דברי מלכיאל ב שמ

ד) ונראה ביאור הדברים דהנה התוס' הקשו בפסחים כ"ד ע"ב דכיון דמוקי הש"ס לברייתא במנחות כ"א בהקפה בחמה. א"כ למה חייב בהמחה חלב הא אוכל חלב חי פטור דהוי שלא כדרך אכילתן כדאיתא התם. ותרצו דלצדדין קתני והמחה איירי ע"י האור והוא דוחק. ונראה שעיקר קושיית הש"ס הוא בחולין דהוי שלא כדרך אכילתן. דחלב דרכו לאכלו ולא לשתותו. וכן בנבלת עוף טהור ואינך הכוונה כן הוא. (וכדאיתא בפסחים כ"ד ע"ב שמשקה הבא מן אוכל מיקרי שלא כדרך אכילתו. ובחולין מדמה להו להדדי. וכבר האריכו בזה השער אפרים סי' ס"ט והח"צ סי' כ' ובפנ"י בפסק חדש ושאר אחרונים) וע"ז קאמר דהנפש מרבה שותה. ולזה כדמקשה קאמר בשלמא הקפה דם אף שדרכו בשתיה מ"מ הא אחשבה לאכילה. וכדתניא בתוספתא דטהרות פ"ב הובאה בירושלמי פ"ב דמע"ש ופ"ח דיומא דדם שקרש אינו אוכל עד שיחשוב עליו אלמא דמהני מחשבה לעשותו אוכל ודרכו בכך ול"א בטלה דעתו אצל כל אדם. אבל גומע חלב הא לאו אכילה היא: ומשני נפש לרבות השותה. וא"כ אין הקושיא מצד דשתיה לאו בכלל אכילה רק מצד דלאו אכילה היא ומדוקדק לשון הש"ס בס"ד. וזהו כוונת התוס' בנדה ל"ב שהזכרנו דקמ"ל דחלב מהותך הוי חלב. ונראה לפ"ז דמרבה קרא שותה אף חלב חי. דרק בחתיכת חלב אין דרך לבשלו כשהוא חי אבל כשנימס ויהי למים אין חילוק בין חי למבושל: ה) ולזה נראה דלהכי נקיט רש"י בחולין שם שהקפה הדם באור. דמקמי דידע דרשא דנפש לרבות שותה. א"כ הא דהמחה איירי ע"י האור. דאי בחלב חי א"כ למה מקשה מהא דמחוי הוי שלא כדרך אכילתו. תיפוק ליה דחלב חי הוי שלא כד"א. וע"כ איירי ע"י האור. והקפה דם איירי ג"כ ע"י האור. וס"ל דהעיקר תלוי אם דרך אכילתו בכך. ולא אם השינוי הוא באופן שישוב להיות כמקדם או לא. אכן כדמסיק דנפש לרבות שותה. שפיר איירי הא דהמחה אף בחמה כמש"ל דמתרבי בכל ענין מנפש. וא"כ ה"ה הקפה דם. דעיקר הא דחייב על דם קרוש ילפינן לה בירושלמי פ"ב דמע"ש ופ"ח דיומא ה"ג מדכתיב בקרא לשון אכילה גבי דם. וע"ש במפרשים שמסקנת הירושלמי דיליף לה מזה. ורק לגבי טומאה בעי מחשבה ע"ש שכן עיקר בפירוש הירושלמי (וע' במ"מ פ"ז מהמ"א הט"ז שכתב דלהכי אין לוקה על חוטי דם דדם הוי רק צלול ולא חוטים וקרומים. וקשה לכאורה דנימא דלהכי נקיט לשון אכילה בדם לרבות חוטים וקרומים. וצ"ל דטפי מסתבר דאתי לרבות דם קרוש. אבל בפשוטו נראה דשאני חוטים שהחוט לא נעשה מן דם ורק שכנוס ובלוע בו דם ודמי לטעם כעיקר שאינו לוקה. ולזה כ' הרמב"ם שם דהוי כחצי שיעור משום שאין כאן דם בעין ואין בו שיעור וממשות דם. וע' מל"מ פי"ג מה' שגגות בזה ואכמ"ל) ולזה כיון דחזינן דמרבה הכתוב מנפש אף דהוי שלא כד"א כל כך כמש"ל. א"כ ה"ה אכילה דכתיב גבי דם מרבה כשהקריש בחמה דהדר למילתיה ואף דהוי חי. אבל הקריש באור דלא הדר לא מרבינן דליכא קרא לזה. ומוקמינן במסתבר. ורק בדברי המקשה דסליק אדעתי' דקפיד קרא טובא על דרך אכילתו. מסתבר ליה טפי לאוקמא קרא בהקפה באור דהוי טפי דרך אכילה. ולמסקנא דחזינן דקרא מרבה שותה אף דלא הוי כ"כ דרך אכילתו. א"כ בדם מסתבר טפי לרבות הקפה בחמה דהדר ולא נשתנה כ"כ מברייתו: ו ועפמ"ש מיושב קושיית התוס' בחולין ק"כ ד"ה אלא שהקשו דמאי פריך על המחה את החמץ דאכילה כתיב ביה. הלא מ"מ אסור בהנאה. והתוס' תרצו דאין כרת בהנאה. אבל כבר נתקשה המגיה במל"מ פ"ג מה' שגגות דמ"מ תיקשי למאי דס"ד דהתוס' בפסחים כ"א ע"ב דיש כרת בהנאה. והשעה"מ פ"א מהחו"מ נדחק בזה ויש לפלפל בדבריו ואכ"מ. אבל לפמ"ש א"ש דעיקר קרא דנפש איצטריך דלא נימא דהוי שלא כדרך אכילתן. ורש"י בפסחים ל"ה ע"א פירש באמת טעמא דאין יוצא י"ח מצה בהמחהו משום דהוי שלא כדרך אכילתן (ועי' מל"מ פ"ה מה' יסוה"ת שנסתפק במ"ע אי בעי דרך אכילתן. ולא הביא פירש"י דהכא). ודקאמר הש"ס בחולין ק"כ הטעם משום דלא הוי לחם עוני. כבר כתבו התו' שם דהומ"ל משום דאכילה כתיב בה. ובאמת הוא דוחק גדול דל"ל להש"ס לחפש סברות אחרות. ונראה משום דאליבא דאמת בעינן להאי טעמא דכיון דגלי קרא נפש לחייב בחמץ א"כ ניליף מהיקישא דלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות שיוצא בכה"ג י"ח מצה וכדילפינן כעין זה בפסחים ל"ה ע"א ושם ע"ב. ולזה איצטריך טעם דלחם עוני. ולפ"ז דברי רש"י בפסחים שם צ"ע. שוב ראיתי שכבר נתקשה בזה הנו"ב במ"ת חי"ד סי' ל"ד ונדחק בזה ע"ש: ז) ונראה סברת רש"י ותוס' דלענין שלא כד"א לא שייך לאקושי מצה לחמץ. דא"כ נקיש ג"כ דתיסגי במצה בהנאה כמו בחמץ. וע"כ צ"ל דאף שהתורה החמירה בחמץ בכ"ז במצה אכילה בעינן. וה"ה לענין זה. והנה התו' בפסחים כ"א ע"ב ד"ה כ"מ כתבו דלר"א דס"ל כ"מ דכ' לא תאכלו אסור בהנאה א"כ גם בהנאה יתחייב כרת. ותירוצם לחלק בין אוכל לתאכלו דחוק. ולזה נראה יותר דבאמת אין ה"נ כמ"ש התוס' שם דהנאה בכרת. ומה שהקשו דלימא דהיינו דאיכא בין ר"א לחזקי'. י"ל דחדא נקיט. ועוי"ל דגם לחזקי' י"ל דגלי קרא דלא יאכל דכל אכילה דבחמץ איירי בהנאה וא"כ גם לדידיה הנאה בכרת. וכעין זה כ' התוס' בפסחים כ"ח ע"ב ד"ה וחד דלחזקיה גלי קרא דלא יאכל דאסור בהנאה תוך זמנו וה"ה דלפני זמנו ע"ש. וע' בחיבורי סי' כ"ד. והנה ריב"ל ור' יונתן ורב פפא בפסחים כ"ד מבואר דס"ל דאף לא יאכל לא משמע הנאה. ורק ילפי מקראי אחריני שם למיסר הנאה בשאר איסורים ע"ש. ולדידהו וודאי דאין כרת בהנאה כמובן. ונראה בדעת רש"י דלמ"ד דאין כרת בהנאה. כדמרבה מנפש את השותה שחייב כרת. ע"כ היינו משום דחשיב כאכילה גמורה. ולפ"ז יש ללמוד מזה בהקישא דשבעת ימים שהזכרנו שיוצא בזה ג"כ י"ח מצה. אבל אינימא דיש כרת בהנאה. י"ל דמרבה שותה משום דלא גרע מהנאה וכסברת התוס' בחולין שם. אבל במצה דבעי אכילה לא שייך למילף מהקישא וכמש"ל. ולזה בפסחים ל"ה שפיר פירש"י הטעם במצה משום דלא הוי כד"א משום דס"ל דהלכה כר"א בהא דכל לא תאכל אף הנאה במשמע. וא"כ הנאה בכרת או אף אי הלכה כחזקי' גם כן הנאה בכרת כמש"ל. ולזה פירש אליבא דהלכתא. אבל הש"ס דחולין ק"כ נקט טעמא דלחם עוני דא"ש לכ"ע כמש"ל. ואף דהמקשה אכתי לא ידע ריבויא דנפש. מ"מ נקיט המקשה טעם דאתי אף לפי המסקנא. וגם כיון דעכ"פ קתני שחייב אם גמעו. הרי מוכח שיש לתנא איזה ריבוי ע"ז. ותיקשי דנילף בהקישא. ולזה נקיט טעמא דלחם עוני דלא תיקשי וכמש"ל: ח) ועוי"ל דכיון דר"ל משני לה נפש לרבות השותה. ור"ל ס"ל כחזקי' בחולין קט"ו. דיליף שם איסור הנאה בב"ח מבשל מבושל. ומקשה ר"י כעורה זו ששנה רבי דיליף מלא תאכלנו ומדחה דמ"מ לא נדע איסור הנאה ע"ש. הרי מפורש דס"ל דלא תאכלנו לא משמע הנאה והיינו כחזקי'. ולחזקי' אין כרת בהנאה. וא"כ מרבה שותה דליהוי כאכילה. ולזה הוצרך הש"ס לומר הטעם משום לחם עוני וכמש"ל. ולפמש"ל דגם לחזקי' יש כרת בהנאה י"ל דרש"י פירש בפסחים ל"ה דקאי שם אליבא דר"ל. ור"ל ס"ל כחזקי' כנ"ל. דלריב"ל ור"י ור"פ דילפי בפסחים איסור הנאה מקראי אחריני באם אינו ענין לכל איסורים שבתורה. א"כ גם בב"ח בכלל. וא"כ כיון דס"ל כחזקיה ס"ל דיש כרת בהנאה. לזה שפיר פירש"י הטעם במצה משום שאינו דרך אכילה. ושותה נתרבה משום הנאה כנ"ל. ואף דמקשה שם לר"פ ור"פ יליף לה בדף כ"ד באא"ע. מ"מ גם ר"פ איירי שם אליבא דר"ל ע"ש. אבל סוגיא דחולין נקטא טעמא דא"ש לכ"ע כנ"ל. ואקצר: