דברי מלכיאל ב של

מצוי במדינותינו. וסברא זו כתב ג"כ הח"ס שהזכרנו ולא ראה שהקדימו הב"ש. והנה גם לפי סברא זו יש להתיר אצלינו. אך לענד"נ העיקר כמש"ל. כי ידוע דרך הרמב"ם להביא הכל אף מה שנוגע למדינה אחת או למין אחד כיון שהאיסור נזכר בש"ס: יא) והב"ש שם הביא דברי המהרש"ל שכתב שהרמב"ם ברוב חכמתו ברפואה ידע שבריח אין חשש סכנה. והקשה ע"ז דהא כתב הרמב"ם בפ"י מה' שחיטה שכל הטריפות המוזכרים בש"ס אף שלפי דרכי הרפואה שבידינו אפשר שתחיה מ"מ אסור לאכלם דכתיב ע"פ התורה אשר יורוך. והקשה דכיון דגבי איסורא החמיר לאסור אף שלפי דרכי הרפואות אצלינו אינה טריפה. כ"ש במקום סכנה דחמירא סכנתא מאיסורא. ודבריו תמוהים לענ"ד דגבי איסור כיון שהתורה אסרתו לעולם אין שייך לומר שישתנה הדין כשתשתנה הטבע. והתורה לא תשתנה. אבל בזה שאינו איסור רק מצד שצריך ליזהר מדבר המזיק. כיון שאינו מזיק בדור זה או במדינה זו. וודאי שמותר. וכעין מ"ש לעיל דלהכי לא הוי דבר שבמנין וע' שו"ת בשמים ראש סי' רנ"ט מ"ש בזה ואקצר: יב) עכ"פ למעשה נראה לענ"ד פשוט דנהי דוודאי אסור לבשל בשר עם דגים כמפורש בטוש"ע שצריך ליזהר מזה. וכן אם בישלו להדיא בשר עם דגים וודאי שאסור. כיון שבשאט נפש עברו על דין מפורש בטוש"ע. וגם כי יש בזה חשש חולי ר"ל. אבל כהא דנ"ד שנפל חתיכה דג לתוך קדירה של בשר והסירוה מהקדירה. שיש בזה ספק שמא יש ששים נגד הטעם דנפיק מן הדג. וגם יש בזה הפסד ומניעת כבוד שבת. בוודאי שיש לסמוך על הרי"ף והרמב"ם ורש"י דלא ס"ל לאסור דג עם בשר. ועל המג"א ושאר אחרונים שכתבו שבזמנינו אין שום חשש חולי בזה שנשתנו הטבעים ויש לזה יסוד בתו' מ"ק י"א ויומא ע"ז וחולין מ"ז ושאר דוכתי. וכן על סברת הב"ש דרק בבבל יש בזה חשש חולי או דרק במין ביניתא הוי סכנה ולא בשאר מינים. ולסברא זו הסכים הח"ס שם. ויש לזה יסוד בתו' מ"ק דף י"א. ולזה יש להקל במקום מניעת כבוד שבת בפשיטות: יג) והנה כשנתבשלו דגים ובשר כתב התפארת למשה לאסור הכלי. והנלע"ד שאין לאסור לגמרי. רק להשהות מעל"ע דכשהטעם פגום שוב אין בו סכנה. ולכאורה י"ל דרק באיסור שלא נאסר רק כשנותן טעם לשבח שיהנה מהאיסור. בזה שרי כשנפגם הטעם. אבל בסכנתא דקים לן שטעם המעורב מבשר ודגים מזיק לאדם. בזה אין חילוק בין טעם משובח לטעם פגום. אבל באמת ז"א דכיון שנפגם הטעם שוב לא מיקרי טעם אותו הדבר כלל רק כעץ בעלמא והרי הוא כאלו נשתנה הדבר לגמרי. ולא מיבעיא לשיטת הרא"ה בבדק הבית שהטעם שבקדירה שאב"י הוי כעפרא בעלמא דודאי שרי גם בסכנתא. אלא אף להרשב"א שם שכתב דלא הוי כעפרא. מ"מ הרי ס"ל שם שאינו נותן טעם ואבד טעמו. שהרי כתב הרשב"א שם שהטעם בטל ברוב וא"צ ששים נגדו משום דהוי כמין במינו שאינו נותן שום טעם בתערובתו. וביאר שם שלזה מותר מדאורייתא לבשל בקדירה שאב"י לפי שהטעם יתבטל ברוב בשעת בישול. [וראיתי בכו"פ סי' פ"ז ס"ק ט"ו שכתב. לישב דברי המהרי"ל שהצריך להגעיל הקדירה שבישלו בה אפר כירה משום שהאפר בלוע מבשר וחלב. והקשו עליו דהא אפר פוגם. ותירץ הכרו"פ דכיון שנבלע באפר בשר וחלב שנתבשלו יחד על הכירה. שוב הוא אסור אף כשנפגם מפני דבב"ח אסור אף שלא כדרך אכילתן כדאיתא בפסחים כ"ד ע"ב. ותמהני דהכא כשבלוע בכלי שוב לא יתן טעם ושפיר בטל ברוב. וכאן אין שייך לאסור הכלי כמו שאסור כלי של איסור שאב"י. דשם הטעם גזירה אטו ב"י כדאיתא בע"ז דף ע"ו. והכא לא שייך לגזור אטו בלועה מטעם משביח. דלא מצינו גזירה זו כלל ומפורש בסי' ק"ג בקדירה שבלעה מאיסור פגום מותרת. וכעין זה כתבו התו' בע"ז שם דאין הכלי איסור רק כשנקרא שם איסור עליו. ויש להאריך בזה אך אקצר באשר בגוף סברת הכרו"פ בזה כבר חלקו עליו האחרונים וע' בחוו"ד סי' ק"ג סק"א בזה.] ואף דבאיסור גזרו שאינו ב"י אטו ב"י. מ"מ בסכנתא לא מצינו שיגזרו גזירות. וכל אדם נזהר מדבר המזיק לו: יד) ואף שיש לומר דאף שנפגם הטעם מ"מ הארס לא יצא ממנו. בכ"ז נלע"ד שיש להקל דבלא"ה דברי התפל"מ צ"ע דהרי כתבו הפוסקים דלא חיישינן בזה לבליעת כלי. ועט"ז סי' צ"ה סק"ג בזה ובאחרונים שם. ומה שחילק התפל"מ בין מה שבלע טעם בשר לחוד או טעם בשר ודגים יחד. צ"ע לענ"ד דמאי שנא כיון דקיי"ל דטעם כעיקר. ועוד דהרי עיקר מה שאסור לבשל בקדירת איסור הוא משום שאין במה שבקדירה ששים נגד כל הקדירה. ולשער נגד מה שבלעה לא ידעינן כמה בלעה. וכבר כתב הפמ"ג בהנהגת האו"ה דעכ"פ יש שלשים פעמים נגד הכלי. והנה בנ"ד א"צ לבטל רק את הטעם שנבלע מהמועט מהם או הבשר או הדגים. דממילא שוב ליכא ארס. ושפיר יש ששים במה שבקדירה נגדו. וא"ל דכיון שכבר נתאחדו הטעמים ונעשה הטעם ארסי לא מהני ביטול רק כשיבטל כל הטעם. ז"א דהא כבר כתבו האחרונים להקל כשנפל בשר לתוך דגים המתבשלים להוסיף עד ששים. אלמא אף שכבר נבלע טעם הבשר בדגים. בכ"ז מהני ביטול נגד הבשר לחוד. וה"ה בנ"ד. ולבד כל אלה הרי הח"ס בסי' ק"א היקל לגמרי בטעם דגים ואף במרק דגים שנשפך לשומן. ובפרט לפי מה שצדדנו בס"ד למעלה להקל בכלל ענין זה נראה פשוט שיש להורות להשהות הכלי מעל"ע ושלא להטריח כלל בהגעלה ומכ"ש בכלי שא"א בהגעלה: סימן נד בע"ה מ"ח תרל"ב ברמ"א יו"ד סי' ק"ח ס"א הביא דיעה שאין חשש באפיית פת איסור והיתר יחד וכגון חמץ עם מצה. ומקורו מהמרדכי בחולין ס"פ גה"נ סי' תרס"ו שכתב בשם אבי העזרי להוכיח דריחא לאו מילתא לענין שמותר לאפות חמץ ומצה ביחד מהא דמנחות דף צ"ד דאיתא שם דלה"פ נאפה שתים שתים דכתיב ושמת אותם יכול אף שתי הלחם כן ת"ל אותם ולא שתי הלחם. ומדלא פריך ואימא למעוטי לחמי תודה אלמא דלחמי תודה נאפות ביחד. ושם היה חמץ ומצה. וגם לא מצינו תנא או אמורא דלישתמיט ולאשמועינן דבעינן ב' תנורים עכ"ד המרדכי. וקשה לי טובא דמ"מ תיקשי דנימא שממעט לחמי תודה. ועו"ק דאף אם לא ממעט לחמי תודה ונאפות ביחד. מ"מ מאן לימא לן שכל הארבעים חלות נאפות ביחד. דילמא כל מין שבתודה שיש בו עשר חלות נאפה לבדו. ועוד דדילמא כיון דלא מימעטו לחמי תודה. יש להם דין אחד עם לה"פ שנאפה שתים שתים. משא"כ שתי הלחם נאפה אחת אחת כדאיתא התם. אך זה י"ל דהא קיי"ל במנחות ע"ו שאם עשה ארבע חלות לתודה יצא. וא"כ אם נאפות שתים שתים מוכח שאפו מצה וחמץ ביחד. ועו"ק דבאמת כיון דממעט מאותם דדווקא לה"פ נאפה שתים שתים. ממילא מימעטו כל מיני מנחות שאינן נאפות שתים. ודנקיט הש"ס שם שתי הלחם. היינו משום דמרבה שם מקרא דיהיה ששתי הלחם נילושות אחת אחת כמו לה"פ והו"א שהוקש ג"כ ללה"פ לענין שנאפה שתים שתים. לזה קאמר דאימעיט מאותם. אבל לחמי תודה לא סליק אדעתא כלל להשוות: ועוד נראה פשוט דשתי הלחם בלאו קרא הו"א שיאפו שתיהן בתנור אחד. לזה ממעט שיאפו כ"א לבדה. ולפ"ז ה"ה