דברי מלכיאל ב שנג

טז) עכ"פ בנ"ד אין שום חשש פסול במקוה זו אם רק יש במעין שיעור מקוה. ואף אם הצינור הולך קצת בשיפוע ג"כ אין חשש משום שהמים רואים פני המקוה וכמו שבארנו. והרב שצוה לעשות נקבים בצינור נראה שחשש להויתו ע"י דבר המקב"ט. וכבר בארנו שאינו כלום. וגם התקנה אינה תקנה דרק כלי קיבול שניקב בטל ממנו תורת כלי. אבל בפשוטי כלי מתכות כיון שעדיין שמו עליו ומשתמש למלאכתו שהרי עוברים המים יפה דרך הצינור הזה ודאי שמקבל טומאה. ורק גבי סילונות של עץ נזכר באחרונים שיעשו בהם נקבים. כדי שאם יחטטו המים בהם בית קיבול. לא יהי עליהם תורת כלי מצד הנקבים שבהם. אבל בכלי מתכות לא שייך זה כמ"ש הח"ס סי' ר"א וע"ש שכתב ג"כ שא"צ לעשות נקבים בצינורות: יז) ומה שצוה הרב להעמיד במקוה ארגז עם עפר וטיט שירדו המים מן הצינור על הארגז ומשם לתוך המקוה. נראה טעמו כדי שיהא להמים המשכה על עפר כדקיי"ל בסי' ר"א סמ"ו. והנה חשב לתקן וקילקל הרבה דהא הארגז הוי כלי. והמים שיורדים דרך הכלי הו"ל שאובים דאי אפשר שלא יחטטו המים בהמשך הזמן חלל בתוך העפר והו"ל בית קיבול וכדקיי"ל בסי' ר"א ס"ח. וכבר החמיר בזה הרבה בנו"ב מ"ת סי' קל"ט ואף בדיעבד. וא"ל שכיון שביטלו העפר שם להכלי ולהמקוה בטלה מתורת כלי. דז"א דרק בנותן עפר ע"ג קרקע שייך לומר שבטלו שם והוי כקרקע כדאיתא באהלות פט"ו ובסוכה דף ד'. אבל בכלי לא שמענו שיבטל. ומשנה מפורשת היא בכלים פ"כ שכלי לא בטלה לקרקע עד שיקבענה ויבנו עליה ע"ש ועמש"ל ס' ס"ד בזה. ולזה צריך להסיר הארגז משם. ואף שנעשה נקב בשולי הארגז מ"מ אין כדאי להשהותו שם מכמה טעמים וגם כי יש מקום לחוש שהעפר שבטלו שם יהא סתימה להנקב. וע' יו"ד סי' ר"א ס"ז. וכן מפורש בפ"ד דמקואות מ"ג שאם נכבש עפר בבית קיבול ונתבטל שם בטל קיבולו וע' ב"י סי' ר"א מ"ש בזה בשם הרמב"ן וספר יראים. וא"כ ה"ה הכא כיון שנכבש עפר בתוך הנקב ונתבטל שוב הו"ל כלי קיבול כיון דחזינן שעפר מתבטל לכלי ואקצר. וענו"ב מ"ת סי' קמ"ב: יח) ולכאורה יש לדון דהוי ג"כ ע"י ארגז זה הוייתו ע"י דבר המקב"ט והוי פסול דאורייתא אך י"ל דכיון שגם בלא הארגז היו באים המים למקוה לא מיקרי זה הווייתו ע"י דבר המק"ט וכדקיי"ל בסי' ר"א סל"ה ע"ש: והנה יש להקשות ע"ז מפירש"י בזבחים כ"ה ע"ב ד"ה זאת אומרת שכתב שם דאם נאמר דאויר כלי לאו ככלי לא מיקרי הויה ע"י דבר המק"ט כיון שיורד מן האויר והוי כנותן ידו בצינור משוך מן הקילוח עשר אמות. וקשה טובא למה נקיט בצינור דהא בכה"ג אף אם נותן ידו בתוך הצינור סמוך לקצהו שלצד הכלי או להמקוה ג"כ כשר. דהא אף בלא ידו היו המים יורדים למקוה דרך הצינור וזה לא מקרי הויה ע"י דבר המקב"ט כנ"ל. וע"כ צ"ל דס"ל לרש"י דאף בכה"ג מיקרי הויה בטומאה. אבל באמת ז"א דמפירש"י שם בד"ה נתן ידו שכתב שם וז"ל קילוח היורד מהר מעוקם שמשפע ועולה ואין הקילוח יורד לחביות ונתן ידיו למעלה מראש הצינור לעשות כעין מרזב כדי שיעברו המים דרך ידו לחבית עכ"ל. הרי שדקדק וכתב שבלא ידיו לא היה הקילוח יורד לחביות. ומשמע שאם גם בלא"ה היה יורד לחביות. לא מיקרי הויה ע"י דבר המקב"ט. ומ"ש רש"י שמניח ידו בצינור נראה הכוונה שמניח ידו בקצה הצינור כדי שירד הקילוח לתוך החביות וכגון שהקילוח מעוקם וכעין שפירש"י גבי נתן ידו. וע"י ידו מטה את הקילוח שירד לחביות אף שעדיין רחוק עשר אמות. ובלא ידו היה הצינור מקלח לצד אחר. כן מוכרחים אנו לפרש בדברי רש"י. ובנ"ד יש לדון שהארגז יהא דינו ככלי אדמה ואקצר: ומה שרצה הרב לתקן ע"י הארגז שיהא כהמשכה הוא ג"כ טעות כי המשכה הוא דווקא ע"ג קרקע עולם ולא על עפר שבכלי ועכ"פ צריך להסיר הארגז משם: סימן סו יט) ומה שיש לדון עוד במקוה זו דהנה הח"ס כתב בסי' ר"ג ורי"ב שאצלם עשו מקוה באופן ששפכו שאובים לתוך מקוה אחת עד שממקוה ההיא ירדו למקוה השנית. וכתב שם שלדעת הש"ך בסי' ר"א סקמ"א וס"ק קי"ב יש להחמיר ולאסור במקוה כזו. אך כבר חלק הנו"ב על הש"ך בזה ולזה מכשיר לכתחילה ע"ש. והנו"ב מ"ת סי' קמ"א הביא דברי הש"ך בסקמ"א שכתב בשם רבינו ירוחם שאם נתנו שאובים למעין שיש בו מ' סאה והלכו אותן המים למקוה ריקנית שמתירין לטבול בו. ודקדק הש"ך דמשמע שיש אוסרין ולזה טוב להחמיר לכתחילה. ותמה הנו"ב שם דהא מפורש ברבינו ירוחם שם אח"כ שיש אוסרין והובא בש"ך ס"ק קי"ב שכתב שם שאם חיבר מקוה שאוב למקוה כשר ע"י נקב כשפופרת הנוד ואח"כ נפסק החיבור נסתפקו המפרשים שאפשר לומר שחוזר לפסולו כמות שהיה. ועוד תמה הנו"ב שם על גוף חומרא זו דהא מפורש בפ"ו דמקואות מ"ג והובא להלכה בסי' ר"א סנ"ה שכשר אף שנפסק כמ"ש הש"ך ס"ק ק"כ ולזה דחה דברי האוסרים מהלכה והסכים עמו הח"ס שם: כ) ולענ"ד דברי הש"ך ורבינו ירוחם נכונים. דמ"ש הש"ך בס"ק מ"א לדקדק מלשון יש מתירים שיש אוסרים ולא הביא הא דס"ק קי"ב צדקו דבריו מאוד. דהא י"ל דרק שם שהמקוה היה מקודם פסול ואח"כ הוכשר ע"י החיבור והשקה עם מקוה כשר דרך נקב. לזה שפיר י"ל שכשנפסק חוזר לפסולו אבל הכא שהשאובין כשירדו למקוה כבר הוכשרו והם בכלל כל מי המקוה ונתערבו עמם. שפיר י"ל שאף שהלכו משם למקוה ריקנית ג"כ לא יחזרו לפסול אף שנפסקו ממקוה הכשירה דהוי כאלו המשיכו מים ממקוה למקוה. ולזה הוצרך הש"ך לדקדק מלשון יש מתירין שיש אוסרין וזה ברור בדעת הש"ך ולא כהנוב"י שדימה זה לזה בפשיטות. והרי מוכח כן מהרי"ו בעצמו שהביא דעת היש מסתפקים גבי מקוה שאוב שנתחבר לכשר ונפסק. ולא הביא דעתם גבי דין דמים שאובים שנתנו למקוה והלכו משם למקוה ריקנית שדין זה נזכר מקודם ברי"ו שכ וע"כ צריך לחלק כמש"ל לדעת הש"ך: כא) ומה שהקשה הנו"ב על הרבינו ירוחם מהא דקיי"ל שאחר ההפסק כשירה המקוה. וזה קשה גם על הש"ך שהביא בס"ק קי"ב דעתו להלכה. נלע"ד בזה דהנה קשה על הש"ך שהביא שם דברי ר"י וז"ל ור"י כתב שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשירו או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו עכ"ל. וקשה טובא דהא איירי הש"ע שם בסנ"ב במקוה פסולה מן התורה כמ"ש הש"ך שם ס"ק ק"ט. ושאובין הוי רק דרבנן לדעת הב"י אף בכולו שאוב כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"ז. וצ"ל דס"ל לרבינו ירוחם דכולו שאוב הוי דאורייתא וכידוע שהוא תלמיד הרא"ש וס"ל כהרא"ש דס"ל הכי. וכן מוכח מדמצריך הרי"ו בנתיב כ"ו ח"ה לענין שאוב שיהא מחובר כשפופרת הנוד. וע"כ ס"ל דהוי דאורייתא. דבדרבנן סגי בכשערה וכדקיי"ל בסי' ר"א סנ"ג. והש"ך לא הביא זה לדעת המחבר. רק לדינא לדידן שאנו פוסקים דהוי מה"ת כמ"ש הרמ"א בסעיף ג'. וממילא י"ל דרק בפסול דאורייתא ס"ל להיש מסתפקים להחמיר כשנפסק שחזר לפסולו דכיון שיש על המים פסול עצמי לא הוכשרו ע"י השקה לעולם. אבל בפסול דרבנן שפיר אמרינן דכיון שהוכשרה שעה אחת ע"י השקה שוב לא גזרו רבנן שיחזור לפסולו. ומה שהביא הנו"ב ראיה מהא דפ"ו דמקואות מ"ג ובש"ע סנ"ה. לענ"ד אין מוכרח כלל שם לומר שכשנפסק אין חוזר לפסולו. ומה שהביא מהש"ך ס"ק ק"כ ג"כ אינו מוכרח. ושם כתב רק שצריך שהמים