דברי מלכיאל ב שכט

ע"ו ע"ב לאכול דג שנצלה עם בשר. רק עם חלב אסרו: ומר בר רב אשי קאמר שם שאסור לאכלו. ולזה אף דקיי"ל דהילכתא כמר ב"ר אשי בכל הש"ס כדאיתא ברש"י ותו' בחולין ע"ז וסנהדרין כ"ט ובכמה דוכתי. מ"מ הכא דרבא מפרזיקיא הורה כן להלכה למעשה. ומר ב"ר אשי אמרה רק למימרא בעלמא ולא בהוראה למעשה. פסקינן כרבא מפרזיקא דהלכה למעשה עדיפא. וכן איתא בכמה דוכתי דמעשה רב: וכבר פלפלו האחרונים אי אמרינן זה היכא שהוא נגד הכללים הקבועים. וע' יד מלאכי סי' תכ"ג תכ"ד באורך בזה. ופשטות הדברים משמע דמעשה רב אף נגד הכלל הקבוע דבלא"ה א"צ כלל לסברא דמעשה רב. ואין העת מסכמת להאריך בזה. ועכ"פ בנ"ד דלא הוי מצד איסור רק מצד חשש חולי וס"ל לרבא מפרזיקא שאין בדג עם בשר חשש חולי י"ל דבזה לא שייך הכלל דהלכה כמר ב"ר אשי. ובפרט דחזינן דבהא דקשי לריחא לא קיי"ל כמר ב"ר אשי וכמש"ל ממילא גם בהא שיש בו חשש חולי אמרינן מעשה רב מה שהורה רבא מפרזיקיא להקל. ועוד דהא כתבו התו' ביומא דף פ"ג ע"א שדעת רבינו האי ורבינו גרשום דאין הלכה כמר ב"ר אשי רק במיפך שבועה ואודיתא ע"ש. ונהי דאנן לא קיי"ל הכי. מ"מ יש לצרף זה לנ"ד. ועוי"ל דהא בלא"ה לדעת כמה פוסקים לא קיי"ל בדין זה שנצלו בתנור אחד כמר ב"ר אשי וכמ"ש הרמ"א בסי' קט"ז ס"ב דבדיעבד מותר. וממילא לדעתם שפיר י"ל שאין הלכה כמותו גם בדין זה דס"ל שיש לאסור בשר ודג משום דקשה לצרעת. וכן מצינו בכמה דוכתי דהיכא שנדחו דברי האמורא בפרט אחד. אמרינן שכל דבריו אינם אליבא דהילכתא. ועוד דהא הר"ן פ' גה"נ גרס בפסחים רב אשי ולא מר ב"ר אשי וכן הגירסא בהג"מ פ"ט מהמ"א ובאו"ה כלל ל"ט דכ"ז. ורק ברא"ש פ"ה דע"ז הגירסא מר ב"ר אשי: ו) עכ"פ שמענו שהרמב"ם והרי"ף ורש"י לא ס"ל דין זה. וכבר בארנו שיש לדעתם טעם ויסוד. וגם הטוש"ע שהביאו דין זה י"ל שזה הוא רק לזהירות בעלמא כי אין בזה חשש סכנה כלל אף לדברי מר ב"ר אשי. ובפרט דבזמנינו ידוע שאין בזה חשש חולי ונשתנו הטבעים וכמ"ש הח"ס סי' ק"א. וכ"כ המג"א להדיא בסי' קע"ג סק"א שבזמנינו אין בזה סכנה יעו"ש. ומש"ש הח"ס שנאסר משום דבר שבמנין. הוא תמוה לענ"ד דכיון שאין בזה איסור וגזירת חז"ל. רק הוא נצמח מצד מ"ע ונשמרתם לנפשותיכם. א"כ אם ידוע שאינו מזיק בודאי אין בזה שום איסור. ויש הרבה דברים שהם סם המות ומזיקים לגוף. ובכ"ז יש עת שמשתמשים בהם לרפואה לאיזה חולי. ולפי דבריו נימא שהוא אסור מצד דבר שבמנין. אבל הדבר כמ"ש. וכ"כ התו' גבי גילוי בע"ז דף ל"ה ע"א דהיכא שאין מצוי נחשים שאין לאסור גילוי משום דבר שבמנין. והפר"ח ושאר אחרונים הבינו הטעם משום דמצינו בש"ס שחילקו להקל היכא שאין שייך חשש נחש. ובאמת א"צ לזה. וע' חיבורי ח"א סי' כ"ח מ"ש בזה. ועוי"ל דשאני גילוי שגם היום יש נחשים בכמה מקומות. אבל היכא שנשתנה הטבע לגמרי פשוט שאין חשש. ויש מורים שתופסים להקל בשביל כבוד שבת ע"פ הא דאיתא שומר מצוה לא ידע דבר רע. ולדעתי זה טעות בידם דסברא זו שייך רק גבי רוח רעה כגון בזוגות בפסחים דף ק"י וכדומה. וכן גבי מים שבשכונת המת שבסי' של"ט. וכן גבי תקופה. עש"ע או"ח סי' תנ"ה. אבל הכא שלפי המבואר בש"ס הוא דבר המזיק בטבע. לא שייך סברא זו. וכעין הא דאיתא בקדושין ל"ט ופסחים ח' דהיכא דשכיח הזיקא לא אמרינן שלוחי מצוה אינן ניזוקין. וכן קיי"ל במרור דבעינן חרוסת משום קפא. ולא אמרינן שומר מצוה לא ידע דבר רע. ורק גבי רוח רעה שאינו בטבע אמרינן סברא זו. וגם זה הוא רק קודם שחל חשש הסכנה וכמ"ש האחרונים שם דאיירי במת בשבת. אבל היכא שמת בע"ש פשוט שאסור להשתמש במים שבבית ההוא אף בשבת. ומכ"ש הכא שבטבע מזיק דבר זה לריחא ולצרעת. וודאי שאף בשבת לא תשתנה הטבע בזה וז"ב. ובגוף הדבר דשומר מצוה יש להאריך מהא דברכות דף ג' דאיתא שם שאסור להתפלל בחורבה ואיתא שם חד טעמא מפני מזיקין. וכן הא דקיי"ל בפ"ק דחולין שלא ישחוט בקנה איתא בב"ר פנ"ו הטעם משום רוח רעה. וע' בתב"ש ואחרונים בי"ד סי' ו' ואכמ"ל בזה. ורק מסברות שכתבנו יש לצדד להקל לענ"ד: ז וכן משמע להדיא בחולין קי"א ע"ב דאיתא שם דפליגי רב ושמואל בדגים שעלו בקערה אי מותר לאכלם בכותח ואיתא שם דשמואל נתנם לר' אלעזר לאכול. משמע להדיא דלא חשו כלל לזה שנבלע טעם הבשר בדגים ויאסר לאכלם אף בלא כותח. וזה לא הוי נ"ט בר נ"ט. דהא טעם הבשר נבלע בדגים. וכפירש"י שם שאסור לאכול חלב בקערה שנבלע בה בשר דהוי חד טעם. וא"ל דטעם בעלמא קיל טפי וליכא סכנה. דנראה ודאי דריחא בעלמא קיל טפי מבליעת טעם. ומ"מ אסר לה מר ב"ר אשי. אלמא דכל הני אמוראי לא ס"ל כמר ב"ר אשי. וכן איתא שם ברש"י דדגים שנתבשלו עם בשר אסור לאכלם עם כותח. משמע להדיא דבפני עצמם מותר לאכלם. וזה דוחק לומר דלא איירי באיסור סכנה. דהא הלכה למעשה אשמעינן הכא. ודיוק זה יש לדקדק מכמה פוסקים שהובאו בי"ד סי' צ"ה שלא הזכירו שם דהוי סכנה. וראיתי בספר באר שבע סי' ל"ה שהרגיש בזה. וכתב דרש"י וכל הנהו פוסקים שהביאו דין זה ס"ל דרק בצלי הוי סכנה ולא בבישול. והוא דוחק לחלק בכך: ח) והנה עוד כתב הב"ש שם לתרץ דהתם לא איירי באיסור סכנה וכמש"ל. והביא ראיה מהמחבר שפסק בי"ד ס' צ"ז דדגים שנצלו בתנור אחד עם בשר אסור לאכלן בחלב: משמע דלבדן מותרים הם. ובסי' קט"ז פוסק בש"ע שאסור דג עם בשר. וע"כ צ"ל הכוונה משום דבסי' צ"ז לא איירי בזה. וכבר כתבנו שאין לומר כן דמשום דלא איירי בזה יתנו מקום לטעות ולהתיר דבר שיש בו סכנה. ומ"ש מהמחבר. לענ"ד לק"מ דהא המחבר סי' קט"ז באמת לא אמר בהחלט רק לכתחילה כתב שצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד מפני שקשה לצרעת. אבל איסור גמור ס"ל שאין בו ומטעמים שבארנו. וגם לא אסר רק בשר ודג ביחד. אבל לא בליעת טעם: ט) והנה רמ"א בסי' קט"ז כתב שאין לצלות דג ובשר בתנור אחד מיהו בדיעבד מותר. ומקורו מאו"ה כלל ל"ט שכתב שם דאין אסור רק אם נבלע בדג גוף שמנונית הבשר. אבל בשביל ריחא או טעם מכלי אין לחוש. והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם דדגים שנצלו עם בשר אסור לאכלן בחלב אבל לבדן משמע דמותר וכן הביא מהא דדגים שעלו בקערה. והדבר תמוה דכיון שפוסק כרב אשי [כ"ה גירסת האו"ה שם דין כ"ז] בפסחים ע"ו. א"כ יש לאסור אף בנצלו בתנור אחד דהא רב אשי אסר שם אף בדיעבד. והגר"א כתב בטעם הרמ"א משום דריחא מותר בדיעבד כדאיתא בסי' ק"ח. אבל בד"מ מפורש מקורו מאו"ה דבריח ליכא סכנה. ואפשר לומר דס"ל דהלכה כרבא מפרזיקיא מכל ההוכחות שבארנו. אך ס"ל דרבא פליג על ר"א רק בזה דבריחא אין חשש סכנה. אבל בגוף הדבר שדג עם בשר יש חשש סכנה מודה לר"א. ולמעט במחלוקת עדיף. אך ז"א דבאו"ה שם דין כ"ז משמע שפוסק כרב אשי. ועו"ק דמנ"ל לחדש זה ולומר דרבא ס"ל הך סברא דיש חשש סכנה בזה: י) ולזה לענ"ד העיקר בזה דהרי"ף והרמב"ם ורש"י לא ס"ל כלל שיש בו סכנה או חשש חולי. או משום דס"ל כרבא מפרזיקיא מכל הטעמים שבארנו או משום שנשתנו הטבעים וכמ"ש המג"א סי' קע"ג וכעין זה כתבו התו' במ"ק דף י"א וביומא דף ע"ז ועוד בכמה דוכתי. והנה הב"ש שם כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י הוא דרק בבבל היה זה חשש סכנה ולא בשארי מדינות. או דס"ל דרק במין דג שקורין ביניתא הוי סכנה לא בשאר דגים וכעין מ"ש התוס' במ"ק י"א לענין לשתות מים אחר דגים שכתבו דהש"ס איירי רק במין ביניתא. ומין זה אינו