דברי מלכיאל ב שכו

בזה]. ועפ"ז מיושב שפיר מה שלא הביאו הפוסקים בי"ד סי' צ"ט מירושלמי דגיטין ראיה דאומר מותר הוי שוגג. דשם גבי ביטול איסור גרע שיש לחוש לאיערומי וכמש"ל וכ"כ הט"ז כעין זה שם סק"ח [והנה הרמב"ם כתב בפ"ה מה"ת דתורם מן הטמא על הטהור ואומר מותר הוי כמזיד. והקשה המל"מ מזה על דברי הט"ז הנ"ל ע' בפט"ו מהמ"א ה' כ"ה. ובח"ס סי' פ"ח נראה שלא ראה דבריו. והובא ג"כ בפמ"ג סי' צ"ט. וכתב בח"ס שם וכ"כ שאר מפרשים דמ"מ נתכוין לחסר את הכהן ולתרום מן הרע על היפה. ולפמש"ל מוכח מן הירושלמי דבכה"ג מיקרי שוגג. אך י"ל דהכא לאו מדין מזיק אתינן עלה. דהא הוי ממון שאין לו תובעים. ורק ראינו שתרם בעין רעה ואכמ"ל בזה]: ולכאורה היה נראה לדמות זה להא דאיתא בכריתות י"ט דהיכא דאשתו נדה ואחותו בבית ובא על אחת וא"י איזה מהן ר"א מחייב דממ"נ חייב חטאת ור"י פוטר דבעינן שידע על איזה חטא מביא הקרבן ויליף לה מקרא: ומסקינן שם דהיינו בחד גופא אבל בתרי גופי הוי מתעסק ופטור לכ"ע. וע"ש בסוגיא ורש"י ותוס' ובתוס' שבת ע"ב ע"ב וע"ג ע"א ותמצא כן דבכה"ג הוי מתעסק גמור לכ"ע. וע' סנהדרין ס"ב ע"ב בתוס' ואכמ"ל בזה. ועכ"פ בנ"ד י"ל דהיכא שביטל אותו הדבר שרצה לבטלו ורק טעה שלא ידע איזה איסור הוא. בזה דיינינן ליה כמזיד וכמש"ל. ואף ר"י דס"ל שם דפטור היינו משום דגזה"כ הוא דבעינן שידע במה חטא. משא"כ בנ"ד. וגם דשם איירי שאינו יודע כלל על איזו בא. אבל אם ביטל דבר שלא כיון אליו לערבו ולבטלו זה נקרא מתעסק גמור ולא עשה שום איסור. ואף אביי דס"ל בכריתות שם ובשבת ע"ב דנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר חייב דהא איכוין לחתיכה. כבר כתבו התוס' דהיינו שנמצא מחובר. אבל אם נתכוין לתלוש וחתך את המחובר והתלוש נשאר. הוי מתעסק גמור. וכ"כ רש"י שם לענין מתעסק בעריות. וא"כ ה"ה בנ"ד מיקרי מתעסק לענין זה. וא"כ אין ראיה מהירושלמי שהזכרנו דשם דאיירי בגוף אחד בוודאי חייב. אבל בתרי גופי הוי מתעסק ופטור. והיכא שביטל או טימא הגוף שראה. ורק שהיה סבור שהוא איסור אחר. יש לדון דמיקרי מזיד וחייב. וכהא דאמרינן בב"ק ס"ב ע"א שאם סבר שהוא של כסף והזיקו ונמצא של זהב חייב שלא היה לו להזיק בידים. וה"ה הכא שעושה בידים ויודע שיש איסור. וכעין מ"ש התוס' בגיטין נ"ג דטימא בידים הוי כמזיד. אבל ברוצה ליקח חתיכה זו ולקח חתיכה אחרת. וודאי דהוי מתעסק וכמש"ל. ובפרט אם לא ניחא ליה בהאחרת כגון שמשונה בטעמה וכדומה. ואי לא ניחא ליה בחתיכה זו. י"ל דאף בחתיכה אחת יהא פטור בטועה. ולפי הטעם שהזכרנו דבמזיד לא בטל משום שיבטלו לכתחילה כל האיסורים. י"ל דאף בגוף אחד ג"כ בטל בגוונא דנ"ד דלא שייך האי טעמא. ולא דמי להך דנדה ואחותו. דהתם דינא דאורייתא הוא לענין קרבן. משא"כ הכא ואקצר: סימן נא בע"ז מ"ד ע"ב שאל פרוקלוס את ר"ג שהיה רוחץ במרחץ אפרודיטי הא כתיב ולא ידבק וגו'. א"ל אין משיבין במרחץ וכשיצא א"ל אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי אין אומרים מרחץ נעשה נוי לאפרודיטי אלא אפרודיטי נעשה נוי למרחץ. דבר אחר אם נותנין לך ממון הרבה אי אתה נכנס לעכו"ם שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה זו עומדת על הביב וכו'. ופירש"י דאין אומרים היא תשובה אחרת. ולכאורה קשה דהול"ל דבר אחר כמו בתר הכי גבי אם נותנין לך ממון וכו'. ומצאתי בחי' הריטב"א שהרגיש בזה ומתרץ משום ששני התשובות הם בענין אחד. והוא דוחק כמובן. ולולא פירש"י יש לפרש שתשובה אחת היא דלפי שבנו מקודם המרחץ ואח"כ הביאו לשם את האפרודיטי. ממילא מוכח שאפרודיטי נעשה נוי למרחץ. וזהו לשון אומרים. שבעת שעשו שם האפרודיטי. ע"כ שעשאוה לנוי למרחץ. כי בעת שעשו המרחץ עוד לא היתה האפרודיטי שם. אכן בסוגיא שם משמע כפירש"י דאמרינן שם ארחב"י אר"א תשובה גנובה השיבו ואני אומר אינה גנובה. ומפרש אביי דגנובה מהכא שאמר שאינו בא בגבולה. ובאמת אף אם בא בגבולה שרי כיון שאינו מחזיק טובה על הנאתו. ואני אומר שאינה גנובה דר"ג שלא בטובה כטובת אחרים דמי. ורבה בר עולא אמר מהכא דאמר אין אומרים מרחץ נעשה נוי לאפרודיטי. ובאמת אף אם נעשה נוי שרי דהא האומר בית זה לע"ז שרי. ואני אומר אינה גנובה דנהי דלא מיתסר נוי מיהא איכא. ופירש"י כיון שהרחיצה נוי לעכו"ם אסור ליפות עכו"ם. הרי משמע להדיא ששתי תשובות הן וכפירש"י. והדרא קושיא למה לא קאמר דבר אחר הכא: והנה רש"י פירש שבאה בגבולי שגוזלת הרבים שהמרחץ נעשה לרבים. וקשה דהא חזינן שהאיסור הוא משום נוי כדאמר לבסוף דהא המרחץ בעצמו אינו נאסר כדאיתא בסוגיא וא"כ מה תועלת בסברא שגוזלת הרבים. מ"מ אסור ליפות את עכו"ם. ונראה לישב דהנה התו' כתבו בד"ה וכי נעשה דמדרבנן אסור ליהנות מהמרחץ משום נוי והאיסור הוא ההנאה ע"ש. ובדף מ"ח ע"ב תנן שאסור לעבור תחת ע"ז ואם גוזלת הרבים מותר. ופירש"י דהך טומאה הוא רק מדרבנן. והיכא שגוזלת הרבים לא גזרו רבנן. ובריטב"א בחידושיו שם כתב שהרמב"ן מפרש הטעם משום איסור הנאה. ומ"מ שרי בגוזלת הרבים דהוי רק דרבנן ע"ש. וע' תו"ח שם ובפוסקים בי"ד סי' קמ"ב בזה. וא"כ הכא נמי כיון שגוזלת הרבים לא גזרו רבנן. אכן לפירש"י שהאיסור משום יפוי ע"ז קשה דיפוי ע"ז נראה וודאי שאסור מן התורה. דהוי כמו מכבד ומרבץ ומלביש ומנעיל שעובר בל"ת כדאיתא בסנהדרין ס' ע"ב. והנראה בדעת רש"י דהנה תנן בדף מ"ז ע"ב הכניס עכו"ם לבית והוציאה ה"ז מותר משמע דבשעה שהעכו"ם בתוכה אסור הבית. וקשה למה הכא מותר משום שאפרודיטי נעשה נוי למרחץ. הא מ"מ אסור הבית. וכבר הרגיש בזה בחי' הריטב"א וכתב שאפרודיטי לא עמדה בגוף בית המרחץ רק המרחץ היה בחצר. והע"ז בחדר אחר. וכפירש"י ד"ה אפרודיטי שהמרחץ עומד בחצירה. והוא דוחק גדול. וגם דפשטות המשנה משמע שהיתה בתוך המרחץ עצמו כדקתני שעומדת על הביב וכו'. ובמשנה דף ט"ז ע"א משמע שהיה מקום מיוחד שהע"ז עומדת שם דקתני התם הגיע לכיפה שע"ז עומדת שם. וזה קאי על בנין מרחצאות ע"ש. וצ"ל שזה היה בתוך המרחץ וכדמשמע הכא. ועו"ק דהא פירש"י בדף ט"ז ע"א שדרכם היה להעמיד ע"ז בבתי מרחצאות. וא"כ היה בנין המרחץ מתחילה על דעת להעמיד שם ע"ז. והו"ל כבונה לכתחילה לשם ע"ז ושפיר אסור. ומאי קאמר שהיא באה בגבולי. ועוק"ל מה מדמה הש"ס זה לאומר בית זה לע"ז. דהא הכא בונה מתחילה ע"ד להעמיד שם ע"ז: והנראה דבאמת יש בזה שני טעמים לאסור. משום נהנה מע"ז. ומשום נוי לע"ז. והנה נהנה מע"ז לא שייך כ"כ דהא מע"ז עצמה אינו נהנה. ומה שאסור ליכנס לבית שהכניסו בו ע"ז כדתנן בדף מ"ז ע"ב. הוא רק דרבנן ע"ש בתוס' ד"ה ה"ג העמיד ובחי' הריטב"א שם. ואף דפירש"י שם שהעמידה לפי שעה. הכוונה שלא הקצה לבית לכך. וה"נ המרחץ עשוי לרחוץ בו. ורק מנהגם להעמיד שם ע"ז. ולא שייך לומר שהבנין נבנה בשביל זה. ונראה דהכא במרחץ אפרודיטי היתה הע"ז עומדת בעצם המרחץ וכדקתני עומדת ע"פ הביב. ובכל מרחצאות היתה עומדת בכיפה מיוחדת כדתנן בדף ט"ז. ולזה קרי לה באה בגבולו. לפי שכאן שינו מהמנהג. ולזה נקראת גוזלת הרבים לפי שהרבים יש להם זכות לרחוץ במרחץ ובאיסור דרבנן לא גזרו במקום גזל הרבים כפירש"י בדף מ"ח