דברי מלכיאל ב שכח

יעו"ש. ולפ"ז שמענו דהא דאיתא בש"ס דאפרן אסור. היינו רק שנשרפה שלא בפני עכו"ם. אבל אם שרפה בפני עכו"ם. בטלה ושרי: ועפ"ז מיושבים דברי הרשב"א בפשיטות דשפיר יש מקום לומר דהמקדש בפירות אשירה יהיו קדושיו קדושין. דהא יכולה לשרוף בפני עכו"ם ויהא אפרן מותר. והרשב"א שם לא קאי על עיר הנדחת רק על אשירה דחשיב לה שם בתוספתא ועדיין קשה דהא כבר זכתה האשה. וע"ז ביד ישראל אין לה ביטול. אך כבר כתבו הפוסקים דזה הוי רק מדרבנן. ואפר ע"ז הוא מדרבנן כמש"ל. וא"כ הוי תרי דרבנן. ובתרי דרבנן כתב הרשב"א בחי' בקדושין נ"ח דמקודשת באה"נ. וכן י"ל לפמ"ש הר"ן רפ"ג דע"ז בחד תירוצא דבשברי שברים אף ר' יוחנן מודה דנשתברה מאליה שרי ולא אסר רק בשברים גדולים ע"ש. וא"כ מכ"ש בנשרפה לאפר דשרי. ורק האיסור הכא שכבר זכתה האשה. וזה הוי דרבנן כמש"ל. ובאפר הוי תרי דרבנן ומקודשת להרשב"א כנ"ל: ועוד י"ל דהא קיי"ל בי"ד סי' קמ"ו דמשמשי ונויי עכו"ם בטלים אף כשזכה בהם הישראל [ורק הב"ח חולק שם] וא"כ י"ל דהרשב"א מקשה מבימוס ומה שעליה דאיתא בתוספתא שם דהוי רק משמשים ונויי הע"ז ושפיר בטלים אף ביד ישראל. וגם דהא כתב הרשב"א בסוכה כ"ט דסתם אשירה איירי במשמשים שהע"ז תחתיה יעו"ש. [ודבריו צ"ע קצת ואכמ"ל בזה]. וא"כ גם מאשירה הוי ראיה דהא משמשים בטלים ביד ישראל ג"כ. ועוד דהא כתב הרשב"א בחי' בקידושין נ"ח דתקרובת ע"ז אסור בהנאה רק מדרבנן. וא"כ בעורות לבובין ויי"נ הוי אפרן תרי דרבנן ומקודשת כנ"ל. ועוד יש לדון דאף שע"ז וכל הבאים מכוחה תופסים דמיהן. מ"מ אם שרף הדמים. אפרן מותר: סימן נג א) ע"ד חתיכת דג שנפלה לקדירה של בשר עם מרק רותח והוציאוה תיכף ואין ששים בקדירה נגד החתיכה. הנה לכאורה יש לאסור דהא כתבו הט"ז והד"מ בסי' קט"ז שאף בששים אינו בטל כיון דהוי חשש סכנה. ונהי שהאחרונים חלקו עליהם ומקילים להתיר בס'. מ"מ בכה"ג דליכא ס' וודאי דאסור דהא אף באיסור קיי"ל שצריך ס' נגד כולו משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וכדאיתא בחולין צ"ז ובי"ד סי' צ"ח. וקו"ח בחשש סכנה דחמירא סכנתא מאיסורא. אכן כבר צידד הח"ס סי' ק"א דכיון שהרמב"ם לא הביא דין זה משמע דס"ל שנשתנו הטבעים. ונהי דמ"מ אסור כיון שהסכימו לאסור והוי דבר שבמנין. מ"מ יש לסמוך על שיטת הראב"ד הובא בחי' הרשב"א חולין צ"ו דהיכי דלא ידעינן כמה נפק סגי באומד יפה. והנה בזה עדיין לא ידענו כמה הוא האומד יפה. ומי בקי בזה. וגם דא"כ בכל דבר הנאסר מצד דבר שבמנין נימא הכי דסגי באומד יפה וזה לא מצינו: ב) אכן באמת גוף הדבר צ"ע טובא כיון דהטעם בזה משום דקשה לריחא ולצרעת כדאיתא בפסחים ע"ו ע"ב ע"ש בפירש"י. א"כ למה קרו לה סכנה. והלא יש בש"ס הרבה דברים שקשים לכמה מיני מחלות. ומ"מ לא מצינו שיהא איסור בזה ולדון בזה דיני ביטול כמו בכל האיסורים. ובפרט חולי צרעת שאינה מחלה מסוכנת ר"ל. ונהי דודאי אסור לאכול כל דבר המזיק לאיזה מחלה משום ונשמרתם לנפשותיכם. מ"מ אין שייך לקבוע דין מיוחד על דג עם בשר רק דין כולל וכהא דבח"מ סי' תכ"ו. וגם דבאמת יש הרבה דברים דאיתא בש"ס שקשה לאיזה מחלה. בכ"ז עושים זאת מצד שיש לזה רפואה או שהוא חשש בעלמא. וכעין זה איתא בהוריות י"ג ע"ב שחושב כמה דברים שקשים לשכחה. וקשה ל"ל פסקו הפוסקים לדינא שאסור לאכלם או לעשותם דהא קיי"ל במנחות צ"ט שהמשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו אם משכח במזיד מצד שיושב ומסירו מלבו. וא"כ אם אוכל דבר המשכח הרי גורם במזיד שישכח תלמודו. וע"כ צ"ל דאינו רק חשש שיזיק ואפשר שלא יזיק. או שיוכל לעשות לעומת זה דבר המועיל לזכרון וכדאיתא בהוריות שם איזה דברים. וכן בשבת דף צ' בציפורת כרמים שמועיל לחכמה ע"ש ואפשר שמועיל לחכמה ולא לזכרון] ומצינו שאמרו חז"ל קשואין קשים כחרבות לגוף. ובכ"ז מותר לאכלם. וכן איתא בברכות מ"ד שטחול קשה למעיים ובכ"ז לא מצינו שיהא אסור לאכול טחול. וכן איתא בגיטין ס"ט ע' ושבת ק"ט כמה דברים שקשים לחלאים שונים. ובכ"ז לא נזכר בפוסקים שיהא אסור לאוכלם. ונראה הענין שהוא רק מצוה דרך כלל שישמור כ"א את נפשו מדבר שיוכל להזיק לבריאותו. והכל לפי העת והאדם. והרמב"ם בפ"ד מה' רוצח מביא רק דברים הכוללים שנזכרים בש"ס השייכים בכל עת. ולזה לא הביא הא דדג עם בשר לפי שהוא דבר פרטי שמובא בש"ס שמזיק לאיזה חולי. ואין שייך לפרטו. ורק בדרך כלל שבכל עת צריך ליזהר מדבר שבדרכי הרפואה מזיק לגופו. ובאמת מוכח להדיא ברמב"ם פ"ט מה' מ"א הכ"ג דמותר דג עם בשר שהרי כתב שם דג שצלאו עם בשר אסור לאכלו בחלב. משמע להדיא דלאכלו בעצמו מותר. וכ"נ דעת הרי"ף שהביא זה ג"כ בפ' גיד הנשה ולא הביא דברי מר ב"ר אשי החולק עליו: ג) וגוף הדבר שכתבו כמה פוסקים בלשונם שדג עם בשר הוי סכנתא וכן איתא לשון זה במרדכי. הוא תמוה לענ"ד דלא נזכר זה בש"ס כלל רק שקשה לריחא ולצרעת ובשניהם אין חשש סכנה. וכ"ה הלשון בטוש"ע סי' קט"ז שצריך ליזהר בדג עם בשר מפני שקשה לצרעת. ולא נזכר לשון איסור כלל. אך בטוש"ע או"ח סי' קע"ג איתא הלשון ע"ז דחמירא סכנתא מאיסורא. וצ"ל דשם כתבו זה אגב שיטפא לפי שיש בזה חשש חולי. ואף דאיתא בכתובות ס"א דרב אשי חזא דרוח צרעת פרחא עליה ונתן למר זוטרא לאכול ממאכל המלך ע"ש. ופירש"י שם שראה שפרחה על מר זוטרא. ומבואר שהוא חולי שיש בו סכנה שהרי נתן לו מאכל טריפה. וברש"י שם איתא שהיה המאכל של חזיר ע"ש. וכ"כ בשטמ"ק שם בשם הרא"ה דהיה בו סכנה. מ"מ יש לחלק דהא שם איתא שראה דחוור אפיה דמר זוטרא מחמת רעבון והצרעת ג"כ ראה שהתחילה לפרוח בו מחמת רעבון. וכן מבואר בשטמ"ק שם. וזה וודאי הוי סכנה דהוי כחולי בולמוס חזק דהוי סכנה כדאיתא ביומא דף פ"ג. ובלא"ה הא איתא בשטמ"ק שם עוד פירוש שראה שפרחה צרעת על המאכל. ועוד יש שם פירוש שהמאכל הי' מאכל כשר ע"ש. וזה נראה ברור דצרעת לא הוי חולי שיש בו סכנה. ומצינו גבי עוזיהו המלך שחיה כמה שנים בבית החפשית: ד) וריחא וודאי אין שייך בזה סכנה. והטור בסי' קט"ז השמיט הא דדג עם בשר קשה לריחא. ואפשר לומר טעמו משום דאיתא בברכות מ"ד ע"ב א"ר יצחק אסור לאכול ירק חי קודם ד' שעות ואר"י אסור לספר עם אדם שאכל ירק חי קודם ד' שעות משום שקשה לריח הפה ע"ש. ושם איתא דרב אשי ואמימר לא ס"ל הא דר' יצחק. ומוכח מזה דלא חיישינן לריחא דקיי"ל כרב אשי בזה שהרי לא הובא דין זה דירק חי בפוסקים. וכ"כ בתו' ר"י חסיד בברכות שם דקיי"ל כאמימר ורב אשי דלא ס"ל הא דר' יצחק. ודוחק לומר שיחלוקו במציאות ויסברו ר"א ואמימר שאינו קשה לריחא. ומהכא ג"כ מוכח שבדברים כאלו אינו איסור גמור רק זהירות בעלמא. ומ"ש קצת אחרונים ראי' מהא דכילכית באילפס בחולין צ"ז כבר כתבו הח"ס ושאר אחרונים לישב זה: ה) ועוד י"ל בטעם דעת הרמב"ם והרי"ף דס"ל שמותר דג עם בשר כמש"ל. דהנה רבא מפרזיקיא התיר בפסחים