דברי מלכיאל ב שנד

לא יהיו זוחלין אבל לא שיופסק לגמרי כי אם יופסק שוב אין בה שיעור מקוה דאיירי שם במקוה של עשרים סאה ומבואר שם שהטובל עלתה לו טבילה ע"י שנתחבר להשאוב. והא דתנן שם המקואות טהורין. היינו בשעת חיבורן. דאחר שהופסקו לא שייך לומר טהורין דהא שנים מהם היו גם מקודם טהורין רק שאין בהם כשיעור. ודוחק לומר דקמ"ל שלא נפסלו בחיבור השאובין וע"ש בר"ש. והא דמבואר במחבר סנ"ה שנטהרו השאובין אף כשנפסקו. י"ל דלטעמיה אזיל דס"ל דכולו שאוב דרבנן ולזה אינו חוזר לפסולו וכמש"ל. וע' מהרי"ק שורש קנ"ו שמפרש דאיירי במעין דלא מיפסל בזוחלין וע' בב"י בזה ואקצר. ועכ"פ הראתי בע"ה שיש מקום לדעת המחמירים שהביא הרי"ו והש"ך. וא"כ יש לחוש לזה: כב) ועוד נראה דהא דסי' ר"א בש"ך ס"ק מ"א בנתן שאובים למקוה והלכו משם למקוה ריקנית לא דמי כלל להא דהופסק שהזכרנו. דשם היה על המקוה שם פסול מתחילה. אבל כאן הרי הוכשרו המים כשירדו למעין. ועתה באו בהמשכה למקוה השנית. ומה שייך לומר שחזרו לפסולן וכמש"ל. ומ"ש הרי"ו יש מתירים דמשמע שיש פוסלין נראה כוונתו לדעת הראב"ד דס"ל בהא דנטל סאה ונתן סאה דקיי"ל עד רובו ביבמות דף פ"ב דקאי גם על מים שאובים. וא"כ הכא שהלכו למקוה השנית עי"ז שמוריד לראשונה שאובין ה"ז כנתן סאה ונטל סאה. ואף שלהרמב"ם צריך לחלק בין אם נטל בידים ובין שירדו מעצמן ע"י השפיכה וכמ"ש הכ"מ בפ"ד מה"מ ה"ז ובב"י סי' ר"א והביא כן מהרמב"ן פ' המוכר את הבית. אבל הראב"ד בבעלי הנפש בשער המים לא ס"ל סברא זו. וכבר דיבר בזה הח"ס בסי' רי"ד והסביר דבריו ע"ש. והרבינו ירוחם הביא שם מקודם דנתן סאה ונטל סאה הוי רק עד רובו אף בשאובים. ואח"כ בסוף דבריו שם הביא דשאובים כשר אף ביותר מרובו. וקשה דבריו אהדדי. וצ"ל שמתחילה הביא דעת הרמב"ם והראב"ד ואח"כ הביא דעת הרא"ש והכי ס"ל ולזה הביאו באחרונה [ומצאתי בב"י סי' ר"א שהקשה דברי הרי"ו אהדדי ונשאר בקושיא ולענד"נ כמ"ש בס"ד] ולזה הביא גבי דין שאובין ששפך במקוה וירדו למקוה ריקנית רק דעת היש מתירין לפי דס"ל כדעת הרא"ש שהזכרנו. ולפלא על הנו"ב שלא הרגיש שיש בזה מחלוקת ושהראב"ד ס"ל לפסול בכה"ג. וגם על הש"ך קשה שהוצרך לדקדק מלשון הרי"ו שיש פוסלין ולא ולא הביא שדעת הראב"ד כן ובפרט שהתשב"ץ ח"א סי' י"ז כתב ג"כ שיש להחמיר כדעת הראב"ד: אכן באמת ז"א דהא הרבינו ירוחם איירי שם במעין ובמעין לא שייך כלל דין דנתן סאה ונטל סאה דהא במעין ס"ל להר"י שם דאף בכל שהו אין פוסלים בו שאובין. וא"צ שיהא בו מקודם שיעור מקוה. וא"כ לא שייך לומר עד רובו. וממילא אף המים שירדו למקוה הריקנית הוכשרו. וזה מוכרח דאלת"ה היה לו לפסול גם המעין בעצמו משום שיצאו רוב מימיו להריקנית. וכ"כ הראב"ד בבעה"נ להדיא בשער המים לחלק בזה בין מעין למקוה: כג) והנראה בזה דהנה הרבינו ירוחם כתב שם טעם הפוסלים בשאובין בנטל סאה ונתן סאה עד רובו משום מראית העין. והנה במעין שהוסיפו עליו שאובים כתבו הפוסקים והובאו בש"ך ס"ק מ"ב שבמקום שנתוספו המים אינו מטהר בזוחלין רק באשבורן. ואף שנטהרו המים ע"י חיבורם למעין. מ"מ אין דינם כמעיין רק כמקוה שנעשית מחדש. וא"כ המים שבמקוה הריקנית אין דינם כמעין. וכיון שנפסקו מן המעין יש בזה ג"כ חשש מראית העין שהמים שבמקוה הריקנית כולם שאובין ואין להם שום חיבור להמעין להכשירם. ולא עדיפא ממקוה שנתנו לתוכה שאובים והלכו למקוה אחרת ריקנית שפסול לדעת הראב"ד כמש"ל. ומבואר שפיר שלזה כתב הש"ך לדקדק מלשון יש מתירין שיש פוסלים ולא הביא היש פוסלין דגבי מקוה שנפסקה. כי מעין עדיף וכמש"ל. וגם דהתם היו מקודם שאובים גמורים ורק הוכשרו ע"י החיבור וההשקה. והכא כבר הוכשרו במעין וירדו להמקוה בהכשר. והא דתנן בפ"ו דמקואות מ"ח שממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה ס"ל להראב"ד שיצאו המחצה מגוף המקוה כמבואר בבעל הנפש בשער המים בזה: ולפ"ז כיון שבארנו שיש מקום לחומרת הש"ך בס"ק קי"ב וס"ק מ"א. א"כ בנ"ד יש לחוש להחמיר כהש"ך כיון שאח"כ נפסקת המקוה מהמעין: כד) אבל באמת נראה שאין חשש. דרק במקוה שאובין וחברוה למקוה. כשירה החמירו הרי"ו והש"ך דכיון שנפסקה חזרה לפסולה. וכן במעין שאין בו שיעור מקוה ונתנו בו שאובים וירדו השאובים למקוה ריקנית. בזה ג"כ אין דין מעין במים שבריקנית והרי רובם שאובים ויש לחוש לדעת הראב"ד דס"ל דבכה"ג פסול דהוי כנתן סאה ונטל סאה וכיון שנפסקה מן המעין פסולה. אכן בנ"ד שיש במעין מ' סאה שפיר יש להכשיר המקוה הריקנית אף להראב"ד כמו בהא דעליון ותחתון שהזכרנו דתלינן שיצאו המחצה ממים שיש במעין. ובפרט דבודאי יש במעין יותר משיעור מקוה. ולזה שפיר הוי רובו בהכשר במקוה הריקנית ואף שיצאו למקוה ריקנית קצת יותר משיעור מקוה. וע' בזה בבעה"נ בשער המים. ולפ"ז יש לדקדק שלא להוריד מים לשם הרבה יותר מכפי שיעור מקוה אם לא שגם במעין יש הרבה יותר משיעור מקוה כדי לצאת ידי כל השיטות. וכ"כ הב"י מהתשב"ץ הנ"ל הובא בש"ך ס"ק ס"ג שראוי להחמיר כדעת הרמב"ם שהחמיר אף בשאובין להצריך בנטל סאה ונתן סאה עד רובו כדי שלא להכניס א"ע במחלוקת. וממילא ה"ה שצריך להחמיר כהראב"ד ורבינו ירוחם כמ"ש התשב"ץ שם. והח"ס חשש בעצמו בסי' רי"ד לדעת הראב"ד ע"ש. וכ"כ בדברי אמת סוף קונטרס שלישי לחוש לדעת הראב"ד ע"ש: אכן לדינא נראה דבנ"ד אין שייך כ"כ חשש זה. דהנה עיקר החשש הוא לשיטת הראב"ד כמש"ל. ודעת הראב"ד בבעה"נ הובאה בב"י סי' ר"א ובב"ח שם סכ"ו ובש"ך ס"ק צ"ו שאם נמשכו שאובין למקוה שלא בכוונה היינו שלא בידי אדם כשירה המקוה אף אם כולם שאובים. ובנ"ד הרי המים נמשכין מעצמן דרך הצינור למקוה. ואף שהשאובין יורדים למעין בכח אדם המושך מהפלומפף. מ"מ מהמעין למקוה נמשך אח"כ מעצמו. ואף שנמשך דרך דבר המקב"ט. מ"מ הרי הסילון כלה אצל כותל המקוה והמים נמשכים דרך כותל לבנים של המקוה ורוחב כותל לבנים וודאי יש בו שלשה טפחים. ולבנים הוי כקרקע לענין זה שנבלעים בו מים קצת להפוסקים שהובאו בסי' ר"א סמ"ו שצריך שיוכלו מים ליבלע במקום ההמשכה: כה) [ובש"ע שם בסעיף מ"ו איתא והוא מהמרדכי שברצפה של אבנים אין מים נבלעים. וצ"ע דהתו' כתבו בעירובין פ"ח ע"א סד"ה ביב שנבלעים. אכן משמע שם בתו' שלרש"י שפיר אין נבלעים. ובכרו"פ ס"ס ע' כתב שקבלה בידו דרצפת לבנים הוי ככלי שאינו מנוקב ורצפת אבנים הוי ככלי מנוקב. וע"ל ס"ס ל"ז. ולפלא שלא הרגיש מהך דהכא ומהך דעירובין. ומ"ש דלבנים הוי כלי שאינו מנוקב. י"ל דזה רק בדם ומלח שהוא עב וקשה ליבלע. אבל לא מים בעלמא. והרי בקרקע איתא בסי' ס"ט סט"ז דהוי ככלי שאינו מנוקב. וגבי מקוה איתא שם דראוי ליבלע. וע"כ צריכים אנו לחלק בין מים לדם ומלח. וע' ח"ס סי' רי"א שהיה מעשה שנבלעו המים ברצפה של אבנים. וצ"ל שלא כל הרצפות שוות. ולפלא שלא העיר הח"ס מהך דסמ"ו. ויותר נראה דגבי מליחה בעינן שיבלע תיכף כמו כלי מנוקב שיוצא ממנו תיכף. אבל במקוה והך דעירובין סגי כשבולע בהמשך זמן ואקצר]. ועוד דהא דעת השאלתות והרמב"ם ורוב הפוסקים דהוי המשכה אף ע"ג דבר שאינו בולע וכמ"ש הב"י וכ"כ בש"ע סמ"ו לדינא. וא"כ נהי שאנו מחמירים כהראב"ד לענין נטל סאה ונתן סאה. מ"מ ממילא יש לנו לסמוך ג"כ על הראב"ד דס"ל דבכה"ג הוי המשכה ואף על דבר שאינו בולע