דברי מלכיאל ב שנו

במעיו"ט דנדה פ' בתרא ובל"ח ספ"ב שם]. ולזה כתבו שאין להקשות דהא מפורש דכחרדל טמאה. דשמא י"ל דזה רק לענין נדה ולא לענין זיבה. והיינו משום דאפשר קיי"ל כמ"ד דזב בעי כחתימת פי האמה וזבה איתקש לזב בקרא דלזכר ולנקיבה כדאיתא בנדה דף ל"ב ע"ב. אבל נדה לא איתקשא. וכן מבואר בנדה מ"א ע"ב דבעינן תרי קראי לנדה וזיבה דמטמא בפנים כבחוץ ולא ילפי מהדדי. וכן איתא בדף ל"ב לענין קטנה. ורק הש"ס מוכיח לנדה משום דא"א לזיבה בלא נדה ע"ש. ובתו' שם ד"ה צריכי הקשו ל"ל תרי קראי לזכר ולנקיבה. הא בדף מ"א מצרכינן קרא לנדה דמטמאה בפנים כי היכי דלא נילף מזב שאינו מטמא בפנים ונשארו בתימא. ולענ"ד י"ל דרק זבה הוקשה לזב ולא נדה והו"ל להתו' לאתויי מדאצטריך שם קרא לזבה. וכן איתא בדף נ"ד ע"ב דבעי קרא לדם נדה דמטמא אף דמפורש שם גבי זבה בקרא דלזכר ולנקיבה ע"ש נ"ה ע"ב וע"ש בתו' נ"ד ע"ב ד"ה דם. ושם איצטריך תרי קראי משום דמסברא הו"א שאינו מטמא עד שיצא לחוץ דזה מיקרי ראיה. ולזה הוצרך קרא דבבשרה שמטמאה בפנים בנדה וזיבה. ובזב כתבו התו' בדף מ"ג ע"ב ד"ה עד דאצטריך קרא דלא ניליף בצד השוה מכולהו ע"ש. ויש להאריך בזה ואכ"מ. ועכ"פ שמענו דזבה ונדה לא ילפי מהדדי וכמבואר בסוגיא דדף ל"ב ומ"א ונ"ד. ולזה שפיר י"ל דאף דקיי"ל דמטמאה במשהו. זה רק בנדה אבל לא בזיבה. ואף דבש"ז ילפינן מזב כדאיתא בפסחים ס"ז. היינו משום דזב וש"ז איתקשו אהדדי כדאיתא התם ובנדה ל"ד ע"ב. אבל נדה לא איתקשא וכנ"ל. וכן משמע בתו' נ"ב ע"ב ד"ה שלש ששיעור ראיה הוא כגריס. ושם איירי לענין זיבה. וכן דקדק בסד"ט סי' קפ"ג ע"ש. והיינו כמש"ל דלענין זיבה י"ל דבעי מה"ת שיעור וכמ"ש השב יעקב כנ"ל. וזהו שכתבו התו' במגילה דמה"ת מטמא במשהו רק בנדה. והחמירו בזה אף בזיבה. וע"ז הקשו דעכ"פ היכן מצינו שתצטרך ז"נ ע"י כחרדל. דבראיה גדולה אפשר לומר שנתקבץ בג"י כמ"ש התו' בדף נ"ב ע"ב. אבל בכחרדל לא מצינו ובפרט דבעי כשיעור. ותרצו דמשכחת לה בסותרת. ונראה דעתם דבסותרת סגי במשהו לכ"ע. וכן משמע בנדה כ"ב ע"א דפירש"י שם דרב הונא דס"ל שם דש"ז מטמא רק כחתימת פי האמה היינו בשיעורא ע"ש. וקאמרינן שם לדידיה דלהכי ש"ז סותר משום שא"א בלא צחצוחי זיבה ע"ש. וקשה דהא אין שם זיבה כשיעור חתימת פי האמה ולמה סותר. וזה בודאי א"ל דבעי שיראה כ"כ ש"ז שיהא בציחצוחי זיבה כשיעור. דאטו ידעינן כמה ציחצוחי זיבה יש בה. וע"כ צ"ל כמש"ל דלענין סתירה סגי בכל שהו לכ"ע. והטעם י"ל דכיון דכתיב בקרא דבעי שיהו כל ז' ימים נקיים לגמרי. ולא יהא שום טומאה מפסקת ביניהם כדאיתא בדף ל"ג ע"ב ובכ"מ. לזה סותר אף במשהו. ויש להאריך בזה ולישב מה שיש להקשות ע"ז מאיזה סוגיות. אך אקצר כי אין נ"מ לדינא. ועכ"פ בארנו קצת דברי התו' דמגילה לחומר הקושיא: סימן סח בע"ה טבת תרל"ז ש"צ ושו"ב אחד נכתב בכתב התקשרותו בזה הלשון וקיבל על עצמו באו"ש ובת"כ בפ"מ שאינו רשאי לעקור דירתו משך ששה שנים ואם יעבור ויעקור דירתו בתוך משך הנ"ל אזי יהא אסור שחיטתו על כל ישראל וגם תפלתו תהיה תועבה וקבל ואסר הנאת שחיטתו והנאת קולו בקונם כהקדש ע"ד רבים לכל ישראל כשיעבור ע"ז. ובפירוש אמר בזה"ל הנני אוסר הנאת שחיטתי היינו ידי לשחיטתי והנאת קולי היינו פי לקולי אני אוסר בקונם כהקדש לכל ישראל וע"ד רבים באופן שאין לו התרה באם אעקור דירתי בלתי על אופן הנ"ל או ברשיון אנשי קהילתינו עכ"ל הכתב. ובשנה ששית נסע הש"ץ לעיר אחרת וגמר שם עמהם וקיבל מהם כתב והתפלל ושחט שם וקיבל הכנסה הכל כש"צ קבוע רק לא נכנס עדיין לשם עם ב"ב. ואומר הש"צ שהורה היתר לעצמו מפני שכתוב בכתב שבני העיר מחויבים להחזיק לו משורר. והם לא קיימו כפי התחייבותם. וגם אומר שלא אמר בפירוש הנוסח המבואר בכתב שאמר בפירוש. והכתב הוא כת"י רב העיר והש"ץ חתום עליו ושארי בע"ב. ואנשי העיר אין זוכרים זה. אבל זה זוכרים שעשה ת"כ בפו"מ עמהם. ואמרתי לברר פרטי הדברים בס"ד: א) והנה לכאורה לשון דירה משמעותו שידור שם עם ב"ב וכדאיתא בב"ב ח' ומפורש כן בי"ד סי' רי"ז סל"ב ובסי' רי"ח ס"ו. וכ"ה בלשון בני אדם. וא"כ ה"נ עקירת דירה הוי ג"כ הכוונה שיעקור דירתו עם ב"ב. וכ"ז שלא יצא עם ב"ב. לא עבר על התקשרותו. אבל לענ"ד יש לדון בזה דהכא עיקר הכוונה שלא יתקבל לש"צ בעיר אחרת. דאטו אם ב"ב ידורו בעירם והוא ישב בעיר אחרת תמיד. יקוים בזה התקשרותם: ב) ובנדרים נ"ה ע"ב תנן אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות וכו' טען והזיע והיה ריחו קשה כו' ע"ש ובסוגיא. הרי מפורש דאזלינן בתר כוונת הנודר ולא בתר לשונו. דהא בסתמא משמעותו הוי או בין להתכסות בין ללבוש או לבישה לחודא ע"ש בר"ן שתי הסברות. ומ"מ אמרינן שאם יש הוכחה אזלינן בתר דעתו. וא"כ ה"נ וודאי לא היתה הכוונה על עקירת דירתו עם בני ביתו דווקא. כי עיקר התנאי היה שלא יתקבל לש"צ ושו"ב בעיר אחרת. א"כ בזה שקיבל הכתב והתחיל במלאכתו וקיבל הכנסה כבר עבר על התנאי. ואין לחלק ולומר דדווקא שם דמ"מ בלשון עולה עלי איכא משמעותא דתרווייהו לבישה וכיסוי. ואף לתנא דמתניתין שם דבסתמא משמע לבישה לחוד כמ"ש הר"ן שם. מ"מ כדאיכא הוכחה שפיר יש לפרש לשונו כן גם על טעינה. אבל הכא עקירת דירה משמע דווקא לעקור לגמרי. ז"א דה"נ יש לומר דעקירת דירה הכוונה שהוא בעצמו יעקור דירתו. ואין לך עקירת דירה גדולה מזו שנתקבל שם לגמרי והתחיל במלאכתו. ובפרט לפי דברי אנשי העיר ההיא שעשה ת"כ ג"כ. והא קיי"ל בח"מ סי' קס"ג ס"ב בהגהה שאם ידענו שרוצה לקבוע בעיר הוי תיכף כאנשי העיר ע"ש. ומקורו מש"ס דב"ב ז' דקנה בית דירה ע"ש. וא"כ מיקרי שפיר הגמר עקירת דירה דאין לך גילוי דעת גדול מזה. ואף בשכר דירה לי"ב חודש י"א שם בסי' קס"ג דהוי כבני העיר. וכ"ש בעושה כתב על שלשה שנים שידוע שהוא להשתקע שם: ג) וא"ל דכיון שנתקשר בעירו מקודם בת"כ ובכל חומר לא חל כלל הכתב והגמר שעשה בעיר אחרת. וא"כ ממילא לא מיקרי עקירת דירה. ז"א דלא מיבעיא לשיטת הרמב"ן הובא בר"ן ר"פ המגרש דבמתנה ע"מ שלא תנשא ונישאת דאין הנישואים חלים מ"מ עברה על תנאה ע"ש. וא"כ ה"נ אף שהגמר בטל. מ"מ הוא עבר על תנאו. אלא אף לשיטת התו' שם דף פ"ג ד"ה ועמדה וכן בר"ן שם דלא מיקרי העברה על התנאי. זה דווקא בלשון נישואין שהכוונה כדין נישואי תורה שתקרא אשתו בדין. משא"כ בעקירת דירה כיון שהטמין הכתב בצלחתו וגמר בדעתו לקבוע שם דירתו. וודאי עבר על תנאו ומה בכך שהוא באיסור. וזה דומה למתנה ותולה באכילת בשר חזיר וכדומה. ואף דאנשי העיר היו מבטלים התקשרותו כשיתודע כי עפ"ז יאסר בשחיטה וקולו להנאה כמבואר בהכתב כנ"ל. מ"מ הוא עקר דירתו: ד) ועוד היה נראה אי לא מיקריא עקירת דירה ממש. מ"מ י"ל דאזלינן בתר כוונתו כדתנן ס"פ קונם היה מסרב בו לאכול ולשתות ואמר קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו ולשתות טיפת צונן שלא נדר כ"א מאכילה ושתיה. וכתבו הפוסקים דמ"מ באכילה ושתיה אסור ע' פירש"י ור"ן נדרים כ"א. ואף דלישנא לא משמע הכי