דברי מלכיאל ב שכז

ע"ב וכמש"ל. ולזה הותר ליכנס להמרחץ בעוד שהע"ז בה. ולא מיקרי נהנה. וזוהי תשובת ר"ג הראשונה שבאה בגבולו. ומה שפירש"י שהמרחץ עומד בחצירה. נראה שהוקשה לו על שקוראה של אפרודיטי. משמע שמשמשת לו וטפילה לו. ובאמת אפרודיטי טפל למרחץ כדקתני במשנה שנעשה נוי למרחץ. ולזה פירש"י שהיה חצר מיוחד עבורה. ובחצר ההוא נבנה המרחץ. ונראה שגם זולת המרחץ עמדה הע"ז הזאת בחצר ההוא באיזה בית או בחצר. אך במרחץ העמידו ג"כ את הצלם הזה. ובפי' המשנה להרמב"ם ביאר שהיתה העבודה לכוכב נוגה. וידוע שהיו להם כמה היכלות לכוכבים שונים: אכן עדיין נשאר חשש נוי ע"ז. ולזה השיב עוד שבאמת אין המרחץ נוי לאפרודיטי רק אפרודיטי נוי לע"ז. כי מרחץ אינו דבר של נוי. רק אדרבא המה חשבו לפאר את המרחץ בע"ז שלהם. ומיושב שפיר פירש"י שבאמת הם שתי תשובות נפרדות. תשובה ראשונה לענין שלא יהא נהנה מע"ז. ותשובה השנית לענין נוי ע"ז. ולזה לא אמר על השנית לשון דבר אחר לפי ששתי התשובות דרושות לו לבאר סיבת ההיתר. אולם תשובה האחרונה שעומדת על הביב ואינו נוהג בה מנהג אלהות היא תשובה כוללת על הכל כיון שאינה ע"ז כלל. ולזה אמר דבר אחר לפי שתשובה זו אינה צריכה לתשובות הראשונות. ועפ"ז מיושב ג"כ קושיית התוס' ד"ה וכי נעשה שהקשו על פירש"י שפירש סיבת האיסור שמיפה הע"ז. דהא פרוקלוס שאלו מקרא דלא ידבק והיינו מאיסור הנאה. ואיך שייך שישיב לו תשובה על איסור יפוי. ולפמ"ש א"ש דבאמת השיב לו על איסור הנאה תשובה הראשונה. רק כדי שלא ישוב לשאול אותו על איסור נוי. הקדים לו תשובה השנית ג"כ: ועוד נראה דהא ע"כ איירי הכא שלא היה מרחץ אחר בלא ע"ז. שאם היה מרחץ אחר. לא היה ר"ג רוחץ בו. וכדאיתא בדף מ"ח ע"ב שאף אם גוזלת הרבים מ"מ אם יש לו דרך אחרת אסור לעבור תחת הע"ז ע"ש. ור"ג הי' אסטניס ולא הי' לו באפשרות שלא לרחוץ וכדאיתא בברכות ט"ז ע"ב. וא"כ הוי לא אפשר ולא מכוין דוודאי לא היה מכוין ליפות ע"ז. וא"כ וודאי שרי בכל גוונא אף אם המרחץ הוא נוי וכדאיתא בפסחים כ"ה ע"ב. ואף לפמ"ש הריטב"א בדף מ"ח דאי איכא דרך אחר מיקרי נהנה לכתחילה. מ"מ הכא דליכא מרחץ אחר. וודאי דשרי. ובדף י"ב ע"א גבי ישב לו קוץ דאסור אם נראה כמשתחוה משום מראית העין. הכא אינו נראה כמיפה הע"ז כלל שהרי ידוע לכל שבא לשם לרחוץ ולא לכבדה. משא"כ התם שאין היכר כלל: והנה לשיטת רש"י שהטעם משום יפוי ע"ז. י"ל דרק הנאה הבאה לאדם בע"כ אמרי' בפסחי' דשרי בלא אפשר ולא מכוין ואף באפשר ולא מכוין שרינן שם. והיינו דלא מיקריא הנאה כלל כיון שאינו רוצה בה. אבל יפוי ע"ז י"ל דאסור אף בכה"ג. דמ"מ הוא מיפה ע"ז. ובאמת למאי דאמרינן בסוגיא דשלא בטובת ר"ג כבטובת אחרים דמי. כי הוא כבוד להם שר"ג נהנה מהם. הרי הוא מהנה אותם בזה. והוא כעין הא דקיי"ל לענין קדושין דבאדם חשוב אף אם הוא מקבל מהאשה הוי כנותן לה. א"כ עי"ז הרי הוא מהנה להם. אבל זה נכנס בגדר הנאה שבאה בע"כ ואינה הנאה וכנ"ל. ונראה דבאמת יפוי שעושה בע"כ אינו יפוי כלל. כי כל כבוד הוא רק הנעשה ברצון בעליו ולא הנעשה בע"כ של המכבד. אבל הנאה היא הנאה עכ"פ. וא"כ נהי דההנאה שבאה לר"ג היא בע"כ ואינה הנאה. אבל ההנאה שמקבלת הע"ז מהנאת ר"ג אינה בע"כ. כי הם מכונים לזה ורוצים בה. וא"כ עיקר הקושיא מנוי אינה רק מצד שהע"ז וכומרים שלה מקבלים את זה שר"ג רוחץ במרחץ הע"ז וגורם לה נוי וכבוד והנאה ורוצים בזה וכדאמרינן דהוי כבטובת אחרים. וא"כ הכל ממקור אחד מצד ההנאה. ולזה כתבו התוס' שאף לסברא דנוי. האיסור הוא מצד ההנאה ע"ש וכמש"ל. ועוד נראה לחדש דבע"ז אסור אף היכא דבאה בע"כ ולא מכוין משום דכתיב בה ולא ידבק מאומה וכמ"ש הפוסקים ג"כ להחמיר בה בשאר דברים בריח ובמשהו משום דמאומה כתיב. וה"ה הכא. ומיושב קושיית הראשונים בחי' הריטב"א בע"ז י"ג ומ"ח ויש להאריך בזה. והשתא א"ש דבשאלת פרוקלוס מקרא דולא ידבק נכללה גם הסברא דנוי. וכמש"ל שיסודה מצד דכתיב בע"ז מאומה ואסור אף בלא מכוין. ולזה השיב לו ר"ג שתי התשובות וכמש"ל. ויש להאריך ומקוצר הפנאי ההכרח לקצר: סימן נב ע"ד מ"ש הרשב"א בחידושיו בקדושין נ"ו להקשות למה המקדש בערלה אינה מקודשת הא כל איסורי הנאה אפרן מותר. וא"ל דאיירי שאין שו"פ באפרו. דהא קתני בתוספתא המקדש באשירה ופירותיה בעה"נ ויושביה במרקוליס ובמה שעליה וכ"ד שחל איסור ע"ז עליו כולן אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת. אלמא אף שאלו מן הנשרפים ויש באפרן יותר מש"פ. מ"מ אינה מקודשת עכ"ד. והקשה השעה"מ פ"ג מה' חו"מ דהא גבי ע"ז קיי"ל שאפרן אסור כדתנן סוף תמורה וכתבו התוס' שם משום דכתיב לא ידבק בידך. וא"כ ה"ה בעה"נ דשם כתיב האי קרא. וכ"ה בחולין פ"ט להדיא דפריך אהא דקאמר מכסין בעפר עה"נ והא אה"נ נינהו. ופירש"י שם דס"ד באפר שריפתה: והנה באמת מחולין שם אין ראיה דבעה"נ אפרן אסור. ואף דרש"י פירש כן שם. בכ"ז בפשוטו יש לפרש דס"ד דהש"ס שם דאיירי בעפר תלוש שמונח בבתי עה"נ. ופירש"י צ"ע למה דחק לפרש דקאי על האפר. ואי משום דקרא דלא ידבק כתיב בעה"נ. הנה בזה לאו כ"ע מודו שהטעם משום זה דהא כבר הביא השעה"מ שם ובפ"ז מה' ע"ז שיש פוסקים דס"ל דאפר ע"ז אסור רק מדרבנן. וממילא י"ל דבעיר הנדחת אפרן מותר. וכ"נ פשטות לשון הש"ס סוף תמורה חוץ מעפר אשירה משמע דרק אשירה. ואף שיש לדחות משום דאיירי שם באשירה של עכו"ם כדאיתא בש"ס שם. ועה"נ לא שייכא בעכו"מ. ונקיט של עכו"ם לרבותא כמ"ש התוס' שם דהו"א שתבטל כמ"ש התוס' בפסחים כ"ז ע"ב דליהוי כנשתברה מאליה. אכן באמת בחנם הביא השעה"מ מהא דחולין פ"ט. דמגוף התוספתא שהביא הרשב"א שם מוכח דעה"נ דמי לאשירה. דאיתא שם דכולהו שאם קידש בדמיהן אינה מקודשת. והיינו דחליפין אסורים כדאיתא בע"ז נ"ד מקרא דוהיית חרם יעו"ש. אך עדיין יש לחלק בין חליפין לאפרן וכמובן. וכ"נ ברשב"א שם שדימה זה לסאה פירות של ערלה. נראה דס"ל דעה"נ וערלה איסורם שוה: והנראה בזה דלכאורה יש לי תמיהה גדולה מזו על הריטב"א שכתב בחידושיו בע"ז מ"ט לענין אפה בגחלת והסיק תנור בעצי אשרה דכל הנשרפין אפרן מותר. והוא נפלא דהא מפורש בש"ס חוץ מעצי אשירה. והנראה לפום ריהטא בישוב דעתו דהנה הא דכל הנשרפים וכו' הוא ברייתא בסוף תמורה ובפסחים כ"ז. אבל בירושלמי פ"ג דערלה ה"ג איתא זה בשם ר' יוחנן. ועפ"ז מיושב קושיית התוס' בפסחים כ"ז שהקשו הא אפר לא גרע מנשתברה מאלי' דמותר. וכוונתם שיקשה מהבריי' לר"ל דס"ל הכי בע"ז מ"א. אבל לגירסת הירושלמי א"ש דר"י לטעמיה בע"ז מ"א דס"ל עכו"ם שנשתברה מאליה אסורה. לזה ס"ל אפר אשירה אסור. אבל לר"ל באמת מותר. ועפ"ז מיושבים שפיר דברי הריטב"א הנ"ל מקושייתי וכן הרשב"א הנ"ל מקושיית השעה"מ. די"ל שהריטב"א רוצה לישב סוגיא דע"ז מ"ט וכן הרשב"א רוצה לישב התוספתא אליבא דכ"ע אף לר"ל. ואפשר שהיתה הגירסא לפניהם גם בש"ס דילן ר' יוחנן בסוף תמורה. אך יותר נראה שיש מקום אף לר"י שאפרן יהא מותר. דהנה הריטב"א כתב בחי' בע"ז מ"ב ע"א דאף לר' יוחנן היכא ששחק ע"ז וזרה לרוח בטל לגמרי דהנכרי מתיאש ממנה ומאיסורה ומבטלה. והא דפריך שם מדר' יוסי דשוחק וזורה לרוח. היינו משום דשם שחקה שלא בפני העכו"ם. והו"ל כיאוש שלא מדעת