דברי מלכיאל ב שנ

כמו שנתחברו כעת לארץ. וזה נתהווה בלא דבר המק"ט. משא"כ בנ"ד שגם בעת ההשקה הווייתם ע"י דבר המק"ט. ולא דמי למטביל כלי בתוך כלי דהמים לא הוו שאובין מפני שמחוברין למקוה. אף דסוף סוף הם תוך הכלי. דהתם אין הווית המים ע"י הכלי. ולא מיקרי שאובים כלל כיון שהם מעורבים יחד עם מי המקוה. ואטו בשביל שהכניסו כלי בתוך המקוה יקראו המים שע"ג הכלי תלושים. והיינו לפי שהמים שבכלי מחוברים יחד עם המים שסביבו שהם מחוברים לקרקע. ואין לדמות זה להא דנדרים ס"ט ע"ב בקיים ומופר ליכי בבת אחת דאמרינן כל שאינו בזא"ז בב"א אינו. והכא ישנו בזא"ז שאם היתה הויית המים ע"י דבר המק"ט. ואח"כ השיקם הוכשרו. ונימא דה"ה בב"א הוכשרו. דז"א דהכא ההשקה היא תקנה למה שנתהווה ע"י טומאה. ואין שייך תקנה למה שעודנו לפנינו וכמש"ל. וה"ז דומה לטובל ושרץ בידו וע' נדרים ע"ו ע"א ובר"ן שם בזה. וע' נדרים כ"ט בר"ן לענין הא דחוזרות ומקודשות לבר פדא בכל עת שפודאן דדמי ג"כ לנ"ד. ואין העת מסכמת להאריך. ועיקר נראה שאין מועיל השקה בכה"ג וכ"נ בסעיף נ' גבי זחילה ע"ש: טז) ועוד יש חשש בנ"ד שכשינקו לפעמים המקוה התחתונה ויביאו מים חדשים לתוכה ע"י הקראן. אשר לצורך זה עושים הקראן. אזי יבואו המים ע"י הקראן שהוא מקבל טומאה כמש"ל. ולכאורה י"ל שבעת שפותחין הקראן שוב אין לו בית קיבול ונבטל מתורת כלי וכמ"ש הח"ס סי' קצ"ח אות ז' וסי' ר"ו שכלי שיש בו ברזא כשמסירים הברזא שוב אין לו תורת כלי והביא שם מהבי"א ג"כ. ואף שכתב שם שמה שיוצא תיכף בשפיכה ראשונה בשעת הסרת הברזא מיקרי מכח כלי מ"מ בנ"ד י"ל שאינו מזיק להמקוה. כי המים שנתקבצו בהקראן עצמו אף דהוו שאובין כל זמן שלא נפתח מ"מ אינו פוסל המקוה דהא לית בהו שלשה לוגין. ואם נחוש שכל המים שנתקבצו בסילון קודם שפתח הקראן יוצאים ביחד בעת פתיחתו וזה הוי הויה ע"י טומאה ובהם יש ג' לוגין. ז"א דזה לא מיקרי הויה ע"י טומאה כיון שלא נתהוה רוב המקוה. ורק בשאובין נפסלת מקוה בג' לוגין. אבל לא בהויה ע"י טומאה. וזה מוכח מכמה דוכתי במקואות ופוסקים סי' ר"א. ועוד דזה לא מיקרי הויה ע"י טומאה. כי היציאה למקוה אינו ע"י דבר המקבל טומאה כי זה נעשה ע"י פתיחת הברזא שמבטלו מתורת כלי כמש"ל. ורק בסילון נעצר מקודם ולא יצא למקוה בשביל הברזא. אכן באמת נראה דז"א. דרק בכלי שיש בה נקב מלמטה וסתום בברזא. בזה כתבו הפוסקים שכשמסירים הברזא נבטל מתורת כלי. אבל בקראן הוי כמו כלי עם דלת. שבשביל שפותחין הדלת כיון שהדלת עודנו תלוי על ציריו אין מתבטל מתורת כלי לפי שדרכו בכך. וא"כ תהי כל הוויית המקוה ע"י דבר המק"ט. ובזה עדיין יש לדון דנבטל מתורת כלי בעת הפתיחה. ולא דמי לכלי עם דלת כמו תיבה שפתחה בצידה בפי"ט וכ"ד דכלים. דשם משימים דבר יבש ושפיר יכולים להשתמש אף כשנפתח הדלת. משא"כ בדבר שנעשה לדבר לח. שא"א להחזיק בו אף כל שהו מים אם נפתח מצידו. וגם דיכולים להוציא הברזא לגמרי מתוך הקראן. ואקצר בזה כי לענ"ד בלא"ה יש לחוש מפני הטעם הקודם: יז) מסקנא דמילתא לא שאין לעשות קראן שם במקוה אף אם נעשה מתחילה כדי לחברו לסילון שבארץ. וכן יראו לעשות שלא יכנס הסילון לתוך המקוה באורך רק ירדו המים מהסילון למקוה סמוך לכותל המקוה. וכפשטות לשון הרא"ש בתשובה כלל ל"א ס"ז שהגדולים החמירו שיהא כל הסילון טמון בארץ. וע' ב"י סי' ר"א בזה. ובפרט לפמש"ל דמעיקר הדין בעינן שיהא טמון בארץ כדי שיבטל לקרקע. ואם חוששים שיזיקו המים לכותל המקוה. אזי ידביקו בסוף הסילון של מתכות דף קטן של עץ. ועליו ירדו המים. וכדקיי"ל בסי' ר"א סמ"ח וע' ח"ס סי' קצ"ט וסי' רי"ד בזה ונקב הסילון יסתמו בפשוטי כלי עץ או בבנין: וכשיצטרכו לנקות מקוה התחתונה יפתחו אז הסילון. וכיון שעושים כעת מקוה לכתחילה. ראוי לעשות באופן שלא יהי שום פקפוק וחשש כלל בדבר חמור כזה. ואין להם לחוש לזה שיהי טורח לפתוח הסילון בעת שיצטרכו לו אחר כמה שנים. ויותר טוב לסתמו מצד השני במקום הבאר שממנו יוצאים המים להמקוה. ומטרדותי לא יכולתי לברר כל פרט ופרט על מכונו באריכות אך להלכה נלע"ד עיקר כמ"ש. ולקמן סימן ק"ל בארנו בס"ד שבשעה"ד יש להקל בקראן ע"ש: סימן סה ע"ד המקוה שבעירם שנעשית באופן כזה איך שעומד כלי גדול ומהכלי יורד צינור של ברזל לתוך מעין. ומהמעין עולה צנור שני של ברזל לתוך המקוה ומגיע עד צד החיצון של כותל המקוה וכותל המקוה הוא של חומה. וצינור זה אינו מחובר לצינור הראשון. וצינור הראשון מגיע בעומק המעין יותר מכפי התחלת צינור השני. וע"י כלי שנקרא פלומפ ממשיכים מים לתוך כלי גדול הנ"ל והמים יורדים דרך הצינור לתוך המעין ושוב עולים המים דרך הצינור השני לתוך המקוה עד שנתמלא שיעור מקוה ואח"כ מורידים לתוך המקוה מים חמין דרך צינור אחר לחמם המקוה. ורב אחד כשהראו לו מקוה זו צוה לעשות נקבים בצינור השני וגם צוה להעמיד בתוך המקוה ארגז של עפר וטיט אצל הנקב שיורדים המים כדי שיפלו המים מקודם על העפר ומשם יורדים ומתפשטים לתוך המקוה. וביקש כבודו לדעת דעתי במקוה זו אם כשירה היא. והנה באשר אינני במצב בריאותי כראוי וגם מטרדותי המרובות לא אוכל להאריך רק ארשום בקוצר מה שנלע"ד בזה להלכה בס"ד ואבאר ג"כ לענין מה שסותמין נקב המקוה בברזא של נחושת וכן מה שנזחלים המים מהמקוה דרך הצינור להמעין כפי שכתב כבודו: א) הנה לכאורה ראשית עשיית מקוה זו הוא בפסול כי הפלומפ ידוע שעולים המים ע"י ברזלים המקבלים טומאה והוי הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה וכמבואר בזה כבר באחרונים. ונוסף ע"ז שבתוך הכלי גדול נעשו המים שאובים אם אין בו נקב בשוליו המבטלו מתורת כלי. וכן כשיורדים המים דרך הצינור הוי ג"כ הויתו ע"י דבר המקבל טומאה כדין פשוטי כלי מתכות. כי נראה מדבריו שהצינור איננו מחובר לקרקע וכמבואר ביו"ד סי' ר"א סמ"ח שאם הוא מחובר לקרקע אינו מקבל טומאה ועמש"ל סי' ס"ד בזה: אבל באמת אין בזה חשש דהא כשיורדים המים לתוך המעין הם נכשרים וכדקיי"ל ביו"ד סי' ר"א סט"ו שבמקוה כשירה אף אם רבו מים שאובים על המקוה אין פוסלים אותו והוא מפורש במס' מקואות בכמה דוכתי ששאובים נכשרים ע"י השקה למקוה כשירה. וכ"ה ביו"ד סי' ר"א סנ"ג ולא שייך בזה הויתו ע"י דבר המקב"ט כיון שיש כאן שיעור מקוה ורק מים הללו נוספים על מי המקוה. והיינו רק כשיש בהמעין שיעור מקוה דבלא"ה כבר נתבאר בסי' ר"א ס"מ שיש מחמירין ושכן נהגינן להחמיר לכתחילה: ב) ומה שאח"כ הולכים המים למקוה דרך צינור של מתכת ומשמע מדבריו שהצינור אינו טמון תחת הקרקע וא"כ הו"ל דבר המקבל טומאה נראה פשוט שאין בזה חשש כיון שהצינור כלה אצל צד חיצון של כותל המקוה. וא"כ המים יורדים לתוך המקוה דרך החור שבכותל המקוה ושוב לא מיקרי הוויתו ע"י דבר המקבל טומאה. וכבר כתב הח"ס חי"ד ס"ס. קצ"ט וסי' ר"א שלענין שלא יהא הוויתו ע"י דבר המקבל טומאה א"צ המשכה שלשה טפחים. דרק לענין שאובים נאמר שיעור זה. וגם דנראה דעובי כותל לבנים ודאי יש בו שלשה טפחים. ואף שכתב הח"ס סי' רי"ד שצריך לחבר סילון של עץ משופע להצינור של מתכות שלא יראו המים שבצינור של מתכות את אויר מי המקוה