דברי מלכיאל ב שלב

במקום שהמלכות אונסת גם עליהם. והו"ל להירושלמי למימר דהיכא שהמלכות אונסת שרי. ולזה מפרש הראבי"ה דהירושלמי בסנהדרין פ"ג ה"ה קאי אהא דר' שמעון דקאמר שם בתחילה היו קורין אותן אוספי שביעית משרבו האונסים וכו'. ומפרש הש"ס בסנהדרין דף כ"ו ע"א האנסים היינו ארנונא. וזהו דקאמר הירושלמי דמתחילה היינו כשאין המלכות אונסת. ולבסוף כשהמלכות אונסת. ומפרש הירושלמי שם בזה ג"כ שתי הברייתות דמייתי שם אליבא דר"י חדא לחומרא וחדא לקולא דתלי ג"כ בזה דבמקום שהמלכות אונסת הקילו ע"ש. והא דקאמר הירושלמי אהא דהלכה כר"י אוף הכא כן. פירושו בניחותא דהלכה כר"י בהא דסחורה בפירות שביעית דפ"ג דסנהדרין ובהא דפ"ז דשביעית גבי שאר דברים האסורים. או דמפרש הראבי"ה דהירושלמי פריך אוף הכא כן על תרי לישני דאליבא דר"י שם דאיך אפשר שיפסוק ר' אלעזר כתרי לישני דר"י ולזה משני דהני לישני לא פליגי. רק כאן במקום אונס וכאן במקום שאין אונס. והא דמייתי הראבי"ה ראיה מהא דמים ראשונים האכילו בשר חזיר הוא רק לראיה שגם ש"ס דילן ס"ל הירושלמי בזה להלכה. ואף שיש לדחות. מ"מ יותר נכון להתאים הבבלי עם הירושלמי. כ"נ בישוב דעת הראבי"ה שיש לו יסוד מוסד בירושלמי. אבל כל הפוסקים לא ס"ל הכי כנ"ל: והנה נחלקו הפוסקים באיסור סחורה באיסורים אי הוי דאורייתא או דרבנן והנו"ב סי' ס"ג החליט דהוי דרבנן כדעת הגליון תו' שהובא בפוסקים. ובאמת נראה דעת הר"ש והב"י והרע"ב שהזכרנו ג"כ דהוי דרבנן. דבדאורייתא אין שייך לחלק בין אם יש אונס מצד המס או לא. וכ"כ רש"י ותו' בסנהדרין כ"ו והראב"ד פ"א מה' שמיטה ויובל דמה שהתירו לחרוש בשביעית מפני אונס המלכות. הוא רק בשביעית דרבנן ע"ש. וע' חיבורי ח"א סי' כ"ח בזה. ובשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכ"ג כתב ג"כ להדיא דהוי רק מדבריהם ע"ש. והפר"ח סי' קי"ז ס"ק הוכיח מח"א סי' ש"א דהוי דאורייתא. ולפלא שלא הרגיש שבסימן רכ"ג כתב שהוא מדבריהם. והוא בעצמו מייתי שם תשובה זו אך מביאה מהב"י שהביא רק בקוצר דהיכא שהוא כמציל מידו מותר ליקח דבר האסור ג"כ. ויש לישב בדוחק דהרשב"א שם קאי שקונה החזיר למכרו לעבד עורות בשומנו והאיסור דרבנן הוא איסור גידול חזירים כמ"ש התו' בב"ק בדף פ"ב ע"ב ד"ה לא יגדל. אבל ז"א דזה לא מיקרי גידול כשמוכרו תיכף וגם ברשב"א שם משמע להיפוך ע"ש. וע"כ צ"ל דאף דמייתי בסימן ש"א סוגיא דפסחים דיליף לה מקרא מ"מ ס"ל דהוי רק אסמכתא וכדעת הפוסקים שהזכרנו. ובדעת הב"י מוכרחים אנו לומר כן מדכתב דלא פלוג חז"ל בתקנתם וכמש"ל. ואי הוי איסור תורה בודאי לא שייך לומר דלא פלוג להקל במקום שאין צורך. וכ"נ בדעת האורחות חיים שהובא בב"י שהתיר במציל מידו. וכ"נ דעת הרמ"א בסי' קי"ז שהביא בהחלט דין הרשב"א שמותר לגבות בחובו דהוי כמציל מידו וכ"פ כל האחרונים ומקורו מתשובת הרשב"א הנ"ל: ומדמה לה שם לההיא דריש ע"ז דשרי לפרוע מהם היכא דהוי כמציל מידם. ואי הוי איסור תורה איך שייך להקל היכא דהוי כמציל מידם. והפר"ח ר"ס קי"ז והח"ס סי' ק"ד ק"ז כתבו דהוי מה"ת והתורה מסרה לחכמים באיזה להקל ובאיזה להחמיר. והוא דוחק גדול לחדש זה כיון שלא נזכר בש"ס. וגבי מלאכת חוה"מ שנזכר לשון זה בחגיגה דף י"ח. הסכימו שם רוב הפוסקים דהוי דרבנן: ועכ"פ הר"ש והרשב"א וגליון תו' והאו"ח והב"י והרמ"א והרע"ב והנו"ב ס"ל דהוי מדרבנן. וסברת חילוקים הללו נראה שבכל מקום שיש הפסד אם ימנע מזה התירו כגון שכבר נזדמנו לו בצידתו והרי הם כבר שלו. או שנתנבלה בהמתו. וכן בפריעת חוב שאם לא יקחם יאבד חובו. ויותר מזה כתב הפר"ח סי' קי"ז סקי"ד בשם שו"ת שי למורא שאם נכרי נותן מתנה לישראל דבר טמא מותר לקבלו דאי לא עביד ליה נייח נפשו לא הוה יהיב ליה והוי הפסד יעו"ש. וה"ז דומה למלאכת חוה"מ שהותר בדבר האבד. וכן במקח וממכר התירו למכור בחוה"מ היכא שיש הפסד מן הקרן כמבואר בסי' תקל"ט בשו"ע. וע"ש ובאחרונים שהקילו אם שיירות עוברות בחוה"מ וביריד דהוי כדבר האבד שאחר החג לא יהי זה. וכבר העיר בזה קצת השואל בנו"ב סי' ס"ג לדמות לחוה"מ. אבל הנו"ב דחה שם דבריו דחוה"מ שאני שאם לא יסחור יצטרך לישב בטל אבל בנ"ד יוכל לעסוק בדבר של היתר ע"ש. ויש להאריך בזה. וע' חיבורי ח"א סי' כ"ח מה שבארתי בדין אם אפשר להקל לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק והפ"מ וה"ה בנ"ד. ומטרדותי אקצר כי חפצתי רק לבאר שכיון שיש צד קולא בזה באיזה פרטים מוטב יהיו שוגגים בכמה פרטים בזה. וכעין מ"ש הנו"ב שם סי' ס"ג לענין הסוחרים בארנבות מתים שראוי להעלים עין מן העושים כן ע"ש. וכל המשים לב למצב הכלל. יתר לבו בראותו את עוני אחב"י וכל מקורות הפרנסה דללו וחרבו ואנשים למאות יחזיקו בענף עסק אחד: וממילא גם אחד מהם לא ירויח. וממש קיום אומתינו בעולם ופרנסתם תלוי בנס לרואה בעין בוחנת. וד' ירחם על עמו ויזכנו לראות בישועתו בב"י וע' שו"ת רעק"א סי' ע"ד שצידד להקל לסחור בטריפות מחמת סירכא ע"ש: ובמשך שנה אחר כותבי כל זה הראה לי חכם אחד שבספר בגדי ישע מהשל"ה ז"ל על המרדכי כתב ג"כ לישב דעת הראבי"ה שפוסק כר' יהודה דשביעית. ודמייתי מהא דחולין היינו לראיה שהלכה כר"י ושמחתי שזכיתי לכוין בתוכן כוונת ראבי"ה לדעתו הקדושה. אבל לא ביאר שום יסוד למה נפסק כר"י. כי מהא דחולין באמת אין ראיה וכמו שהקשה הב"י. וגם לא הביא כלל הירושלמי וגם מפרש דר"י מתיר רק בצייד לפי שמשלם מס מצידתו לזה התירו לו חכמים. וז"א דהא ראבי"ה סתמא נקיט שמותר לסחור בדברים טמאים. ומשמע אף בסוחר שאינו צייד. וגם הו"ל לחלק בין מקום שמשלמים מס למקום שאין משלמין. וע' לח"מ פ"ח מהמ"א הי"ז ובב"י סי' קי"ז. גם מש"ש בבגדי ישע שגם הרמב"ם מיקל בצייד. לענ"ד א"א לומר כן והרגיש בעצמו שם שהוא דוחק. ולא אאריך בדבריו. ודי לי שמצאתי שצידד ג"כ לומר דהלכה כר"י: סימן נו ע"ד אשה שהרופא תחב לה שפופרת של זכוכית לבדוק בזה בפנים אם יש מכה במקור ומסתפק כבודו אם יש לטמאה מצד דקיי"ל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. הנה דעת הנו"ב מ"ת חי"ד סי' ק"כ להחמיר בכגון זה. ואף הח"ס סי' קע"ט שמקיל קצת בזה. לא התיר רק בהכנסת אצבע. אבל בהכנסת כלי שמגעת עד המקור גם הוא מחמיר יעו"ש. אכן באשר בדורות הללו מצוי הדבר מאוד מפני חלישות שירדה לעולם. וכן מצד ההרגל לדרוש אצל הרופאים על כל דבר קטן. ואם נבוא להחמיר בזה יהא מזה קלקול גדול כי כמה נשים לא יוכלו ליטהר לבעליהן ברוב העתים. ולזאת ארשום בקוצר מה שנלענ"ד בזה: א) הנה בגוף דין אם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם פליגי ר' יהודה ורבנן בנדה דף כ"א. ורבנן ס"ל דאפשר לפה"ק בלא דם. וכפי פשטות הכלל שבידינו קיי"ל כרבנן נגד ר"י. וכן פסק הרמב"ם פ"ה מהא"ב הי"ג כרבנן וכן פסק האור זרוע סי' שמ"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים. וכתב דרק גבי לידת ולד או נפל אמרינן דא"א בלא דם אבל בחתיכה וכדומה אפשר בלא דם. וכן הביאו התו' בכריתות דף י' ע"א שכ"ה דעת השאלתות להלכה. ומשמע שם בתו' שדעתם ג"כ דהלכה כרבנן. וכן פסק הרע"ב בפ"ג דנדה דהלכה כרבנן דר"י בזה וכ"ה פשטות דעת הירושלמי רפ"ג דנדה דאפשר לפה"ק בלא דם וע"ש במה"פ בזה. וכן מוכרח דהא הוי מחלוקת ואח"כ סתם למאי דמוקי