דברי מלכיאל ב שמט

פ"כ דכלים מ"ד שכתב שמחובר לקרקע כקרקע בעשוי לשמש עם הקרקע והכוונה כמש"ל: י) ולזה שפיר מקשה הש"ס לרבנן דמטמאין בדף של מתכת שחיברו לקרקע וס"ל דהחיבור לבדו אינו מבטל לקרקע א"כ ה"ה בקבעו ולבסוף חקקו. כיון שהקביעות אינו מבטל שיהא נחשב כקרקע. הרי החקיקה בו משוי לה כלי ולא שייך כלל הכא סברא שנעשה לשמש עם הקרקע כיון שמשמשין בו בדברים תלושים כנ"ל. ומשני דשאני שאובין דהוי דרבנן והקילו ולבסוף חקקו לומר דבטל לקרקע בקביעות לחוד ולא מיקרי ורק בחקקו ולבסוף קבעו שיש עליו תורת כלי בתלוש בזה לא מסתבר לומר שיבטל בקביעות לחוד. דהא לענין טומאה אין עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה ואף בטומאה דרבנן. וכדאיתא בשבת נ"ח ע"ב דלהכי לא מהני בזוג של בהמה שקבעו בדלת ע"ש. אבל בקבעו ולבסוף חקקו כיון שאין לו בית קיבול אמרינן דבטל ונעשה כחלק מחלקי הקרקע: יא) ועפ"ז מיושב מה שנתקשו שם האחרונים בהא דאביק במקואות פ"ו וביותר האריך בזה הח"ס בסי' קצ"ח וסי' ר"ה דאיתא שם שהאביק עושה המים שבו שאובין אף שנעשה לשמש הקרקע. והרגיש קושיא זו התוי"ט בפי"א דכלים מ"ב ובפ"ו דמקואות מ"י ונשאר בקושיא. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת בכה"ג שמשמש להכניס מים לא שייך כלל לומר שיבטל לקרקע כיון שיש עליו שם כלי וכנ"ל. והרמב"ם כתב בפיה"מ פ"כ מ"ד שמחובר לקרקע אין מטמא כשנעשה כך במחובר או שנעשה לשמש עם הקרקע וכרבנן דדף. כוונתו שנעשה במחובר בחוקק סלע שמחובר מעיקרו והוי כחוקק בקרקע וכ"כ בפיה"מ פ"ה דפרה מ"ז ע"ש. ובנעשה לשמש עם הקרקע היינו כמש"ל שמשמש במחובר ולא בתלוש. והח"ס סי' קצ"ח אות ז' נתקשה בדברי הרמב"ם הללו. ולענ"ד פשוט כמש"ל. ור"ש דמטהר באביק מפני שעשוי לשמש עם הקרקע והובא בר"ש שם. י"ל דס"ל כר"א דדף דמטהר וס"ל דבקביעות לחוד בטל לגבי קרקע. ומ"ש הרמב"ם בפירושו שם שהאביק כלי הוא להיותו נתך בארץ וזהו אמרם ממנו בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע. פשוט שאינו נתינת טעם על היותו כלי דהא בתוספתא נאמר זה בדברי ר"ש שמטהר בשביל זה וס"ל דלא הוי כלי. ורק כוונת הרמב"ם שאינו מחובר לארץ מעיקרו וכמו שוקת בסלע כמ"ש הרמב"ם בפירושו בפרה פ"ה מ"ז. רק היה תלוש וניתך ונתחבר אח"כ לארץ. ומייתי ראיה מלשון התוספתא שנעשה לשמש עם הקרקע. מבואר שהיה תלוש מקודם. ובתוי"ט פ"ו דמקואות הביא לשון הרמב"ם בנוסח יותר מתוקן בזה ע"ש. ועוד נראה דגם ר"ש דתוספתא ס"ל כרבנן דדף. ורק ס"ל דמה שהמים הולכים מהמקוה דרך האביק מיקרי זה ג"כ תשמישו במחובר כי המים נקראים מחוברים דהא מהני במקוה השקה דהוי כזריעה כדאיתא בפסחים ל"ד וה"נ מיקרו המים מחוברים ותשמישו במחובר וכעין זה קיי"ל בע"ז מ"ז שהמים נקראים מחוברים ואינם נאסרים. ורבנן ס"ל דכשהמים נכנסים בכלי מיקרו שאובים ותלושים והיינו תלישה דידהו וכשיוצא אח"כ מהכלי למקוה הוי הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה וע' יו"ד סי' ר"א ס"ז ובאחרונים שם בזה שאם מחובר למקוה נטהר ע"י השקה ואכמ"ל בזה. ויש להאריך עוד בביאור שיטת קבעו ולבסוף חקקו בישוב קושית האחרונים למה סתמו הפוסקים דלא הוי כלי אף לגבי דאורייתא דהא בב"ב ס"ו אמרינן שזה רק בשאיבה דרבנן ואכמ"ל בזה: יב) והנה הנו"ב סי' קל"ז כתב דסילונות שמחוברים לקרקע בעינן שתהא תחילת עשייתן לחברם בקרקע. ונתקשה מזה על הטור וש"ע וכן הגדולים שהביא הרא"ש שסתמו דאם הסילונות מחוברים לקרקע שפיר דמי שנתבטלו לקרקע ולא בארו שצריך שיעשום מתחילה לקרקע. ולפמש"ל הם שני דברים. כי אם הסילונות אינם כלי קיבול ורק שמקבלים טומאה מצד היותם כלי מתכות שפשוטיהן טמאים אזי אם נעשו מתחילה לקרקע אינם מקבלים טומאה. לפי שנעשו לשמש עם הקרקע כי בקרקע אינם משמשים לדבר תלוש. באשר המים שעוברים דרך הסילון הם מחוברים כמש"ל. כי כיון שאינו כלי קיבול. לא מיקרו תלושים בעברם דרך הסילון. אכן אם הסילון הוי כלי קיבול או שלא נעשה מתחילה לכך. אזי מועיל ביטול לקרקע והיינו כשקבעו ובנה עליו. או שטמנו בארץ שהקרקע שעליו הוי כבנה עליו כמש"ל. ולפ"ז צ"ע על הרמ"א בסי' ר"א סמ"ח שכתב שאין חילוק בין טמון תחת הקרקע או לא. ואולי הכוונה שכיון שמונח תוך הקרקע ויש עפר סביב כותלי הסילון הוי כבנה עליו. ואפשר לומר דס"ל דכיון שהמים עוברים תדיר דרך הסילון והמים מיקרי מחוברים כמש"ל כיון דאיירי בצינור שאין לו בית קיבול. לזה בטל לגבי קרקע דהוי כטמון תחת דבר מחובר וכמו בנותן מעזיבה ע"ג מפץ דתנן בכלים פ"כ שבטל לגבי קרקע [ומ"ש הרמב"ן בתשובה סי' רכ"ז וכן הרא"ש בתשובה כלל ל"א ס"ז ובפסקיו להוכיח דמחובר לקרקע כקרקע מהך דרפי"א דכלים היינו דאי מחובר לקרקע לא היה כקרקע אזי אף אותם שנעשו לשמש עם הקרקע היו טמאים וכמש"ל בכוונת פיה"מ להרמב"ם שם] וידעתי כי יש סתירות קצת לזה בלשונות הפוסקים ויש לישב אך אכמ"ל בזה: יג) וממילא נתבאר דבנ"ד שהקראן הוא כלי קיבול כמש"ל וודאי דמקבל טומאה ואף שעשאו כדי לחברו לסילון שבתוך הקרקע. בכ"ז לא בטל לקרקע כיון שלא בנה עליו והוי רק כקבעו לחוד וכמש"ל דלא בטל וגם לא מיקרי עשוי לשמש עם הקרקע. כיון שהמים באים בו ונעשים שאובים ותלושים. ואף שמה שכתב מעכ"ת שיש חוששים שכשישימו הקראן בהצינור יהי הצינור כלי קיבול. זה אינו חשש דהכא הצינור כבר בטל לגבי קרקע כיון שהוא טמון בקרקע והוי זה כקבעו ובנה עליו וכמש"ל. וא"כ לא נעשה שוב כלי ע"י קביעות הקראן. אכן לפמש"ל שהקראן בעצמו מיקרי כלי קיבול א"כ הוי הוייתו ע"י דבר המקבל טומאה וכמש"ל דמה שהמים נעצרים במקוה ע"י שהקראן עומד כנגדם מיקרי ג"כ הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה וכמ"ש הרא"ש והובא בש"ע סי' ר"א סעיף נ'. וגם אח"כ כשיורידו המים למקוה דרך הקראן יהי ג"כ הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה. כיון שלא נבטל מתורת כלי ע"י חיבורו להסילון וכמש"ל. וע"ל אות ט"ז מ"ש בזה: יד) ומה שיש לדון בזה להיתר דהא תחת הקראן יש ג"כ שיעור מקוה. ומים שבמקוה זו אין הווייתם ע"י הקראן: ורק המים שבמקוה העליונה נעצרים ע"י הקראן. וא"כ י"ל שנטהרים בהשקה למים התחתונים דהוי כמקוה טהורה סמוכה למקוה פסולה שנכשרת ע"י השקה כדקיי"ל במקואות בכמה דוכתי ובש"ע סי' ר"א. וקיי"ל בסעיף מ"ט שם דאף אם בא ע"י דבר המקבל טומאה מהני השקה וחיבור למקוה כשר. ואף לדעת הרמב"ן והרשב"א שהובא בש"ע שם שאינם מחלקים בכך. וס"ל דלא מהני חיבור בכה"ג. י"ל דרק שם שנמשכו המים דרך דבר המקבל טומאה למקום אחר ושם רוצים לטבול הוי כמקוה בפ"ע שנעשה ע"י דבר המקבל טומאה. רק שבאנו להכשירו מצד השקה במקוה כשרה. ולזה כיון שההשקה הוא דרך דבר המקבל טומאה. לא מיקרי השקה. אבל בנ"ד שהמקוה העליונה מחוברת היטב לתחתונה. רק שלולא הקראן היו המים העליונים יוצאים דרך הסילון. בזה י"ל דשפיר נכשרה ע"י השקה. ועוד דכיון שהמקוה הזאת היא למעלה על הכשירה הוי ממש כמקוה אחת: טו) אכן נראה לדינא בנ"ד שאין ההשקה מועלת. כיון שבשעת ההשקה ג"כ עיקר עמידת המים הוא ע"י דבר המקבל טומאה. והרי עיקר סברת ההשקה דהוי כזריעה וכמו שנתחברו המים לקרקע כעת. וא"כ לא עדיפי ממים מחוברים ממש שאם עמידתם ע"י דבר המק"ט פסולים לטבול בהם. ובשלמא אם נתהוו מקודם ע"י דהמק"ט. שפיר מועיל השקה שנעשה