דברי מלכיאל ב שלא

בלחמי תודה נימא כן שיאפו א' א'. וגם קשה דמיהיה נרבה גם לחמי תודה שילושו א' א'. ולא מצינו בש"ס דין זה. ובפרט דהא חזינן במנחות ע' ע"ב דיליף הש"ס שם מתביאו דכתיב בשתי הלחם להקיש לזה לחמי תודה. ודריש תהיינה ג"כ ללחמי תודה. א"כ משמע דדמי לשתי הלחם. והנראה בזה עיקר דרק שתי הלחם ולה"פ שנאפו בפנים והם ק"ק חילקה תורה בסדר לישתם ואפייתם. ואף דלישתם היתה בחול. מ"מ כבר היו קדושים בכלי כידוע. אבל לחמי תודה שנאפו בחול וכדאיתא בפסחים דף ל"ח ע"ב שנאפו למכור בשוק ע"ש. לזה אין סברא לומר דקאי ע"ז קראי בדיני לישה ואפיה. כיון שבעת לישה ואפיה אין עליהם עדיין קדושה כלל. ויש להאריך בזה ואכ"מ ועכ"פ ראיית אבי העזרי מהכא שנאפו חמץ ומצה ביחד צ"ע טובא לענ"ד: והנה לענין הא דמנחות שהזכרנו באמת צ"ע איך דין שארי מנחות אם ג"כ צריך לאפות אחת אחת דמימעטו מאותם או לא. ופשטות הסוגיא נראה שדינם כמו שתי הלחם דמרבינן מיהיה ללישה וממעט מאותם לאפיה. וא"ל דממעטינן שיאפום כולם ביחד ולא שתים שתים. ז"א דלקולא ולחומרא לחומרא דרשינן שנאפות אחת אחת. ועוד דדומיא דשתי הלחם דשם ע"כ צ"ל דנאפות א' א' כיון דליכא אלא שתים. וכ"כ הרמב"ם בפי"ג מה' מעה"ק ה"ג לענין מעשה החביתים שנעשה אחת אחת. ולא הראה הכ"מ מקור לדין זה. ונראה הטעם כמש"ל דכולהו מנחות מרבינן מיהיה וממעטינן מאותם. ובמל"מ שם נדחק מאוד במקור הדין וגם נשאר בקושיא מנ"ל דנאפות אחת אחת. ולפמ"ש א"ש בס"ד. והביא שם שבשיירי כנה"ג דיבר בזה ואין ת"י ס' כנה"ג על או"ח ולא השיירי. ולפלא שלא העיר המל"מ בדין שארי מנחות ולחמי תודה לענין זה: סימן נה ע"ד אשר בסביבותם מצויים אנשים שסוחרים בארנבות מתות ובצפרים שקורים קאראפאטוועס מתים למוכרם לנכרים לאכילה ותמה כבודו דהא אסור לסחור בדברים טמאים ובנבילות וטריפות כדתנן פ"ז דשביעית. הנה בדבר הארנבות כבר דבר בזה הנו"ב מ"ת חי"ד סי' ס"ב ושאר אחרונים וצדדו להתיר בשביל שהעיקר הוא העור של הארנבת ואגב מוכר הבשר. אבל בצפרים הנ"ל אין שייך היתר זה. ובאמת בעתים הללו נתרבו העסקים בדברים הטמאים ונבילות וכמו הקבלנים המעמידים בשר חזיר לאנשי חיל וכן המעמידים בשר לאנ"ח וקונים נבילות וטריפות ונותנים להאנ"ח. וכן יש סוחרים בדגים טמאים ושמנם. ולכאורה אין לזה היתר. ועוד יש הרבה עסקים כאלה. וכמעט לא יועיל למחות בהם וכגון זה מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. וקורא אני ע"ז מאמר הנביא כן יאכלו בנ"י לחמם טמא בגוים: והנה כדי לפתוח בהצלה וזכותן של ישראל אזכיר מה שישבתי מכבר דברי הראבי"ה בזה. דהנה המרדכי ר"פ כל שעה כתב בשם ראבי"ה שמותר לסחור בדבר טמא וראייתו מהא דחולין ק"ז שמים ראשונים האכילו בשר חזיר אלמא שישראל מכר בשר חזיר לאכילה. וכבר כתב הב"י סי' קי"ז שאין הלכה כראבי"ה ודחה ראייתו ע"ש. והרי כל הפוסקים חולקים עליו. ובהגהת מהרל"ח כתב שם בשם הכנה"ג לתרץ דאיירי הראבי"ה לסחורה למשוח עורות וכדומה. והוא תמוה דה אייתי ראיה מחולין דשרי אף למכור לאכילה. ואין ספר כנה"ג ת"י. ואולי מפרש שקנה למשוח עורות ושוב הו"ל כנזדמנו ומותר למכור אף לאכילה. אבל ג"ז אינו דמדמייתי מהא דחולין משמע פשוט שמותר. ועוד דכל כה"ג הו"ל לראבי"ה לפרושי. ועכ"פ מצוה לישב דברי הראבי"ה שלא יהיו נגד המשנה דפ"ז דשביעית וסוגיית הש"ס דפסחים כ"ג: והנראה לענ"ד דהנה בירושלמי פ"ז דשביעית הל"א איתא דהלכה כר' יהודה דס"ל שם שאם אין אומנתו בכך מותר לסחור בהם. וכ"ה בירושלמי פ"ג דסנהדרין הל"ה. ולכאורה קשה מזה על הפוסקים שפסקו כחכמים. אכן כבר כתב האור זרוע בסי' ש"ל דהירושלמי קאי על הא דר"י דגבי שביעית בפ"ג דסנהדרין דאמר שם ג"כ לענין לסחור בפירות שביעית דדווקא כשאין לו אומנות אלא הוא. ומייתי שם הירושלמי שמפרש הטעם משום שעל שביעית המלכות אונסת לזה התירו חז"ל. אבל בדברים טמאים אין המלכות אונסת. והר"ש בפ"ז דשביעית מפרש דר"י קאי רק על שביעית ולא על דברים טמאים. וזה דוחק גדול כמובן. אבל באמת פשטות הירושלמי משמע שפוסק כר' יהודה דפ"ז דשביעית. ורק דמייתי דר"י לטעמיה אזיל בפ"ג דסנהדרין שמצריך ג"כ שלא יהא לו אומנות אלא הוא. ושם קאמר ר"י אימתי דהוי לפרש כדאיתא בסנהדרין כ"ה וא"כ הלכה כמותו. וממילא ס"ל לירושלמי דהלכה כמותו גם במשנה דפ"ז דשביעית לענין סחורה בנו"ט. ולענ"ד זהו טעם הראבי"ה שפוסק דמותר לסחור בדבר טמא כיון שאין אומנתו בכך: ומייתי מהא דחולין שג"כ לא היתה אומנתו בכך דהא היה מבשל גם בשר כשר כדאיתא שם. ובביאורי הגר"א בפ"ז דשביעית מ"ד איתא ג"כ שמפרש הירושלמי כהאו"ז הנ"ל דהלכה כר"י קאי אהא דסנהדרין ומפרש דר"י ורבנן אזלי לטעמייהו בפ"ג דסנהדרין ובעי הירושלמי דנימא לפ"ז דהלכה כר"י גם לענין סחורה בכל דברים אסורים ומשני דרק בשביעית פסקו כר"י משום שהמלכות אונסת ע"ש. ופי' הפ"מ שם תמוה מאוד שכתב שחילוק זה אינו שייך לכאן רק לפ"ד דשביעית ומפרש דהלכה כר"י קאי על משחק בקוביא. וכן הא דבעי בירושלמי אוף הכא כן הכל שייך לפ"ד וכ"כ הפ"מ בפ"ג דסנהדרין. והא דמייתי הא דהלכה כר"י שייך לפ"ג דסנהדרין. והוא תמוה מאוד שמשבש סוגיא שלימה ומחלקה לחלקים וגם גוף פירושו תמוה ואין להאריך בדבריו. והעיקר לשיטת הפוסקים כרבנן דר"י לפרש הירושלמי כפי' האו"ז והגר"א הנ"ל: והר"ש בפ"ז דשביעית והב"י בי"ד סי' קי"ז הביאו סוף דברי הירושלמי הנ"ל שמחלק בין המלכות אונסת ובין שאינה אונסת. ומפרש דקאי ארבנן דלהכי התירו לציידים ולא לאנשים דעלמא משום שהמלכות היתה אונסת את הציידים לשלם מס. וכתב הב"י דאף האידנא שאין אונסים הציידים על המס בכ"ז מותרים דלא פלוג רבנן בתקנתם. ודבריו צ"ע לענ"ד דא"כ מנ"ל להתיר בכל אדם בנזדמנו לו וכן מבואר במשנה שם גבי בכור ושביעית דהא לא הותר רק לציידים בשביל שהמלכות אונסת אותם. ואף דבשו"ע סי' קי"ז הזכיר רק צייד וכ"כ הרע"ב פ"ז דשביעית דשאר כל אדם אסורים. מ"מ העיקר שמותר לכל אדם בנזדמן כמבואר בכל הפוסקים והובאו בב"י שם ג"כ. ועו"ק דהא בפסחים כ"ג ע"א איתא דילפינן איסור סחורה מקרא דיהיו וההיתר בנזדמנו ילפינן מלכם ע"ש. ואם הטעם משום שהמלכות אונסת א"כ אין שייך ללמוד מקרא. ובפרט לפמ"ש הב"י דלא פלוג רבנן תמוה דהא יליף לה מקרא. וצ"ל דס"ל דאיסור סחורה הוי דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכמ"ש כמה פוסקים. וגם ביאורו בהירושלמי צ"ע דלשון קושיית הירושלמי אוף הכא כן. לא משמע דקאי להקשות שיהא מותר גם באינו צייד. רק צריך לפרשו כהאו"ז והגר"א דנימא שהלכה כר"י גם בכל דברים האסורים. ועוד דמה יענה הב"י לסוגיית הירושלמי פ"ג דסנהדרין ה"ה דאיתא שם ג"כ זה. ושם לא הוזכרו כלל דברי רבנן דדווקא צייד ע"ש. וע"כ העיקר כפירוש האו"ז לשיטת הפוסקים הנ"ל: אבל באמת גם פירושם דחוק לענ"ד דמה שייך לחלק בזה שהמלכות אונסת בהא דהלכה כר"י. דהא ודאי דר"י גופיה אין טעמו בשביל שהמלכות אונסת דהא מתיר גם בשאר דברים טמאים. וא"כ לא שייך לומר הלכה כר"י. רק הו"ל לחדש ולומר שבמקום שהמלכות אונסת שרי לסחור בכל דבר האסור דהא לפ"ז גם בשאר דברים אסורים יהא מותר לסחור לר"י