דברי מלכיאל ב שנה

ועכ"פ להראב"ד הוי ממ"נ כשר [ולכאורה לפ"ז היה מקום למה שצוה הרב הלז להעמיד ארגז עפר כדי שיומשכו על עפר. אבל ז"א דזה רק על קרקע שראוי ליבלע והוי המים כאלו נובעים מתמצית הקרקע כמ"ש המרדכי בטעם הדין והובא בב"י ג"כ. אבל כשהעפר מונח בארגז והארגז עומד על רצפת המקוה. ודאי דלא שייך כלל סברא זו שהרי אף גוף רצפת המקוה אינה בולעת. ולא מיקרי המשכה לדעת הרא"מ והמרדכי וז"ב]: סיומא דמילתא שהמקוה כשירה בנ"ד ובפרט שהח"ס כתב בפשיטות שאצלם היו עושים כן בלי חשש. והאמת כי לעשות לכתחילה הייתי מפקפק בזה וכמ"ש התשב"ץ ח"א סי' י"ז שלכתחילה צריך לצאת ידי כל השיטות. וכ"כ הח"ס בעצמו בסי' רי"ד. מ"מ במקוה שכבר עשויה אין שום חשש לטבול בה וכאשר בארנו בעה"י. ומה שמורידים אח"כ מים חמים למקוה אין חשש. דודאי רחוק לומר שהמים חמים יהיו מרובים מהמים שבמקוה שאז יהא חשש בזה לדעת הראב"ד בבעה"נ: סימן סז כו) ומ"ש שהמקוה מתמלאת מים יותר גבוה מהחור שבאים המים מהמעין כדי שיהיו המים כשיעור לטבילה בגובה האדם. ואף ששיעור מקוה יש אף למטה מן החור. כי המקוה רחבה. והמים זוחלים קצת דרך החור לחוץ. לדעתי צריך לסתום היטב החור בפשוטי כלי עץ שלא יזחלו המים. כי עי"ז יש על המקוה חשש זוחלין וכדקיי"ל בסי' ר"א ס"נ. וקיי"ל שם להחמיר אף אם יש שיעור מקוה עד הסדק שממנו זוחלים המים. ובפרט דבנ"ד א"א לטבול אם יהיו מים רק עד הנקב כי לא יהיה עמוק כראוי וכבר כתבו איזה פוסקים דבכה"ג לא מיקרי שיעור מקוה. וגם בא ממעין לא מיקרי בנ"ד כמו שבארנו. וגם דהרי כבר נפסק מהמעין ע"ש בש"ך ס"ק ק"ח ובמעיל צדקה סי' ל"ט. ואקצר כי זה פשוט. ולפה"נ בנ"ד הזחילה ניכרת כיון שיודעים מזה וע"ש סעיף נ"א ובח"ס סי' רי"א: כז) וע"ד שכתב שבמקוה יש נקב שמוציאים דרך שם המים כשרוצים לנקותה וסותמים אח"כ הנקב בברזא של נחושת. הנה ככה עושים בכמה עיירות. ולכאורה קשה טובא דהא הברזא הוי פשוטי כלי מתכות ומקבלת טומאה והוי הויית המקוה ע"י דבר המקב"ט וכדקיי"ל בסעיף נ' שאם המים מתעכבים במקוה ע"י דבר המקב"ט פסולה. ונראה שסומכים על מ"ש הח"ס בסי' רי"ח דברזא אינה מקבלת טומאה. אבל באמת ז"א דכבר בארנו בס"ד למעלה בסי' ס"ד דברזא מקבלת טומאה. ורק שיש להקל מצד שנעשה לשמש הקרקע. ואף שהח"ס כתב שם שצריך שיהי מוכח ממעשה הכלי שנעשית לשמש הקרקע. מ"מ כבר בררנו בס"ד בסימן הנ"ל שז"א וא"צ הוכחה ממעשיו: כח) אבל לענ"ד קשה לסמוך גם ע"ז באשר כי הרא"ש בהלכות מקואות הביא דעת יש גדולים שמחמירים שאף אם נעשה לשמש הקרקע מ"מ מקבל טומאה עד שיחברנו לקרקע. ואף שהנו"ב בסי' קל"ז פירש דבריהם באופן אחר. אבל כבר בררנו בס"ד בסימן הנ"ל שהעיקר בפירוש דברי הרא"ש כמש"ל. ונראה מדברי המחבר בסי' ר"א סעיף מ"ח שסותם להחמיר כדבריהם שהרי כתב שם שצריך שיהא הצינור מחובר לקרקע. ולזה ראוי להחמיר בזה ג"כ שיהא מחובר לקרקע. ועוד דרוב הברזות יש להם בית קיבול מלמטה והוא נעשה כפי שהוגד לי כדי שיוכל להכניס שם כלי מלאכתו בשעה שעושים הברזא. וכבר בארנו בסימן הנ"ל דבכלי קיבול לא מהני מה שנעשה לשמש עם הקרקע ורק צריך שיהא מחובר וקבוע בקרקע. וגם דלאו כ"ע דינא גמירי ואפשר שיקחו ברזא שהיתה כבר מוכנת שנעשית לצורך דבר תלוש. ולזה ראוי לתקן שהברזא יהא מחובר לקרקע בשלשלת של ברזל באופן שיוכלו לפתוח ולסתום. ובכ"ז צריך לסתום בנחשת או עופרת את הבית קיבול אם נמצא שם למטה כנ"ל באשר בלא"ה הוי חקקו ולבסוף קבעו דפסול אף אם יחברנו לקרקע אח"כ. וקצרתי בזה באשר כבר בררנו זה בע"ה בסימן הנ"ל. ועמש"ל סי' ק"ל בזה שבשעה"ד כשר בלא חיבור: כט) והנה לפעמים צריכים לסתום בצדדי קרקעית המקוה כדי שלא יבלעו המים בקרקע ויש שסותמים בשקים ובבלואי סחבות ובאניצי פשתן שקורים פאקולע"ס. וזה אסור כי השקים והסחבות מקבלים טומאה דעכ"פ יש בהם שלש אצבעות. וא"כ הוי הוייתו ע"י דבר המקב"ט. [והנה צריך לברר למה במקוה מותר לעשותה ע"י שברי כלים. וגבי סוכה דקיי"ל שאין מסככין בדבר המקב"ט איתא בסוכה דף ט"ז ע"א דאף בבלאי כלים אין מסככין כיון שבאו מדבר המקב"ט ואין העת מסכמת להאריך בזה]. ואניצי פשתן ג"כ מקבל טומאה כדאיתא בסוכה י"ב ע"ב וכן אי תרי ולא דייק מסופק הש"ס שם אם מקבל טומאה. ולזה וודאי אסור לסתום בזה נקבי המקוה. ומטרדותי ההכרח לקצר: ל) ואגב אזכיר מה שק"ל בתו' מגילה כ"ח ע"ב ד"ה שאפילו שכתבו אהא דרואה טיפת דם כחרדל יושבת ז"נ. ולא קשיא מהא דאמר בנדה דף ס"ו ובפ' יוצא דופן דף מ"ג שאפילו כעין חרדל טמא דשמא התם לא מיירי להצריכה שבעה נקיים אלא להיות נדה דאורייתא עכ"ד. ותמהני דבנדה דף ס"ו ליתא זה כלל. ואף בדף מ"ג אין נזכר זה ורק במשנה דף מ' תנן לה. ונראה שט"ס הוא בתו' וצ"ל בדף ט"ז והוא בדף ט"ז ע"ב דאיתא שם שמא תראה טיפת דם כחרדל ע"ש. ומיושב ג"כ שהזכירו כסדר הש"ס מקודם הא דדף ט"ז ואח"כ הא דדף מ"ג. ובהא דדף מ"ג נלע"ד שצ"ל דף מ' ע"א. ואולי נקטו מ"ג משום דאיכא פלוגתא שם בש"ס. אבל ז"א דטפי הו"ל להביא מסתם משנה. וגם דשם איירי רק בזב ולא בזבה ובמשנה קאי גם על זבה. ותירוץ התו' צריך ג"כ ביאור שכתבו בלשון שמא. והלא זה פשוט שלא מצינו שתהא צריכה ז"נ בראיה אחת אף ביותר מכחרדל. וכן כתבו התו' שם בעצמם בסוף דבריהם בפשיטות ע"ש. ולכאורה י"ל בכוונתם דלענין זבה שצריכה ז"נ אפשר שאין מטמאה בכל שהו למ"ד בדף מ"ג דבעינן בזב כחתימת פי האמה. ורק לענין נדה סגי בכל שהו. ונדה לא בעיא ז"נ. ולזה הקשו אח"כ בפשיטות דהיכי אשכחן כה"ג בדאורייתא שמשהו יצטרך ז"נ כיון דבזבה לא איירי. והחילוק בין נדה לזיבה נראה דמשמע להו מדיליף בת"כ ובנדה מ"א ע"ב מקרא דיהיה לרבות פולטת ש"ז דמטמאה. ואיתא שם בסוגיא דף מ"ב ע"א דמרבינן פולטת דהויא כרואה לטמא בכל שהו. אלמא דגם נדה הוי בכל שהו דהאי יהיה כתיב גבי נדה ולא גבי זבה. אבל באמת ז"א דמפורש בפסחים דף ס"ז ע"ב דלמ"ד דבעי בזב כחתימת פי האמה ס"ל דה"ה בבעל קרי ע"ש. וא"כ אין חילוק בין זיבה ונדה ובעל קרי ופולטת ש"ז. וכן פירש"י בנדה שם. ונראה לפ"ז דגרסינן בתו' דף מ"ב. וכוונתם להא דאיתא שם דפולטת מרבינן מקרא דיהיה דהוי כרואה לטמא במשהו. וממילא דה"ה נדה דאיירי בה קרא כמש"ל. וה"ה זיבה שאין חילוק בזה בין זיבה לנדה. ודלא הביאו מהמשנה דדף מ' וכמו שהביאו התהר"י בברכות ר"פ אין עומדין באמת ממשנה זו ע"ש. י"ל משום דבמשנה אפשר לומר דקאי רק על זב ולא על זבה. וכמו שרצה לומר כן באמת בשו"ת שב יעקב סי' ל"ז הובא בסד"ט סי' קפ"ג סק"ד ע"ש. ואין ספר ש"י ת"י ויש להאריך בענין זה הרבה ואכ"מ: לא) ועדיין י"ל דמשמע להתו' דר"ז נקיט בזה תרי חומרי האחת שטמאה אף בכחרדל. והשנית שיושבת ז"נ על ראיה אחת. וכ"נ בר"ן פ"ב דשבועות שהבין כן. רק כתב שם שהטעם משום שחוששין שנתקבץ זה בבית החיצון בשלשה ימים ע"ש וע' תהר"י בברכות ר"פ א"ע שהבינו שהרבותא מצד שהוא כמראה חרדל והוא תמוה. ומצאתי שכבר תמה עליו