דברי מלכיאל ב שנב

ח) והנראה בזה דבאמת אין הכוונה דאויר כלי ככלי דבזבחים שם לענין הכשר המילוי. רק הכוונה דהוי כאלו כבר נפסק מהמעין ונכנס בתוך הכלי. וכן הוא לשון רש"י שם בד"ה מים שבתוכה. וז"ל שם דכיון שהגיעו מים כנגד אוירה הרי הן כמונחים בתוכה ופסק לה חיותייהו ואנן מים חיים אל כלי בעינן לקידוש עכ"ל. וכיון שכבר נפסק מהחיות שוב אינו כשר למלא ממנו. ומ"ש רש"י שם שלא יתן כלי לתוך אוירה ויאחזנו בידו לקבל בו הקילוח לקידוש ואף לא חוצה לה למעלה מאוגניה כנגד אוירה עכ"ל. הכוונה שיעמיד הכלי אחר שכבר הגיע הקילוח כנגד פי החבית כנגד אוירה כדי לקלוט מי הקילוח הזה דכיון דאויר כלי ככלי הרי נפסק חיותו כנ"ל ושוב אינם מים חיים. ורק כשיורד הקילוח בבת אחת אל הכלי בכוונה לשם קידוש בזה מיקרי מים חיים אל כלי. אבל התם איירי שהעמידו החבית שלא בכוונת קידוש וכמבואר ברש"י שם. וכיון שכבר הגיע הקילוח נגד אויר החביות הוי נפסק חיותו ולא מהני מה שהעמיד אח"כ כלי לקבלו. וראיתי בספר קרן אורה שהקשה בזבחים שם על רש"י דלמה לא מהני מה שמכניס שם כלי דהא קיי"ל בב"מ דף ק"ב שאם הקדים הכלי שוב לא מיקרי אויר חצר. ושפיר קונה בעל הכלי. ובמחכ"ת כוונת רש"י שהביא הכלי אחר שכבר הגיע הקילוח נגד אויר החביות יעו"ש וכמש"ל בס"ד: ט) ולפ"ז מוכח מפירש"י כסברתינו דקשה למה לרש"י לפרש הטעם שנפסק מחיותו. הול"ל משום שירדו באויר החביות שלא לדעת מי חטאת והרי הם כמו בגוף החביות. וזה פשוט שאין לשאוב מים מכלי ואף שהיו מים חיים. דהא נתמלא שלא בכוונת מילוי לחטאת. וקיי"ל בפ"ז ופ"ח דפרה דמי חטאת צריכים שמירה משעת מילוי עד אחר הקידוש דכתיב למשמרת למי נדה וע"ש ברמב"ם ורש"י. ואף שי"ל דחדא נקיט רש"י. מ"מ הוא דוחק דמילוי בכלי שלא לדעת הוא פסול בפשיטות. ואף שכתב הר"ש פ"ט דפרה מ"ג שמותר ליתן מי חטאת מכלי לכלי אחר. מ"מ זה רק כשנתמלא בתחילה לשם חטאת. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת אין זה כמו שנתמלא בכלי. ורק הוא מצד שנפסק מחיותו וכמש"ל. אבל אם לא היה צריך מים חיים. הוי סגי שפיר במה שיניח הכלי תחת הקילוח לשם מי חטאת. כי עיקר המילוי נקרא בשעה שמגיע לשולי הכלי וכמש"ל: י) ולפ"ז הא דאיתא בזבחים שם נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחביות פסולין משום דבעינן הויתו בטהרה. וקאמר עלה אר"ח אר"י זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי. הכוונה דכיון שהגיעו המים לאויר החביות כבר נפסק חיותם. וכיון שהפסק זה נעשה ע"י דבר המקבל טומאה. א"כ המים פסולים ממ"נ. דאם ניזיל בתר שעת ירידת המים לשולי החביות שירדו בטהרה. הרי באו מהאויר שכבר נפסק חיותם ולא הוי מים חיים אל כלי. ואם ניזיל בתר מה שמקלחים מהמעין שהוא מים חיים ויורדים משם להכלי. הרי זה הקילוח בא ע"י דבר המקבל טומאה. וזהו שפירש"י שם בד"ה זאת אומרת דאינימא אויר לאו ככלי. א"כ לא הוי הוויתו ע"י דבר המקב"ט דהא המים באים מן האויר והוי כנותן ידו בצינור משוך מן הקילוח עשר אמות. הכוונה שכל זמן שהמים באויר ונמשכין מן המעיין הוי מים חיים. ואח"כ כשיורדים המים לשולי הכלי הוי שפיר הוויתו בטהרה וכמש"ל: יא) ובזה יש לבאר דברי התו' בפסחים ל"ד ע"ב שכתבו דמי חטאת שבכלי מיקרי תלושים אף שמחוברים. ואין לזה ביאור. ולפמ"ש א"ש דכוונתם שהקילוח מחובר למעין וכמש"ל. ובפנ"י בפסחים שם כתב לבאר פירש"י ודבריו דחוקים מאוד מכמה טעמים. וביותר מש"ש דכשר אם הקדים מים לעפר או עפר למים והביא כן מסוטה ט"ז. ושם איתא זה רק לר"ש דלא דריש חיותן בכלי ע"ש. ורבנן ס"ל שם באמת דעפר קודם למים פסול. וע' מהרש"א בסוטה שם ואקצר]. ויש להאריך בסוגיא דזבחים שם וכן לבאר מה שקשה לי טובא למה לא הביא הרמב"ם הא דחביות שמונחת תחת הזינוק דמייתי הש"ס שם אך אין הפנאי מסכים להאריך: יב) עכ"פ שמענו שכל עיקר הוכחת הש"ס בזבחים דאויר כלי ככלי הוא רק במי חטאת שצריך שלא יופסק מחיותו עד שירד לשולי הכלי. אבל גבי מקוה שא"צ מים חיים. בזה שפיר לא שייך לומר אויר מקוה כמקוה משום דאסור לטבול באויר וכפירש"י בחגיגה י"ט שלא אמרה תורה שיעשו מקוה באויר וכמש"ל. וא"כ עיקר הוויית המקוה הוא בעת שיורד לשולי המקוה וקרקעה. ושפיר הוי הווייתו בטהרה. ואף שאיני כדי לחלוק על הח"ס. בכ"ז לענ"ד הדברים ברורים מכל הני טעמי שכתבנו ורק לשיטת הרמב"ם והראב"ד דס"ל דא"צ הויה בטהרה רק לזב דבעי מים חיים. לדידהו שפיר יש לדמות דין מקוה לדין מי חטאת לענין אויר ואקצר כי גם בזה יש מקום לחלק: יג) ולכאורה יש מקום לומר שא"צ כלל לחבר סילון של עץ להצינור של מתכת. דכיון שהצינור אינו מגיע לקרקע המקוה. מיקרי שפיר הווייתו בטהרה במה שעובר דרך האויר למקוה. והרי מפורש בש"ע סי' ר"א סמ"ח שצריך לחבר סילון של עץ. אבל באמת א"ש דתיכף כשמגיע הקילוח הראשון לקרקע המקוה. שוב המים שבגובה הקילוח עד הצינור הם במקוה ממש כי הלא אין הפסק אויר בינתיים. וא"כ הוי הווייתו ע"י דבר המקב"ט כי הקילוח נוגע להצינור ממש. ולזה צריך לחבר סילון של עץ כדי שיהא הפסק בין הצינור של מתכות להמקוה. אבל משופע א"צ וכמו שבארנו בס"ד: יד) ולכאורה קשה על דברינו מדברי הרא"ש שכתב בהלכות מקואות סי' י"ב שצריך לעשות סילון של עץ בסוף הצינור של מתכות או שפי הצינור של מתכת לא יגיע על אוירו של מקוה רק ישאר פי הצינור חוץ למקוה משום דאויר כלי ככלי והביא הך דזבחים שהזכרנו. ומשמע לכאורה דס"ל שכשיגיע לאויר המקוה מיקרי הווייתו ע"י דבר המק"ט. דאלת"ה למה ליה לאתויי הא דאויר כלי ככלי דהול"ל כפשוטו שכיון שיורדים המים מהצינור לשולי המקוה. ממילא המים העליונים הסמוכים לצינור ודבוקים בקילוח המים לשולי המקוה הוי הווייתן ע"י דבר המק"ט וכמש"ל שזהו הפסול בזה. ולפלא שלא הביא הח"ס דברי הרא"ש הנ"ל: טו) אבל באמת הרואה בדברי הרא"ש בעין בוחנת יראה דלק"מ ואדרבא עוד מוכח כדברינו בס"ד דהא הרא"ש כתב שם שיעשה באופן שהצינור לא יגיע על אוירו של מקוה. והביא ע"ז סוגיא דזבחים דבעי אויר שסופו לנוח אי כמונח דמי ודפשטה מקבלת דם ממזרק ומייתי ג"כ הא דמייתי הש"ס ראיה מנתן ידו שיעברו המים לחביות ומסיק וז"ל מוכח בהדיא דאפילו העביר המים עד החבית ע"י דבר המק"ט לא מיפסלי אם לא שיגיע אותו דבר המק"ט עד אויר הכלי עכ"ל. הרי שלא הביא זה להוכחה דאויר כלי ככלי. ובזה הוי סגי בראיה דמזרק לחוד. ועיקר ראייתו שאם לא הגיע ממש לאויר כלי סגי במשהו הפסק ותו לא מיקרי הווייתו ע"י דבר המקב"ט. אבל כשמגיע לאויר הכלי בזה וודאי לא מיקרי הויה ע"י דבר המק"ט רק כשמגיע הקילוח לשולי המקוה וכמש"ל. ולא הזכיר זה הרא"ש משום דלא נחית להכי. ונ"מ רק אם ירד מעט מהצינור למקוה ונפסק הקילוח קודם שהגיעו המים לשולי המקוה. אז זה המעט לא מיקרי הויה ע"י דבר המקב"ט וכמש"ל דכיון שאין ראוי להטביל באויר ממילא הוי הירידה מן האויר לשולי המקוה הויה בטהרה. ולזה לא נחית כלל הרא"ש שם. וכן בשו"ע סעיף מ"ח מביא דברי הרא"ש שאם המים נופלים מהצינור על שפת המקוה מבחוץ מיקרי הווייתו ע"י טהרה. ולא הביא הצד השני שאם הצינור מגיע לאויר מיקרי הוי' ע"י דבר המק"ט. והיינו כמש"ל שזה לא נזכר כלל בדברי הרא"ש. ולזה נלע"ד עיקר כמ"ש בס"ד: