דברי מלכיאל ב שמו

כ"ב טיט ולא שלג ואינך. ולפמ"ש א"ש משום שדין טיט נזכר בתחילה בספ"ב דמקואות. ושלג ואינך נזכרים ברפ"ז דמקואות. וכ"כ הנוב"י מ"ת חא"ח סי' נ"ז בדברי בן המחבר דכל הנהו שמשלימים אין טובלים בהם ע"ש. וכעת הביאו לפני ספר חדש שמו חוקר לדעת וראיתי שכתב שטובלים בהם. אבל לא כתב שום טעם וראיה. והעיקר שאין טובלים בהם: ובגוף קושיית המהרש"א הנ"ל למה לא נקיט הש"ס בסוכה שלג. נראה לתרץ דלכאורה צריך להבין הא דמייתי בסוכה ראיה מטיט הנרוק לסוכה. דהא שיעורין הל"מ ובהל"מ אין דנין מה מצינו וג"ש וקו"ח וגם אין מדמין בהלכות זל"ז. וכבר תמה בירושלמי פ"ז דברכות ע"ז האיך למד סוכה מטיט הנרוק והנה התו' הקשו בסוכה שם על רש"י שפירש דבאויר פחות מג' אין ישנים תחתיו. דהא בכל סוכה יש אויר בסכך דהא בעינן שיהיו כוכבי חמה נראים. וא"כ איך ישנים. ולא תרצו מאומה: והנראה בישוב כ"ז עפמש"ל דבאמת מדינא אין שום מקום לצרף טיט הנרוק לטבילה דהא מים כתיב בתורה. ובשלמא שלג ואינך י"ל משום שבאים ממים וסופן להיות מים כמש"ל. אבל בטיט מאי איכא למימר. ורק חז"ל הוכיחו מהא שטובלים במ' סאה בכל מימות שבעולם אף שאין לך מים שלא יהו בהם חול וחלקי עפר. בכ"ז מצטרף. ומוכח שהעפר מצטרף כל זמן שמעורב עם המים כיון שדרכו בכך. ולזה שיערו חז"ל שכל זמן שפרה שוחה ושותה ממנו שם מים עליו ושפיר מצטרף. ובכ"ז אין טובלים בטיט הנרוק לבד דשם מים הוי עליו רק כשיש בו מים ג"כ. אבל כשאין שם מים כלל אזי שם טיט עליו. ובכל מים אם היו ניכרים חלקי העפר שבהם לבדם. לא היו טובלים בהם אף שפרה שוחה ושותה. והנה בסוכה באמת אויר היה לו לפסול כיון שאין שם סכך. ומ"ש התוס' דבכ"מ פחות מג' הוי כלבוד. לענ"ד נראה דבזה לא מצינו כלל דין לבוד. דנהי דהוי כלבוד אבל היכן מצינו שיהא כמכוסה בסכך כשר. וגם דהא האויר הו"ל כבר עשוי. ויש מקום לפסול משום תולמ"ה. אבל הטעם הוא כיון שמצינו שסוכה א"א בלא אויר דהא בעי שיראו כוכבי חמה. וא"כ מוכח דהאויר שפיר מצטרף. וממילא כיון שאין שיעור להאויר אמרינן דכשר עד ג"ט שזה מצינו מקום חשוב בשאר דוכתי. וגם דהא מצינו שרוחב האדם הוא אמה. וכתבו התוס' ביומא ל"א דהיינו כשהוא לבוש. נמצא דערום הוי פחות משהו מאמה. וא"כ בג"ט יכול לשכב רוב גוף האדם כמובן. ולזה אסור באויר ג"ט דהו"ל מקום חשוב בפ"ע. ולזה מייתי שפיר הש"ס ראיה מטיט הנרוק שעיקר הטעם שמצטרף הוא ג"כ מצד שא"א למים בלא עפר כמש"ל. ומ"מ אין טובלין בו בפ"ע. וא"כ ה"ה הכא שעיקר לימוד צירוף האויר הוא מצד שאין לך סוכה בלי אויר. ג"כ אין ישינים תחתיו. ומיושב בזה דלא מייתי שלג ואינך דלא דמו כלל לאויר. כיון שטעמם הוא מצד שהם תולדות המים. ובסוכה שיש בה נקבים קטנים ישינים תחתיהם. מפני שהם בכלל סוכה שדינה שצריך שיהי בה אויר קצת. והנקבים עם הסכך נקראים ביחד סוכה. ובזה עדיפא מטיט הנרוק. ומיושב הכל בס"ד. וגם דהא עכ"פ רוב גופו תחת הסכך כיון שצלתה מרובה מחמתה. אבל לישן תחת האויר לבדו אסור. דבאויר פחות מג' משכחת שיהא רוב גופו באדם כחוש. וכן אם נצרף לזה הנקבים שבסכך. יהי רוב גופו תחת אויר: ומ"ש כת"ר לבאר שעלוקה ברייתה מן המים. ואף אם היא מן הרקק ג"כ סגי. לדעתי קשה להעמיד ע"ז כל זמן שלא מצינו בדברי חז"ל שברייתה מן המים. ומידי ספק עכ"פ לא נפקא וכמ"ש בקונטריסי. ובפרט לפמש"ש שיותר יש מקום לומר שנבראת מן הטיט. ונראה דהא דנקיט בזבחים כ"ב יבחושין אדומים. הוא מפני דהנהו שאינם אדומים אין ברייתם מן המים וע' חולין ס"ז שלא נזכר שם אדומים. ואפשר ביין אינם אדומים וע' נדה כ"א במשנה שם. ועכ"פ בנ"ד הוי ספק. וספק זה גרע דהוי חסרון ידיעה. ומי שהוא בקי יברר זה לנו: ומ"ש כת"ר על מ"ש דהעלוקה עוקצת ומעברת המים ולהכי לא מהני סברא דהמים מקדימים. וכתב כת"ר דא"כ הוי מקום עמוק והו"ל בית הסתרים ובזה תלינן לקולא כדקיי"ל בסי' קצ"ח סכ"ו. והנה לבד שהלכה זו עמומה וע"ש בהגר"א שנשאר בצ"ע. הנה בנ"ד אין זה ביה"ס כלל. וכי כל מקום שנגלד עור האדם מאיזה נשיכה וכדומה נקרא ביה"ס. וכן מוכח מהא דחץ התחוב בסוף מקואות ובש"ע סי' קצ"ח סי"א ע"ש ובאחרונים ומ"ש שהקרנים של העלוקה הם משהו בעלמא. הנה לא מצינו חילוק בחציצה בין רב למעט. וגם הקרנים נראים לעין. וא"צ לזכוכית מגדלת כמ"ש כת"ר ולפמ"ש במכתבי הקודם אופן יניקתה מן הדם אין כאן מקום עמוק כלל: ומ"ש כת"ר שיש כאן ספק שמא נדבקה אחר טבילה. וכיון דהוי רק מיעוט המקפיד דהוי דרבנן כבר הכריעו השבו"י סי' ס"ט והזכרון יוסף דספיקו לקולא. הנה ספרים הנ"ל אינם ת"י רק הסד"ט סי' קצ"א הביאו וחלק עליו. וכן הובא בפ"ת שם ס"ק ט"ז. אבל נראה שם שהם מדברים בספק אם הדבר החוצץ הוא במקום שצריך ראוי לביאת מים או לא. ולזה כתבו להקל דס"ל סד"ר לקולא אף באתחזק. אבל בנ"ד שיש דבר חוצץ לפנינו והוי תרתי לריעותא חזקת טומאה וחציצה לפנינו. וודאי לא עלתה טבילה אף במיעוט כדאיתא בחולין דף י' וכדקיי"ל בפוסקים סי' קצ"ח וז"ב. ולבד זה כבר כתבתי שיותר קרוב שנדבקה קודם הטבילה. כיון שהספיקה לינק עד שפך דם. כי בלי ספק תיכף אחר הטבילה יצאה האשה מן המים. וקודם הטבילה שהתה קצת כדי שתראה חבירתה שעומדת כראוי לטבילה: ומ"ש כת"ר דשלש ספיקות מהני אף בחזקת איסור. כבר כתבתי דהכא דאיכא תרתי לריעותא גרע טפי ולא מהני אף כמה ספיקות כמ"ש התוס' ריש נדה וחולין. והכא גרע ממקוה שחסרה. דשם יש למקוה חזקת שלימה דהוי חזקת הגוף. והכא לא שייך לומר כ"כ חזקה על האשה שלא נדבקה בה העלוקה. וע' שב שמעתתא שמעתא ג' באורך בענין זה וגם דהעיקר שאין כאן ג' ספיקות וכמ"ש דבריית המים בעי ריסוק. והכא אין מים מקדימין שהעלוקה העבירה המים. ולזה לענ"ד קשה להקל אף בשמשה. דקולא דשמשה הוי רק היכא דהוי רק חומרא בעלמא. אבל לא היכי שיש להחמיר מדינא. זולת זה מצא פלפול מעכ"ת חן בעיני כי דבריו נכוחים בשכל ישר רק מטרדותי לא אוכל לפלפל בהם כעת: סימן סד כבוד ידידי הה"ג המפורסם וכו' בדבר אשר חפץ מעכ"ת לדעת דעתי אודות המקוה אשר בעירו שממשיכים מים לתוכה מן באר דרך סילונים של ברזל המחוברים לקרקע וטמונים בארץ. ובאשר טבע המים שלא יוכלו להיות גבוהים יותר מכפי גבהם בבאר אשר ממנו באו ויצטרכו לעשות המקוה עמוקה מאוד לזאת עושים רצפה באמצע גובה המקוה והמקוה תהי על הרצפה וימלאוה במים שאובים ויעשו נקבים ברצפה לחבר עם המקוה התחתונה. וכדי שלא ישובו המים להבאר דרך הסילונות וכמש"ל טבע המים. רוצים לעשות ברזא שקורים קראן בפתח הסילון להמקוה כדי שיוכלו לסגור או לפתוח בכל עת שירצו. והסילון במקום הברזא יוצא לתוך המקוה מהכותל באורך טפח ומחצה ושם קבוע הברזא שקורים קראן. ומעכ"ת שפיר חזי בשו"ת חתם סופר סי' רי"ח שכתב דברזא אינה מקבלת טומאה דלא הוי כלי. וא"כ אין