דברי מלכיאל ב שלט

הרא"ש בפ' בתרא דנדה דהא המים מקדימין. וכתבתי זה באשר הוא דבר בלתי אפשר ליזהר שלא יכנס שום דבר במקוה לתוך האצבעות או לשאר סדקים שיש בגוף האדם וכידוע אשר במים נמצאים צרורות ועשבים ויבחושים וכדומה וא"א כלל ליזהר בזה. אך העיקר שאין חשש בזה מפני שהמים מקדימין. אבל קודם שנכנסת למקוה צריכה לבדוק היטב בין אצבעות רגלי'. וזה צריך כשעומדת סמוך ממש למי המקוה. כי בדרך הילוכה ממקום החפיפה עד המקוה. אפשר שיכנס איזה דבר לתוך האצבעות או לתוך סדקי רגליה מלמטה. וצריך להזהיר ע"ז שישגיחו ע"ז היטב: ואגב אזכיר מה שק"ל בסנהדרין מ"ה ע"ב בתוד"ה אין לו שהקשו אהא דמייתי שם דתנאי פליגי אי בעינן קרא כדכתיב מהא דמצורע שאין לו בוהן יד ורגל. והקשו דדילמא שאני הכא דכתיב תהיה דדרשינן מינה במנחות לעכב כל מילי. וקשה לי טובא דהא מעיקרא מוכיח הש"ס מהא דעיר הנדחת דס"ל לר"י ור"ע דבעינן קרא כדכתיב. ועל זה קאמר הש"ס תנאי היא ומייתי מדר"א ור"ש דס"ל דלא בעינן קרא כדכתיב. וכ"נ ברש"י שם שדקדק לפרש כן ע"ש. וכה"ג איתא בקדושין דף נ"ז ע"א דמייתי תנאי היא מתנא דבי ר"י דפליג על ר"י ור"ש דמייתי שם מקודם. וכן איתא כה"ג בכ"ד בש"ס. וגם גוף קושייתם צריכה ביאור דהא שם קאי אהא דנקטעה יד העדים. ושם כתיב ג"כ תהיה. וזה קשה ג"כ בסוגיא שם דפריך עלה מהא דאתה יכול להמיתו בכל מיתה שאתה יכול דדילמא הכא שאני דכתיב תהיה. וכל סוגיא דהתם צריכה ביאור. וגם צריך לבאר החילוק בין עדים גדמים לנקטעה. אך לברר שיטת קרא כדכתיב דורש אריכות ואכ"מ: סימן נט כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה יוסף אברהם נ"י מו"צ דק' אסטראווא ע"ד שאלתו באשה שטבלה בנהר וחבירתה עומדת ע"ג וכשעלתה ראתה חבירתה שעלוקה שקורין פיאווקא דבוקה על יריכה והיא לא הרגישה. והפרישתה חבירתה ממנה בחוזק ויצא דם הרבה. ובלילה שמשה עם בעלה ולמחר מצאה דם הרבה על כתונתה. ונשאל כת"ר אם יכולה לתלות הדם במכת העלוקה. וכתב מעכ"ת שיש לתלות וכהא דריבדא דכוסילתא תוך ג' ימים. אכן נסתפק בגוף הטבילה דהעלוקה היא חציצה. ורק צידד דהא קיי"ל שטובלין בדבר שברייתו מן המים ועלוקה ברייתה מן המים. רק נסתפק לפמ"ש בגליון הרש"א דדבר שברייתו מן הרקק אין טובלין בו. א"כ אפשר עלוקה ג"כ ברייתה מרקק. ועוד צידד לומר שיעלה לה טבילה מפני שהמים מקדימין עכ"ד. ויפה התעורר מעכ"ת בכל צדדי הספק שיש להעיר בזה. והנני להודיעו דעתו בזה אך בקוצר מעוצם טרדותי: א) והנה מצד שברייתו מן המים נראה פשוט דלא מהני והוי חציצה דלא עדיפא מכפור ושלג שבוודאי נעשה מן המים. ובכ"ז קיי"ל דבעינן שירסק עד שיהיו למים כמ"ש הש"ך בסי' ר"א ס"ק ע"א ובשו"ע א"ח סי' ק"ס סי"ב וע"ש במג"א ס"ק ט"ז. ובזה מיושב קושיית הב"י סי' ר"א והתוי"ט פ"ו דמקואות מ"ז ובפ"ב דידים מ"ב למה חוצץ דבר שברייתו מן המים. הא כשר כולו לעשות ממנו מקוה. ולפמ"ש א"ש דאינו כשר רק כשריסקו ונעשה מים. וכ"כ בהג"ה בא"ח סי' ק"ס ס"י דבדבר שברייתו מן המים טובלין דווקא אם ריסקן דלא עדיף משלג ושוב ראיתי במג"א סי' קס"ב סקי"ז שכתב ג"כ בישוב קושיא הנ"ל כמש"ל. וכ"נ מפירש"י בזבחים כ"ב שפירש אהא דמטבילין בעינו של דג שנימוק שומן העין של דג בחורו ע"ש. משמע דדווקא כשנימוק: ונראה דאף רבינו שמריה דס"ל שטובלין בשלג כמות שהוא במרדכי ס"פ במה טומנין וכמ"ש בש"ע סי' ר"א. ס"ל דהיינו דווקא שלג שעכ"פ הוא לח וספוגי והאוחז בו מתלחלח. וגם מחום הגוף א"א שלא יפשר במשהו סביבות הגוף. אבל בריית המים כמו עלוקה שנכנסת בעומק קצת לגוף האדם. ודאי שחוצצת. דבעינן טבילה בדבר נוזלי ולא בגוש: ב) ובאמת גוף הדבר צ"ע מנ"ל שטובלין בדבר גוש ומצטרף למקוה. הא מים כתיב. והרי בחולין ק"כ בעי קרא למשקה היוצא מהפרי אי הוי כפירי. ונראה דרק במשקה היוצא מהפרי בעי קרא משום שהעיקר הוא הפרי: וכשנשתנה למשקה שוב אינו יכול לשוב להעשות פרי. ובחלב ואינך משום דאכילה כתיב בהו כדאיתא בחולין ק"כ וע"ש בתוס'. אבל בדבר שברייתו מן המים. שפיר יכול לשוב ולהעשות מים. לזה הוי בכלל מים. אבל עדיין קשה דהא דגים א"א לעשות מהם מים ובכ"ז טובלין בהם כדאיתא בזבחים כ"ב. ודוחק לומר שזה דווקא בעינו של דג שנימוק כפירש"י שם. דנראה פשטות הש"ס דנקיט עינו של דג לפי שאפשר לטבול בו כמו במקוה. אבל אין שם שום לחלוחית של מים. משא"כ בדגים עכ"פ יש עליהם לחלוחית של מים אף להפוסקים דלא בעי ריסקו. והא דנקיט הש"ס בזבחים כ"ב יבחושים אדומים ולא נקט דגים. נראה הטעם משום שהיבחושים רגיל יותר שיהיו במקום הטבילה ושיתהפכו כל המים ליבחושים כשמתעפשים המים. אבל כולו דגים לא שכיח. ונראה דהנה המג"א כתב בסי' קס"ב סקי"ז דאף להפוסקים דבשלג לא בעינן ריסוק. מ"מ בדבר שברייתו מן המים מודה דבעינן ריסוק. וצריך להבין סברתו. ונראה שדעתו כמש"ל דבאמת הא בתורה מים כתיב. ורק שלג שדרכו לשוב ולהעשות מים הוי כמו מים. אכן יבחושים ודגים שאין סופן להיעשות מים. בעי ריסקן שיהא נוזליי כמים: ג) ונראה ראיה ברורה לזה מסוגיא דמנחות כ"א ע"א דאיתא שם אמר זעירי אר"א דם שבישלו אינו עובר עליו יתיב רבא וקאמר לה להא שמעתא איתיביה אביי הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב. ל"ק כאן שהקפה באור כאן שהקפה בחמה באור לא הדר בחמה הדר. ופירש"י דהדר להיות צלול כמות שהיה. הרי מפורש דהעיקר תלוי בזה שסופו להיות צלול כמו שהיה. ובחולין ק"כ פירש"י על הקפה את הדם שהקרישו על האור. והקשו התוס' דהא מוקמינן לה במנחות בהקפה בחמה. ובאור פטור. ונראה דהנה הש"ס מקשה שם בשלמא הקפה דם כיון דאקפיה אחשובי אחשביה אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיב ביה והא לאו אכילה הוא. אר"ל א"ק נפש לרבות השותה. והנה קשה טובא נ"ל למימר דאחשביה וגם לשון הש"ס והא לאו אכילה הוא. הול"ל והא שתיה הוא. וכעין לשון הש"ס ביומא ע"ו ע"א שכר שתייה הוא וקרייה רחמנא ואכלת ועו"ק קושיית התוס' שם דהא קיי"ל שכל זכרא שתייה בכלל אכילה. והתוס' תירצו שם דזה דווקא במילי דשתייה ולא במידי דאכילה דממחי לה ושתי. ולענ"ד תירוצא צריך מובן דאדרבא משקה הבא מחמת אוכל מסתבר טפי לקראה אכילה. וכן מוכח בסוגיא דיומא ע"ו ושבועות כ"ב דמייתי ראיה דשתיה בכלל אכילה מדכתיב ואכלת וחשיב יין ושכר ומדחה דשתי ליה ע"י אניגרון והיינו מיא דסילקא ע"ש. ופירש"י בברכות ל"ה ע"ב וביומא ע"ו מים ששלקו בהם תרדין. והיינו המים לבדם בלא התרדין וכדאיתא לשון זה בברכות ל"ט ע"א ושם הכוונה המים לבדם וכדאיתא בפוסקים. ומה שפירש"י בשבועות כ"ג תבשיל של תרדין. הכוונה ג"כ על המים כן פירש"י בברכות ל"ט ג"כ. עכ"פ מבואר דכיון שהמים נתבשלו עם דבר מאכל ונבלע בהם הטעם של האוכל. שייך לקרוא זה אכילה יותר משתיית משקה גמור. וא"כ כ"ש באוכל שנמחה. ובנדה ל"ב כתבו התו' דקמ"ל דחלב מהותך שמיה חלב ואין לזה מובן לכאורה דבזה אין מתורץ כלל קושייתם על הש"ס. דמאי מקשה הא שתיה בכלל אכילה: