דברי מלכיאל ב שמב

ק"ס בשם הרא"ה דיליף לה ממים יתירא ע"ש ולפ"ז מיושב קושיית התוס' דסוטה הנ"ל דבכיור באמת פסול שינוי מראה דחמיר ממקוה. וההכרח לקצר. וקושיית התו' מע"ז ל"ז לענ"ד לק"מ דשם דמסיק דאסמכתא בעלמא לא משום דלא ס"ל דרשא דמה מים. רק דלא ס"ל דקרא דאוכל בכסף אתי ללמוד. על בישולי נכרים. אבל בעלמא וודאי דרשינן דרש זה. שוב ראיתי בברכי יוסף סי' ק"ס שהאריך בענין זה וכתב ליישב קושיית התו' ע"פ דברי הרמב"ם דבכיור פסול שינוי. וגם דחה קושייתם מע"ז כמשכ"ל בס"ד וע"ש שהאריך בזה ואכמ"ל: יד) ובגוף קושיית התוס' בסוטה שהקשו דהא מי כיור כשירים ממי מקוה. ומי מקוה כשירים בשינוי מראה. לענ"ד צ"ע. וכן פירש"י שפירש שם דיליף כלי חרס ממים שבסוטה ג"כ צ"ע טובא. דהא כיון דדרשינן מבכלי חרס דהיינו ככלי חרס הכתוב במצורע. א"כ בעי ממש ככלי חרס שבמצורע. ובמצורע שפיר דרשינן מה מים שלא נשתנו דשם בעינן מים חיים. וא"כ ממילא ילפינן ממצורע לסוטה דבעי כלי חרס שלא נשתנה. ולא הבנתי למה לרש"י לפרש דילפינן ממים שבסוטה. וקושיית התוס' נראה ג"כ שיסודה רק על זה שהלימוד הוא ממים של סוטה יעו"ש בלשונם להדיא. וזה צ"ע לענ"ד דהא זה נלמד ממים חיים שבמצורע כנ"ל. ולפ"ז מוכרח דעת הרמב"ם דהא דנתאכמו הוי פסול דאורייתא. ואקצר. וגוף דברי התו' צע"ק דמנ"ל דבמים חיים פוסל שינוי מראה. וצ"ל דמפרשי כרש"י דנשתנה מחמת דבר אחר דנתאכמו באור. ומפורש בפ"ח דפרה מי"א דנשתנה מחמת דבר אחר לא הוי מים חיים. ולפ"ז צ"ל דגם להרמב"ם איירי שנתאכמו מחמת האור. ומ"ש שנראה בלוי מרוב ימים. היינו משום דס"ל דלאו דווקא מחמת האור רק מאיזה דבר שהוא הוי שינוי כיון דלא הוי מחמת עצמו. וע' ברכי יוסף סי' ק"ס באורך בענין זה. ויש לפלפל הרבה בענין זה. אך אין הפנאי מסכים וגם כי אכ"מ: טו) ועיין מל"מ פ"ג מה' סוטה שתמה על הכ"מ שכתב דהרמב"ם פוסק כר' ישמעאל דהא למאי דמסיק דיליף מבכלי חרס א"כ א"ש אף לרבנן. וכ"כ התוי"ט פ"ב דסוטה ג"כ ע"ש. ולענ"ד צדקו דברי הכ"מ דא"כ ניליף מים דבסוטה מכלי חרס מה כלי שלא נעשה בו מלאכה. וכמו דיליף כלי ממים לענין שלא נשתנה וכפירש"י שם דיליף ממים דסוטה. ובאמת נראה דאף ר"י דס"ל דמי כיור הוי מי מעין. ג"כ יליף מבכלי חרס. דהא הלימוד ממצורע מדחה הש"ס מה למצורע שכן טעון עץ ארז וכו'. והיינו משום דהג"ש אינו מופנה כלל. וע' במל"מ שם בזה. וע"כ צ"ל דיליף דבעי חדשה מבכלי חרס כדרבה. והדר יליף מים מכלי חרס דבעי שלא נעשתה מלאכה. ושפיר הקשה הכ"מ. וראיתי בתוס' רעק"א במשניות שהקשה דנימא בכלי ול"ל בכלי חרס. ולענ"ד פשוט דהו"א דקאי על כלי שרת דאיירי בהו מעיקרא בפ' במדבר. ולא נצטרך לומר דקאי על כלי חרס דבפ' מצורע. וגם דכתיב מעיקרא מים קדושים ודרשינן בספרי שקדושים בכלי ע"ש. וראיתי בתפארת ירושלים שכתב דהו"א דקאי על כלי שבפ' שמיני. ובמחכ"ת ז"א דהא פ' מצורע סמוך יותר לפ' נשא ששם אמורה פ' סוטה: טז) והנראה בישוב קושיית הכ"מ על הרמב"ם דס"ל דפלוגתא דר"י ורבנן במי כיור אין מקורה מהכא. רק פליגי באיזה דרש בפרשת מי כיור או בהל"מ. ומייתי לה הכא דממילא לרבנן לא שייך להקיש בסוטה כלי למים. כיון דלא בעי במי כיור מים חיים. ובסוטה כתיב מים קדושים ודרשו בספרי דהיינו מי כיור. ולפ"ז י"ל דאף דדרשינן בכלי חרס דקאי על כלי שלא נעשה בו מלאכה דומיא דמצורע מ"מ לא שייך להקיש בסוטה המים לכלי כיון דכתיב להדיא מים קדושים. ומבואר הכוונה על מי כיור. והיינו כדין מי כיור שכשרים לרבנן בכל המימות. ושם יש איזה דרש לרבות כל המימות: יז) ואפשר לומר שזה תלוי בפלוגתא דרבי וראב"ש ביומא ל"ב דהנה איתא בפסחים ק"ט במים במי מקוה. ופירש"י שם ובחגיגה י"א מדכתיב בפתח קאי על מים ידועים וממעט שאובין. והקשו התוס' בחגיגה דזה ממעיט ממעין ובור ותירוצם דחוק. ובעירובין ד'. פירש"י דאתי לאורויי דל"צ מים חיים. וקשה דא"כ ל"ל לכתוב במים בבעל קרי דכבר למדה בתו"כ פ' מצורע דרק גבי זב בעי מים חיים. וגם מה לימוד הוא זה. דהא י"ל דגלי קרא בזה וה"ה בכל מקום דכתיב מים בעי מים חיים. והעיקר נלע"ד כפירש"י דפסחים. וקאי על קרא דמעין ובור דיליף שם בתו"כ דמרבה כל מימות יעו"ש וממעט שאובין. ומצאתי שכ"כ הרמ"ל בהתורה והמצוה פ' מצורע ע"ש. והנה בפ' אחרי כתיב ורחץ בשרו במים במקום קדוש. ופליגי רבי וראב"ש ביומא ל"ב אי קאי על קידוש או על טבילה. והנה אי קאי על קידוש. א"כ נדרוש במים ג"כ במים הידועים וקאי על קרא דמעין ובור. ומבואר שכשר לקידוש כל מימות. ואינימא דקאי על טבילה. א"כ כיון דבקידוש כתיב מים לחוד בפ' תשא. י"ל דבעי מים חיים. ואף דבפ' פקודי כתיב במים. זה י"ל דקאי על המים שנזכרו שם קודם שנתנו בכיור. אבל בפ' אחרי לא נזכרו כלל מי כיור. ויש להאריך בזה וגם לבאר דעת הרמב"ם שכתב בפ"ב מה' עבודת יה"כ דקאי האי קרא על טבילה ואח"כ בפ"ג כתבו על שניהם דבעו קידוש וטבילה במקום קדוש. ונראה דבעי קרא לקידוש במקום קדוש דהו"א כיון דקידושים דכה"ג ביה"כ קילי טפי שאינו מחלל עבודה כמ"ש הרמב"ם שם ובפ"ה מה' ב"מ. הו"א דקילי ג"כ דסגי שיקדש בחוץ. לזה בעי קרא. ולראב"ש דיליף לה מהיקישא לקידוש ביומא שם. י"ל דכיון דיליף שם קידוש מקו"ח ע"ש. א"כ פשוט דבעי קידוש כמו קידוש כל הכהנים דבעי שיהא בפנים כדאיתא בזבחים כ' ע"ב. וקשה דלפ"ז ניליף ג"כ שיחלל עבודה בכה"ג מקו"ח. אך ז"א דזה נלמד מקרא בזבחים י"ט ע"ב שאינו מעכב ע"ש. ובאשר אכ"מ אקצר: סימן ס יח) ובגוף דין דבר שברייתו מן המים נראה דזה רק בדבר שנברא מן המים ממש ולא בדבר שנברא מן הרקק וכמ"ש בגליון מהרש"א שהביא מעכ"ת. ונראה ביאור הענין דרקק ענינו מים ועפר וכפירש"י בחולין כ"ז ע"ב. והיינו מים המעורבין עם טיט הנרוק. ונראה שהוא לשון רקק שהעפר שבו הוא נרוק וכ"כ בפי' הרמב"ם ספ"ב דמקואות שהטיט יהא רקיק. וע' ערוך ערך רק מ"ש בזה. וטיט הנרוק משלים ואין טובלין בו. ולפ"ז י"ל שעופות משלימים לשיעור מקוה. ויש לדחות דהעוף לא עדיף מן הטיט הנרוק בעצמו שאם היה מתייבש ולא היה נרוק כשיעור המבואר ספ"ב דמקואות אזי לא היה משלים. וא"כ הכא שנתייבש ונתהפך לבשר עוף. וודאי שאינו משלים. דלא יהא אלא גוש טיט ועפר כזה. ולפ"ז נראה דלא כל דבר הנמצא במים יש לדונו שברייתו מן המים. ורק מה דאשכחן מפורש בש"ס כמו יבחושין אדומים ודגים. משום דיש לחוש שנברא מן הרקק היינו מתערובות מים ועפר. ובפרט השרצים שבמים כמו עלוקה ודומיהם שעפ"י רוב שוכנים בתחתית המים ובין הבצאות. וודאי נראה שנבראו מן הרקק. וטעם שטיט הנרוק מצטרף נראה משום דכל מים א"א שלא יהא מעורב בהם משהו עפר ובפרט דכתיב אך מעין ובור לרבות כל מיני מימות כדרשינן בתו"כ. וא"א שלא יהא מעורב קצת חול ועפר. וא"כ איך אפשר לשער כמה עפר יש בהם. ולזה למדו שמצטרף למים. וההל"מ על שיעור מ' סאה כך היתה שיהי בצירוף העפר המעורב במים ונחלקו התנאים בספ"ב דמקואות עד כמה יהא נרוק שיצטרף ויחשב כמים. וכ"כ הערוך ערך טיט דטיט הנרוק היינו מים עכורים שיש בהם תערובות טיט ועפר. וממילא י"ל דדגים ויבחושין נבראים רק מן המים לבדם. והשרצים נבראים ממים