דברי מלכיאל ב שמג

עכורים עם התערובות טיט שבהם. ונראה שזהו ענין ביניתא דבי כרבא דבמכות ט"ז ע"ב שכתבו התוס' שם שאף שהוא דג מ"מ כיון שנמצא ביבשה אסור משום שרץ. והוא תמוה כיון דמ"מ נברא מן המים למה נאסור אותו. אבל לפמ"ש י"ל שזה הוכחה שנברא מן הרקק. לזה אסור דהוי כשרץ. ואפשר לומר שזהו החילוק בין דגים טמאים לטהורים וכמ"ש הרמב"ן פ' שמיני שהטמאים שוכנים בתחתית המים ובעכורים. והטהורים שוכנים מלמעלה במים צלולים ע"ש. אבל ז"א דא"כ נימא דהא דמטבילין בעינו של דג הוא רק בטהור: יט) ולכאורה יש להביא ראיה מהא דאיתא בע"ז ל"ט ע"א דטינא דבב נהרא לא מרבי דג טמא. משמע שדג טמא נברא מן הטיט. אך ז"א דהא באמת דג טמא פרה ורבה כדאיתא בע"ז מ' ע"א ובכורות ד'. ואינו נברא מחדש בכל עת. ורק הכוונה שהדגים אין להם מזון בטיט הנהר ההוא ואין להם במה ליגדל ולרבות שם. ואף דמסקינן בעירובין כ"ז סע"ב שדגים אינם גידולי קרקע. ופירש"י שם שאין ניזונים מן הקרקע ממש. מ"מ י"ל שהדגים טמאים אינם סובלים את קרקע הנהר ההוא. וגם י"ל דבעירובין איירי בדגים טהורים. אבל דגים טמאים ששוכנים בתחתית המים כמש"ל ניזונים מן הקרקע ג"כ. וברש"י סוכה י"ח ע"א משמע דאיירי בשקצים ורמשים שהם כעין דג טמא ונבראים באמת מן הטיט ע"ש. וכ"נ דאלת"ה מאי קאמר שם דהאידנא דשפכי להתם נהר גמדא ונהר איתן אסירא. ופירש"י שהם מגדלים שקצים ויורדים לאותו נהר. משמע שכיון שכבר נבראו בנהר אחר. שפיר מתקיימים בנהר זה. אך י"ל שבאמת אין מתקיימים. ובכ"ז יש לחוש שנתערבו בו בעת צידת הדגים הטהורים גם הטמאים שירדו מאותן הנהרות בשעת מעשה. ופשטות לשון הש"ס ופירש"י משמע דמגדל הטיט שקצים עכ"פ. א"כ ה"ה עלוקה. ולפמ"ש בטעם טיט הנרוק צ"ע למה אין מטבילין בטיט הנרוק המעורב עם מים קצת ע' תוס' סוכה י"ט ע"ב. דמי נתן גבול למים כמה יהו עכורים. וצ"ל דכיון שכבר יש שם טיט עליו ולא שם מים עכורים. שוב אין טובלים בו. ולזה השיעור הוא שתשתה פרה ממנו כדאיתא בזבחים כ"ב שאז שם מים עליו. ואכמ"ל בזה. ועפ"ז י"ל דעלוקה נבראה מן הרקק. וכ"נ בע"ז י"ב ע"ב דת"ר לא ישתה בלילה מנהרות ומאגמים שמא יבלע עלוקה. ולא הזכיר מעין. והיינו משום דמעין הוא מים צלולים ביותר ורחוק שימצא בו עלוקה. ובח"מ סי' תכ"ז כתב מן הבארות ומן האגמים. ולא ידעתי למה שינה מלשון הש"ס. והרמב"ם פי"א מה' רוצח וברמ"א בי"ד סי' קט"ז ס"ה כתבו הלשון מן הנהרות וכדאיתא בש"ס. וכן הוגד לי שעלוקה נמצאת ע"פ רוב באגמים: סימן סא כ) והנה בנ"ד העיר מעכ"ת דהא המים מקדמים. והוא מפורש במשנה פ"ז דמקואות מ"ז הטביל בו את המטה אע"פ שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדמים. ופי' הרע"ב שאינו נרוק ואין מטבילין בו. והרי הטיט חוצץ כפירש"י בשבת ס"ה ע"א דטיט שבמים חוצץ וכ"כ בנדה ס"ז רע"א ע"ש. הרי מבואר דאף בדבר חוצץ מ"מ אם המים מקדמים עלתה לו טבילה. אבל באמת ז"א דהר"ש פירש שם שהמים מקדמים לאותן הגומות לכרעי המטה ובמים הוטבלו ואין כאן חציצה דאין חוצץ אלא טיט היון וטיט היוצרים עכ"ל. הרי מפורש דבדבר חוצץ לא מהני מה שהמים מקדמים. וכן הוכיח הב"י סי' קצ"ח מדברי הר"ש הנ"ל ע"ש. ונראה שגם דעת הרע"ב כן וס"ל דטיט העבה אין חוצץ וכדעת הרא"ש: ועוד דלפמ"ש הרע"ב לפרש שהמים מקדמים היינו שהרגלים טבלו במים קודם שהגיעו לטיט. א"כ אין נ"מ בחציצת הטיט כלל. וכבר תמה התוי"ט ספ"ב דמקואות על הרע"ב בזה דהא בעי טבילה בכל הכלי כאחת. ובאמת כבר כתב הר"ן בשבת שם לדעת רש"י דטיט הנהר אין חוצץ רק באדם ולא במטה. והוכיח ממשנה זו דמהני מה שמים מקדמים. הרי להדיא דלא מהני הקדם מים בדבר חוצץ. ובב"י סי' קצ"ח כתב בדעת רש"י הנ"ל שיש שם טיט היון. ועי' יו"ד סי' קצ"ח סל"ג ובש"ך שם ס"ק מ"ז דטיט העבה הוי כמו טיט היון. ובאמת כיון דתנן בפ"ט דמקואות דטיט יון הוא טיט שבבורות. א"כ בכל מקוה יש לחוש שהוא טיט יון דהיינו בור וגם בנהר יש לחוש שיש באמצע הנהר בורות שהנהר עובר על פניהם ובכ"ז המים אין מתערבים כידוע. ויש לדחות: כא) וכן נראה בתוספתא פ"ו דמקואות הובאה בר"ש פ"ט מ"ז טבעת נתונה בלבינה של טיט טופח והטבילה טהורה ואם היה טיט היון וחביריו כאלו לא טבלה. לגין שהוא מלא מים טמאים (גי' הר"ש שאובין) ונתון על פיו טיט טופח אם היו מים שוקעין בטיט והטבילן טהור ואם היה טיט היון וחביריו כאלו לא טבל. והובא להלכה ברמב"ם פ"ג מה"מ ה"כ. הרי מבואר שבדבר החוצץ לא מהני מה שמים טופחים. ואף דשם איירי לענין השקה וכדתנן בפ"ט מ"ב שאין מטבילים אותם ע"ש בר"ש ורע"ב. מ"מ הכל טעם אחד הוא מפני שנדבק וחוצץ. וכן מפורש במשנה שם פ"ט מ"ב ששאר כל הטיט מטבילין בו כשהוא לח. משא"כ בגץ יוני וחביריו. וכתב שם התוי"ט דהיינו כשהוא לח כשיעור המבואר בספ"ב. ושם מבואר הטעם שמטבילים במים וטיט מפני שהמים מקדמים. הרי מבואר דבדברים החוצצים לא מהני סברא דמים מקדמים. וכ"כ הב"י סי' קצ"ח בדעת הרמב"ם והסמ"ג דטיט היון וחביריו אף לחים חוצצים. ותמה שם על הטור שכתב דדווקא יבשים ע"ש ואכמ"ל בזה. ועכ"פ נתברר דבדבר החוצץ אין שייך לומר שהמים מקדמין. והראב"ד כתב בפ"ג מה"מ דהמים שוקעים בטיט והוי טיט שאינו עבה. נראה דעתו דטיט עבה חוצץ ואין מטבילין. ובבעלי הנפש הביא בעצמו מהא דמטה דטיט עבה אין חוצץ בכלים. וצ"ל דהכא לענין השקה בעי שלא יהא טיט עבה. ולזה כתב זה גבי לגין ולא גבי טבעת הקודם לו. ויש להאריך בזה ואכ"מ: כב) אכן כ"ז בארנו לענין חציצה גמורה. אבל אם נוגע אדם באדם או בכלי הנטבלים מבואר פ"ח דמקואות וברמב"ם וש"ע סי' קצ"ח סכ"ח שאם קדמו מי מקוה עלתה להם טבילה אף אם אחזו בהם בחוזק ובכח. וע' סדרי טהרה שם ס"ק נ"ז וס"ק ס"א שאם קדמו מי מקוה כשר אף אם החזיקו בהם בכח גדול ודיבוק חזק ע"ש. וא"כ בנ"ד אף שהעלוקה אוחזת באדם בחוזק. בכ"ז הרי המים קדמו לה ושפיר אינה חוצצת. והנה הט"ז הקשה בסי' קצ"ח ס"ק ל"ח למה בשחתה או זקפתה יותר מדאי לא עלתה טבילה הא המים מקדמין. ותירץ בנה"כ דמ"מ ע"י הקמטים לא יהיו המים שבתוך הקמטים מחוברים למקוה כלל. אבל התם המים שברגליה מחוברים למקוה שהרי רגליה נוגעות בקרקעית המקוה עכ"ד. נראה כוונתו שכיון שמהדקת הקמטים זה לזה. ה"ז מפסיק בין המקוה לתוך הקמטים. ותיתי לי שכוונתי לקושיית הט"ז ותירוץ הנה"כ מדעתא דנפשאי. אבל לפמש"ל דאף בדיבוק חזק ג"כ שרי כשהמים מקדימין. א"כ לא הוי הפסק כלל מה שדיבקה הקמטים בזקיפתה או שחייתה. והדרא קושיית הט"ז לדוכתא. וכמעט שחילוק הש"ך אין לו מובן. והעיקר כמ"ש הט"ז שהחשש הוא שתדביק הקמטים קודם שהקדימו המים: כג) והנראה בזה עוד דבאמת לכאורה קשה טובא למה בית הסתרים צריך שיהיו ראוים לביאת מים מדאורייתא. הא לא הוי רק מיעוט. ולא גרע מחציצה גמורה על הגוף שמיעוטו אינו חוצץ מה"ת. וצ"ל שבאמת אינו רק מדרבנן. ומדאורייתא לא הוי חציצה. רק כשיש דבר חוצץ על חצי הגוף ובית הסתרים מצטרף לרוב. בזה אמרינן שאם אינו ראוי