דברי מלכיאל ב שלו

סימן נז כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מהו' יוסף נ"י אבד"ק סעראצק: ע"ד אשר הקשה על החמו"ד שהובא בפ"ת ס"ס קצ"ז שכתב דהא דקיי"ל שמחמת אונס מותרת לטבול ביום ח' ביום היינו רק אם האונס הוא לכל הנשים שבעיר. והקשה מעכ"ת דהא הרמב"ם בפ"ה מהא"ב כתב דחולה ג"כ מותרת לטבול ביום וזה אינו אונס לכל נשי העיר. הנה אף כי אין דרכי להאריך בנוגע לספרי האחרונים ודי לנו אם נזכה להבין דברי הראשונים. בכ"ז באשר הוא נוגע לדינא ארשום העולה על רעיוני בזה. רק בקוצר כי אני טרוד כעת מאוד. וגם כי אינני במצב בריאותי כעת בעוה"ר: והנה טעמו של החמודי דניאל לא ידענו. וניחזי אנן בע"ה. הנה בנדה ס"ז ע"ב איתא אר"ח בר אשי אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה משום סרך בתה. אתקין רב אידי בנרש למיטבל ביומא דתמניא משום אריותא ראב"י בפפוניא משום גנבי ר"י בפומבדיתא משום צינה רבא במחוזא משום אבולאי. וקשה לכאורה ל"ל אמר הש"ס בפשיטות שמחמת אונס מותר וכעין הא דאיתא בכתובות ד' ע"ב לענין בתולה נישאת ברביעי. וגם למה חשיב כל הני תקנות. ונראה שמזה הוכיח החמו"ד דאשמועינן דרק היכא דהוי אונס כולל לכל נשי העיר התירו ולא באונס פרטי. ולפ"ז קשה טובא על הרמב"ם מנ"ל להתיר גם בחולה דהוי אונס פרטי. והסברא לחלק בזה נכונה מאוד דבאמת כבר אמרו חז"ל בכה"ג בפסחים ל"ז ובמ"ק י"ד יאמרו כל הסריקין אסורים וסריקי בייתוס מותרין. כי מי ידע שטעם ההיתר לאשה זו הוא בשביל אונסה. ואיכא סרך בתה. אבל באונס כולל מתפרסם הדבר בעיר שהתירו לטבול ביום בשביל האונס וליכא סרך בתה לפי שהדבר מפורסם לכל. ונראה שזהו הלשון אתקין דהול"ל התיר. אבל הכוונה שעשו תקנה קבועה בזה שיטבלו ביום ח' כדי שיתפרסם הדבר ולא יהי חשש סרך בתה. וגם י"ל שחששו שבשביל פחד אריותא וגנבי ואבולאי תהא מהומה לביתה ולא תטבול כראוי. וכן משום צינה לא תטבול כראוי. וגם דבגנבי ואבולאי איכא חשש עבירה ויחוד או חשש סכנה. ולזה אסר לגמרי לטבול בלילה ועי"ז נתפרסם הדבר והטעם. אבל כשהאונס הוא רק לאשה זו. שפיר שייך גזירה דסרך בתה. ובשו"ע באמת השמיט דין דחולה. ואולי טעמם כמש"ל דלא ס"ל דין זה משום דבש"ס לא משמע כן. ולפ"ז יש לישב דברי החמו"ד שכתב זה על הש"ע דמוכח שדעתו דבעי דווקא אונס לכל הנשים וחולק על הרמב"ם: אכן באמת א"ש סברת החמו"ד אף להרמב"ם דהא קיי"ל במ"ק י"ד וחולין ק"ז וביצה ט' דהיכא שיש הוכחה מצד גוף הענין עד שאין מקום שיטעה הרואה לא חשו למראית העין. וכמו הא דאיזורו מוכיח עליו ושובכו מוכיח עליו. ורק היכא שאין ניכר זה מגוף המעשה חיישינן למה"ע יעו"ש. וכעין זה קיי"ל בי"ד סי' פ"ז דחלב שקדים היכא שמניחין שקדים בתוכם מותר לאכול עם בשר מפני שהשקדים מוכיחים וליכא משום מה"ע. וא"כ ה"ה בנ"ד היכא שהאשה חולה וניכר אונסה בגופה שאינה יכולה ללכת בלילה. אזי לא שייך חשש דסרך בתה דשפיר תכיר ותדע שהתירו לאמה לטבול ביום מפני חליה. אבל היכא שאין ניכר בגופה האונס כגון שאין לה פנאי לילך בלילה או שמפחדת לילך בלילה בחוץ וכדומה בזה בודאי לא התירו משום אונס דעדיין יש לגזור משום סרך בתה ורק היכא שהאונס הוא לכל נשי העיר בזה מותר לפי שמתירין לכל נשי העיר לטבול ביום ומתפרסם הדבר והטעם וליכא סרך בתה כנ"ל. והרמב"ם למד זה דכיון דאשכחן בש"ס דהיכא שאין חשש סרך בתה התירו. וממילא ה"ה בזה. ולא אמרינן דלא פלוג וכמ"ש בס"ד בחיבורי ח"א סי' כ"ח אות י"א י"ג דהיכא שמצינו שחילקו חז"ל בתקנתם והקילו במקום אחד שוב יכולים אנו לדון מזה על מקום אחר ול"א דלא פלוג בתקנתם ע"ש ובסי' ס"ו. ובאמת אי לא אשמועינן הש"ס שהקילו באונס מפורסם הו"א דלא פלוג בתקנתם. וכן מצינו ביבמות ל"ו ומ"א דאמרינן שלא תחלוץ דשמא יתברר שלא הוצרכה חליצה ולא יוכלו להתירה לכהונה שיאמרו חלוצה נשאת לכהן. ולא יועיל הכרזה דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא. וה"נ י"ל שלא יועיל הפרסום שהותר מחמת אונס. משום דהא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא. קמ"ל דכל הנהו אמוראי התירו. והטעם י"ל כמ"ש המהרי"ט ח"א סי' ק"ג דהיכא שההכרזה והפרסום הוא בשעת עשיית המעשה שפיר מהני. וזהו לשון אתקין שהתקינו ופרסמו זה וכמש"ל. וע' מל"מ פ"ה מה' יבום הי"ז מ"ש בענין אי מועיל הכרזה ובמהרי"ט ח"א סי' ס"ו בזה: ועפ"ז נתיישב מה שהקשה כת"ר מהא דקיי"ל בסי' קצ"ז לענין לטבול בע"ש ולענין הרחק החפיפה מהטבילה שאם יש קצת אונס בדבר מותר. דשם הוי חומרא שחז"ל החמירו בתקנתם ולא מצד מראית העין. ולזה כיון דמצינו בש"ס שהקילו בזה היכא דלא אפשר. ממילא אנו למידין לכל אונס שיש להקל. וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' כ"ח דהיכא שמצינו שהקילו חז"ל בשעה"ד שוב אנו למדין בכל שעה"ד. ובמקום שמצינו שהקילו היכא דלא שייך טעם התקנה. ג"כ שוב יכולים אנו ללמוד מזה להקל במקום דלא שייכא התקנה יעו"ש. וכן צ"ל בהא דכתובות ג' ע"א דאיתא שם דהיכא דטריח ליה מותר לישא בשני. וקשה דנימא דלא פלוג חז"ל בתקנתא. ולפמ"ש א"ש דכיון דמצינו שמחמת אונס מותר היכא שמת אביו של חתן או אמה של כלה משום דליכא דטרח להו דלא שייכא תקנה דשקדו. מזה למדו דהיכא דטריח ליה ג"כ מותר לישא בשני. ולזה בנ"ד לענין לטבול ביום לא מצינו שהקילו בשעה"ד רק מצינו שהקילו היכא דלא שייך הטעם דסרך בתה וכמש"ל לזה אין להקל רק היכא שהאונס הוא לכל הנשים שבעיר דבכה"ג דמתפרסם הדבר וכנ"ל: ומ"ש מעכ"ת להקשות ממ"ש הפ"ת סי' קצ"ז סק"ג בשם החמו"ד דביוצא לדרך אפשר שמותר לטבול ביום ח'. הרי שהתיר אף שאין האונס לכל נשי העיר. הנה לפמש"ל דהרמב"ם דנקט חולה פליג בזה עם שאר פוסקים. א"כ י"ל דלזה כתב החמו"ד בלשון אפשר. לפי שמקום מצוה יש לסמוך על דעת הרמב"ם להקל בכל אונס ושעה"ד. ואי נימא דהרמב"ם וש"פ לא פליגי וכמש"ל. אפשר לומר דבאמת הא אסור לשמש ביום והיא טובלת רק בשביל שארי מיני קורבה וכדקיי"ל בסי' קפ"ד שגם בזה יש מצוה כשיוצא לדרך. ושוב לא שייך החשש דסרך בתה דשפיר תדע הבת שהבעל הולך לדרכו ולא טבלה לשמש. ועוי"ל בכוונתו שאפשר לצורך מצוה הקילו לסמוך על דעת הרז"ה והרא"ה שהתירו לטבול לכתחילה ביום ח': כ"ז כתבתי לישב דברי החמו"ד. אכן לדינא נלע"ד עיקר דלא כהחמו"ד דפשטות לשונות הפוסקים משמע דבכל אונס שרי לטבול ביום ח' אף באונס של אשה אחת ואף שאין האונס ניכר בגופה. וכ"ה להדיא הלשון בתוה"א להרשב"א בשער הטבילה שאם יריאה מחמת צינה וכדומה באיזה אונס יכולה לטבול ביום ח'. וכן לשון הש"ע סי' קצ"ז ס"ד הוא ג"כ בלשון יחיד ומשמע שרק היא יריאה מצינה ולא כל נשי העיר. ונראה דמפרשי דהא דאיתא בש"ס שתיקנו לטבול ביום לא היתה תקנה כוללת כל נשי העיר. רק התקין והודיע שהאשה שיש לה אונס כזה יכולה לטבול ביום. והזכיר האונס ההוא בפרט באשר בעיר ההיא היה מצוי אונס זה. ועי"ל דרבותא קמ"ל שעקר תקנת חז"ל לגמרי והתיר לכל הנשים שבעיר לטבול ביום ח'. דהו"א דנהי שמותר במקום אונס. היינו רק באונס שקרה לאשה אחת במקרה. אבל היכא שהאונס קבוע בעיר לכל נשי העיר נימא שאין ראוי לעקור ולבטל לגמרי תקנת חז"ל. וכעין זה איתא בכתובות ג' ע"ב דמשום גזירה לא עקרינן תקנתא דרבנן ואם האונס בא במקרה ולא בקביעות שרי להקל וע"ש בתוד"ה איספרווא ובשטמ"ק