דברי מלכיאל ב שכה

דקיי"ל בגיטין נ"ג שהקנס במזיד הוא מפני תיקון העולם כדי שלא ילך כל אחד ויטמא טהרות של חבירו וכן באינך שם. ובמידי דבדילי מינה לא קנסינן כ"כ ע"ש בסוגיא. והוא הטעם בכל הדברים שאסרו במזיד. א"כ בנ"ד שפיר בטל. דלא שייך בכה"ג לגזור שיבטל כל האיסורים. וכ"נ לשונות הפוסקים בטור סי' צ"ט וב"י ודרו"פ שם שהטעם דבמזיד לא בטל הוא כדי שלא יבטלו כל האיסורים: ולזה אסור רק למי שנתבטל בשבילו שלא ידע מזה. וע' פר"ח סי' צ"ט ס"ק י"ג מחלוקת מהרש"ל והפר"ח בזה. ומ"מ י"ל דבנ"ד שרצה לבטל איסור יהא אסור לכ"ע. דכיון דהוי מזיד אמרינן דלא פלוג. וכמו למ"ד היזק ניכר שמו היזק. ושוגג פטור כדי שיודיע. אמרינן דפטור בכל גוונא אף אם נעשה בפני רבים דלא שייך לגזור שמא לא יודיע. וכ"כ הש"ק בירושלמי בגיטין שם דלא פלוג רבנן. וה"נ הכא י"ל דחייבו בכל מזיד ולא פלוג בתקנתם. וכעין זה כתבו התוס' בגיטין נ"ג ע"א ד"ה שלא יהא דכעין מזיד הוי כמזיד וחייב. והיינו משום לא פלוג. וכ"ש בנ"ד דהוי מזיד גמור. וע' פר"ח סי' צ"ט ס"ק י"א שקרוב למזיד פטור. ומ"מ לא דמי לנ"ד יעו"ש: והנה קשה לפ"ז מאי בעי הירושלמי בגיטין פ"ה ה"ה אי אומר מותר הוי כשוגג. פשיטא דהוי כשוגג דהא לא שייך בזה לגזור שילך כאו"א ויטמא. וצ"ל דהיינו דמיבע"ל אם הקנס הוא כדי שלא ילך ויטמא. או רק שקונסים אותו על שעבר עבירה ושהפסיד את חבירו. כי בירושלמי שם לא נזכר בדברי ר"י הטעם שלא יהא כאו"א הולך ומטמא רק סתם משום קנס. ולזה אפשר שקנסו אותו שהיה לו ללמוד. וכדס"ל לרבא במכות ז' דאומר מותר הוא קרוב למזיד. ועוד אפשר לומר דהבעיא קאי אליבא דר' יהודה כרבי דס"ל בירושלמי שם דהיזק שאינו ניכר שמו היזק וחייב מדינא ובשוגג פטור כדי שיודיע. ומיבע"ל באומר מותר אי גזרינן שלא יודיע. וכ"ז דוחק. וכן דוחק לומר דמסתפק הירושלמי אי חייבו באומר מותר משום לא פלוג וכמש"ל. דהא אומר מותר הוי שפיר בכלל שוגג ולא בכלל מזיד. ולא שייך לא פלוג בזה. אך י"ל דכיון שעושה בכוונה הוי כמזיד וכמ"ש התוס' בגיטין נ"ג ד"ה לא דבכה"ג הוי כמזיד: ובאמת נראה בביאור הירושלמי שם דלכאורה קשה טובא מאי מיבע"ל הכא לענין אומר מותר טפי מבעלמא ועו"ק דנהי דסבור שמותר לטמאות תרומה. מ"מ הרי יודע שאסור לאכול תרומה טמאה. וא"כ כיון להזיק את חבירו. והול"ל שסבור שמותר לאכול תרומה טמאה דהא הקנס אינו על מה שטימא תרומה רק על מה שהזיק את חבירו. וכן בפיגול קשה דנהי שסבור שמותר לפגל בקודש. מ"מ משמע שיודע שהזבח מתפגל עי"ז ונפסל. וכן מוכיח הלשון לפגל. ולא קאמר לחשוב מחשבת חוץ לזמנו. משמע שיודע שנעשה פיגול. ועוד קשה דהתוס' בבכורות כ"ג ע"א כתבו דאומר מותר אפשר הוי כשוגג. וכן הט"ז ושאר אחרונים ביו"ד סי' צ"ט פלפלו בזה אי אומר מותר הוי כשוגג לענין זה. ותמוה ל"ל הביאו את דברי הירושלמי הללו המפורשים בדין זה: ולזה נלע"ד שכוונת הירושלמי הוא להסתפק אי בעינן דווקא שיהא שוגג גמור כגון שסבור שהוא חולין או שחושב שהם שלו ולא של חבירו. אבל אם הטעות הוא רק בזה שחושב שמותר לטמאות תרומה. אבל יודע שמזיק חבירו. אפשר שחייב. וכן פירש"י בגיטין נ"ג ע"א מזידין שיודעין שהזבח מתפגל עי"ז. או דילמא גם בכה"ג פטור. דכיון שעיקר חיוב מזיד הוא כדי שלא ילך כאו"א ויטמא של חבירו. והכא שאינו יודע שאסור לטמאות תרומה. א"כ י"ל שכשידע שיש איסור כפול בזה. לא יעבור ע"ז ולא יטמא. וגם די"ל דהוי מילתא דלא שכיחא שלא ידע מאיסור טומאת תרומה. ולא גזרו רבנן בזה. ופשיט לה מפיגול דאיירי באומר שמותר לפגל שפטור אף שיודע שהזבח מתפגל עי"ז ומפסיד את חבירו. והיינו לפי שאין שייך בזה לגזור שכאו"א יפגל קרבן חבירו וכמש"ל. והנה להגיד שהוא שוגג נראה דבדבר איסור כגון במבשל בשבת או במבטל איסור שפיר נאמן לומר שוגג הייתי. ולהכי אמרינן בזה בגיטין נ"ד ע"ב ובשבת ל"ח ע"א סברא דאתי לאיערומי שיהא מזיד ואמר שהוא שוגג. והיינו לפי שנאמן על עצמו. אבל במזיק את חבירו נראה שאינו נאמן לומר שוגג אני. וכמ"ש הרשב"א לענין שבועה. והובא בש"ע ח"מ סי' ל"ד ס"ה. ודווקא היכא שקרוב הדבר שעושה בשוגג: אפשר להאמינו שהיה שוגג וכדאיתא שם סעיף כ"ד. דאלת"ה כל מטמא ומדמע יפטור א"ע בזה. וגם להשביעו לא יוכל דהא אין הניזק טוען ברי שהיה מזיד. ורק היכא דליכא עדים שפיר י"ל שפטור מטעם מיגו שהיה כופר לגמרי. ובפרט לשיטת הפוסקים דס"ל דגם בקנס דרבנן פטור המודה. א"כ בלא"ה הרי הוא מודה בקנס כיון דליכא סהדי. ולא משכחת לה אומר מותר רק שהי' ניכר בשעת מעשה להעדים שהוא אומר מותר. ולזה אין לפשוט אומר מותר במבטל איסור או במבשל בשבת וכדומה מהך דמטמא. דשם כיון שנאמן על עצמו. יש לחוש דאתי לאיערומי דאף שיראו שנתן האיסור בידים לתוך ההיתר. יאמר שהיה סבור שמותר. ובאמתלא זו איכא לאישתמוטי טפי. אבל במזיק לחבירו שאינו נאמן לומר שוגג הייתי כמש"ל. שפיר קאמר הירושלמי דאומר מותר הוי שוגג. דהא כל שוגג דפטור ע"כ צ"ל דאיירי שהיה ניכר להעדים בשעת מעשה שהיה שוגג. וכדפשיט מפיגול לכאורה הוי מצי למידחי דאיירי שהיה שוגג גם בפרט זה שהיה סבור שאין נפסל הקרבן כלל ע"י מחשבתו. ולא נתכוין להזיקו אבל ז"א דא"כ אמאי תני עלה פיגולן פיגול. דהא כיון שחושב שהקרבן ישאר חטאת ויכפר על בעליו כפי שהוא. א"כ אינו חושב לגמרי לשם שלמים רק לשם חטאת. ולא דמי לחושב לשמו ושלא לשמו. דהתם בשעה שחושב שלא לשמו חושב לגמרי שלא לשמו וכדאיתא בפסחים ס' דתלי לה אי בגמר דבריו נתפס או תפוס לשון ראשון. והכא בשעה שחושב לשם שלמים חושב שבאמת יהא חטאת. וזה וודאי לא שייך לומר שטועה וסובר ששלמים יכפרו כמו חטאת: ובזה מיושב מה שקשה טובא אהא דתני עלה פיגולן פיגול דפשיטא דאטו בשביל שהוא שוגג לא יהא פיגול. אבל לפמ"ש א"ש דקמ"ל ששוגגין הכוונה שאומר מותר לפגל אבל יודע שיתפגל הזבח. דאי סובר שהזבח אין מתפגל וישאר חטאת כדינו. א"כ אינו פיגול כלל וכמש"ל. ומיושב ג"כ הא דלא מפרש לה הש"ס בפשיטות דאיירי במחשב לזרוק הדם למחר. ולפמ"ש א"ש דא"כ מאי קמ"ל דפיגולן פיגול באומר שאם יזרוק למחר יהא הקרבן כשר. פשיטא דהוי פיגול בכה"ג. ולזה מוקי לה במחשבת שלא לשמה. וקמ"ל בזה דאיירי שאומר מותר לחשוב אבל יודע שיפסל. ומ"מ פטורים וכמש"ל. דאי אומר מותר גמור והזבח כשר. שוב לא הוי שלא לשמה וכמש"ל. וכ"נ מלשון המשנה שפגלו מדלא קתני שחשבו חוץ לזמנו או חוץ למקומו או שלא לשמה דבאמת הכל בכלל לחייב במזיד ולמה נקיט לשון פיגול שנקרא בכל דוכתא בש"ס רק על מחשבת חוץ לזמנו. וע"כ צ"ל דקתני שפגלו כדי להורות על הדיוק שאף השוגגין ידעו שמפגלין. רק ששגגתן היתה באומר מותר והיינו כמש"ל [ולכאורה י"ל דקמ"ל במאי דקתני פיגולן פיגול דלא נימא דבשוגג הוי פיגול בטעות ולא ליהוי פיגול. וכמו בהקדש בטעות דלא הוי הקדש. והרי ס"ל להראב"ד בפ"א מה' איסורי המזבח שאם הקדיש בעל מום למזבח מצד שהיה סובר שמותר להקדישו. הוי הקדש טעות ואינו הקדש. ורק הרמב"ם ס"ל שם דהוי הקדש ומחלוקתם תלויה בחילופי גרסאות בסוגיא דתמורה י"ז ע"א. ועכ"פ שפיר י"ל דקמ"ל דהכא הוי פיגול אף באומר מותר. ולהכי קתני נמי במשנה שפיגלו להורות דהוי פיגול אף בשוגג. אבל הוא דוחק דדווקא בהקדש שייך זה. אבל במחשבת פיגול או שלא לשמה לא שייך זה. דהא אף במזיד אין קיום למחשבתו שיעשה מחטאת שלמים או שיוכל לזרוק או לאכול חוץ לזמנו. ורק גזה"כ הוא שאם חשב נפסל הזבח. ומה לי שוגג או מזיד. וע' ב"מ קט"ו בתוד"ה וחייב דאומר מותר הוי טעות. וע' ירושלמי פ"ב דתרומות ה"א ואכמ"ל