דברי מלכיאל ב שכד

אסור. והיינו משום דס"ל דמב"מ לאחה"פ במשהו. ופריך וליעבד שלא במינו ומשני גזירה אטו במינו. ושמואל אמר דמותר. וקאמר דלטעמיה אזיל דס"ל כר"ש דמותר לאחר פסח ע"ש. אלמא דאי הוי ס"ל במינו במשהו הוי מודה לרב. ומפורש כדברינו. ובישועות יעקב סי' קכ"ב ראיתי שנדחק בזה והקשה דשמואל משמע הכא דס"ל נטל"פ אסור ובע"ז ס"ל דמותר. אבל הדבר פשוט כמ"ש. אך לפ"ז קשה טובא מאי שנא דנקיט רב קדירות בפסח דהא כל איסורים שבתורה דינם במינו במשהו לרב ובשא"מ בנ"ט. וניגזור נמי הכי לסברתו. וע"כ צ"ל דרב ס"ל הטעם כשיטת הרא"ה דנטל"פ הוי כעפרא בעלמא. וא"כ אין שייך לחלק בין בעין לכלי כנ"ל. וגם במינו דבמשהו מ"מ נטל"פ מותר. ורק בפסח דאסור בהנאה כמבואר שם. ס"ל דנטל"פ אסור ג"כ משום חומרא דחמץ. ולא בשאר איסורים. וא"כ מוכח דרב לא ס"ל החילוק בין בעין לפגום בכלי. ושפיר הוכיחו התוס' בחולין ח' לדידיה דאיירי בידוע שהוא ב"י. וצ"ל שחולקים כאן על תירוץ התוס' שם בפסחים שחילקו כן לרב וס"ל החילוק כמש"ל. אבל שמואל ס"ל הטעם כדעת הרשב"א. ומטרדותי ההכרח לקצר: סימן נ ע"ד שנסתפק במבטל איסור לכתחילה אם כיון לבטל איזה איסור ובטעות ביטל איסור אחר. אם זה מיקרי מבטל איסור בשוגג שיהא מותר בדיעבד. והביא בשם אביו הה"ג נ"י לפשוט זה משטמ"ק ב"ק דף ה' שכתב דבבושת חייב בנתכוין לבייש את זה ובייש את זה. ובמטמא ומדמע ומנסך פטור בכה"ג אלמא דמיקרי שוגג. ולדעתי אין ראיה משם. דכוונת השטמ"ק דהיכי שכיון לטמא ולדמע פירותיו של זה וטימא פירותיו של זה פטור דהא לא נתכוין להזיק את זה. והו"ל לגבי זה האיש שוגג גמור. משא"כ במבשל איסור שעיקר הקנס מפני שרצה לבטל האיסור. ולהכי כתב הט"ז בי"ד סי' צ"ט והסכימו עמו האחרונים דאומר מותר הוי שוגג. דכיון שלא כיון לעשות איסור לא קנסינן ליה. וא"כ היכא שרצה לבטל איסור. שפיר קנסינן. ומה לנו שרצה לבטל איסור אחר. וכעין זה איתא גבי קרבן ריש הוריות ובכ"מ דהיכא דלא הוי שב מידיעתו פטור מקרבן דלא מיקרי שוגג גמור בכה"ג. וה"ה הכא היכא שהאיסור שרצה לבטל אינו קל יותר מאיסור השני. הרי זה אינו שב מידיעתו. והוי כמזיד גם לענין זה [וא"ל דהוי מצי השטמ"ק לתרץ דבבושת חייב בנתכוין להזיק אף שלא נתכוין לבייש כדקיי"ל בב"ק כ"ז. דה"נ אם רק רצה להזיקו אף ע"י היזק אחר ג"כ חייב וכסברא שהזכרנו. אך הומ"ל באומר מותר דבבושת וודאי דחייב כיון שנתכוין לביישו. אבל במטמא ואינך פטור דהוי שוגג כמ"ש הט"ז וכנ"ל] ואף למ"ד בהוריות י"א דדווקא מומר פטור מקרבן והיינו שנתחזק בעבירה. אבל בפעם אחד אינו פטור. ולא ס"ל דרשא דשב מידיעתו. וכ"פ הרמב"ם וע' מל"מ פ"ג מה' שגגות ה"ז באורך בזה. וע' במה"פ בירושלמי פ"ח דתרומות ה"א. מ"מ נראה דבנ"ד שפיר מיקרי מזיד כיון דחזינן שעשה האיסור וביטלו. רק שעלה בידו איסור אחר: ולכאורה יש להביא ראיה ממנחות מ"ט דפריך עלה דפיגלו בשוגג פטורין ופיגולן פיגול היכי דמי אילימא דידע דחטאת היא ומחשב לשם שלמים מזיד הוא. אלא דסבור שהיא שלמים ש"מ דעקירה בטעות הויא עקירה ומשני באומר מותר. וקשה למה נקיט שסבור שהוא שלמים. הא אף אם סבור שהוא עולה או פסח וכדומה ונתכוין לשם שלמים ג"כ מיקרי שוגג. וג"כ הוי עקירה בטעות. וע"כ צ"ל דבכה"ג מיקרי ג"כ מזיד כיון שעכ"פ רצה לעשות עבירה. וא"ל דבכה"ג לא מיקרי עקירה בטעות. דא"כ למה לאביי לאוקמא באומר מותר. הא הוי מצי לאוקמא בכה"ג שסבור שהוא עולה וכדומה. וע"כ צ"ל כמ"ש דבכה"ג הוי כמזיד. אך יש לדחות דבאמת הוי מצי לאוקמי בכה"ג: אכן יש להביא ראיה מירושלמי פ"ה דגיטין ה"ה דבעי שם אם המטמא היה סבור שמותר לטמאות תרומה אי חייב. ופשיט מכהנים שפגלו דע"כ הא דשוגגין פטורים איירי באומר מותר. ומ"מ פטורים. וקשה דהוי מצי לאוקמא שהיה סבור שהיא עולה ושחט לשם שלמים ובאמת הוא חטאת. וע"כ צ"ל דבכה"ג מיקרי מזיד. וא"ל דכיון דמ"מ רצה לעבור על איסור שלא לשמה א"כ הרי הוא באיסור זה מזיד גמור: דהא גם בנ"ד רצה לעבור על איסור שלא לבטל איסור לכתחילה. והרי הוא מזיד בפרט זה דמה לי איסור זה ומה לי אחר. אכן נראה דהירושלמי שם לא מוקי לה בשוחט שלא לשמה כדמוקי הש"ס במנחות. רק מוקי לה במפגל ממש ששוחט ע"מ לזרוק שלא בזמנו כפירש"י בגיטין שם. וקאמר שם מקודם אי כסבור שהוא חולין ויש פיגול בחולין. פי' דכיון שהיה סבור שהוא חולין א"כ אין שייך כלל שיחשוב לפגל. ומשני שסבור שמותר לפגל. והיינו שידע שהוא קדשים רק היה חושב שמותר לחשוב שיזרוק הדם למחר. וכן מוכח דאלת"ה תיקשי דהא שפיר משכחת לה שסבור שהוא חולין דקיי"ל בזבחים מ"ו ע"ב שפסול משום מתעסק ומ"מ הוא שוגג. ואף דלשון המשנה שפיגלו. לא משמע דקאי על פסול מתעסק. מ"מ הא במנחות מ"ט מוקמינן המשנה בפסול דשלא לשמה. ומתעסק ג"כ הוי מדין שלא לשמה שצריך לשם בן הבקר. וע"כ צ"ל דהיינו דפריך הירושלמי דאין פיגול בחולין. הכוונה דהירושלמי משמע ליה לשון פיגול דהוי פיגול ממש חוץ לזמנו. ולזה פריך דלא שייך לומר שיפגל בעת שסובר שהוא חולין. [וראיתי בח"ס חי"ד סי' פ"ח שכתב דלאביי דמוקי לה במנחות מ"ט באומר מותר טפי עדיף לפרש דאיירי בפיגול ממש וכפירש"י בגיטין. ורק לפי הס"ד שם מוקי לה בשוחט חטאת לשם שלמים. והיינו כמש"ל בס"ד בכוונת הירושלמי. אבל באמת דברי הח"ס תמוהים דבמנחות שם מפורש בדברי אביי דמוקי לה בשוחט חטאת לשם שלמים ואומר מותר. ועוד יש לפקפק בדברי הח"ס שם ואכ"מ] ובש"ק שם נתקשה דדילמא באמת אין פיגולו פיגול בשוגג. ולא ראה דבמנחות מ"ט מייתי ברייתא דקתני בהדיא שפיגולו פיגול ע"ש. ועכ"פ אין ראיה לנ"ד מהירושלמי. והנה עדיין י"ל דהוי מצי לאוקמא כשסבור שהוא שלמים ושחטו לשם חטאת ולזרוק דמו למחר. וא"כ רצה לפגל שלמים. ונמצא שבאמת הוא חטאת. וע"כ צ"ל דבכה"ג מיקרי מזיד. דמ"מ הזיד בעבירת פיגול. ואין לחלק משום דהכא גוף הקרבן המתפגל אחד הוא. משא"כ בנ"ד נתחלף לו בחתיכת איסור אחר. דמ"מ מזיד הוא באיסור מבטל איסור. ורק שיש לצדד היכא שהאיסור הראשון קל מהשני שנתבטל דהוי בכה"ג שב מידיעתו. דאיסור חמור כזה לא היה רוצה לבטלו. אבל באמת נראה שאין חילוק כי בדין כל האיסורים בטלים. וא"כ אין כאן רק עבירת ביטול איסור. ובזה אין חילוק בין חמור לקל. רק בין דאורייתא ודרבנן. ושפיר הוי מזיד בזה: ולכאורה יש להעיר מהא דאיתא במנחות ס"ד ע"א אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו. דהכא במעשיו הוא שוגג ורק במחשבתו הוא מזיד. אבל באמת ז"א דהתם מדינא דאורייתא אתינן עלה. משא"כ הכא אתינן עלה מדין קנס ושלא יהא חוטא נשכר. ושפיר מסתבר לקנסו אף בכה"ג דמ"מ הזיד לעבור על איסור ביטול איסור. וכן בכל דבר דקנסינן מזיד. קנסינן גם בכה"ג: ולכאורה נראה שזה תלוי בטעם איסור המזיד. שאם הטעם דבמזיד לא בטל כדי שלא יבואו לבטל כל האיסורים וישהו האיסורים לכך. א"כ בנ"ד נראה שבטל. דהא לא שייך לומר שיבטל כל האיסורים. כי הלא אז נפסוק לו שאינו בטל. אבל אינימא שטעם האיסור במזיד הוא משום קנס. י"ל דגם בנ"ד קנסינן ליה על שרצה לבטל איסור. וא"כ י"ל דאף בתרי גופי נקנסנו על שנתכוין לעשות איסור ולפי"ז כיון