דברי מלכיאל ב שכב

חילוק בין פוגם בעין לפוגם אח"כ בכלי. א"כ אין הוכחה כלל דאיירי בבן יומו. דשפיר איירי באב"י וס"ל דאסור. ומ"מ לא פשיט גבי עכברא בשיכרא דשם פוגם בעין וי"ל דמותר וכמ"ש בעצמם לחלק בין דבש לשמן. והיא קושיא עצומה. ושוב ראיתי שהרגיש בזה בתבואות שור שם בבכור שור בחי' ע"ש. ועתה העירני אחד מלומדי למד להקשות כנ"ל. ונתתי לבי ליישב דבריהם והשבתי לו דהא בע"ז ל"ה ע"ב פליגי רב ושמואל בטעמא דשמן דרב ס"ל דניאל גזר עליו ושמואל ס"ל זליפתן של כלים אוסרתן ונטל"פ אסור. ולכאורה קשה טובא דנראה מזה דרב ס"ל דמדינא הוי שרי והיינו דנטל"פ מותר. וא"כ תיקשי דליפשוט מינה גבי עכברא בשיכרא בע"ז ס"ז דמספקא לי' להש"ס אי ס"ל נטל"פ מותר או אסור. ועוד מכל שכן נפשוט לה כנ"ל. וגם קשה לפירש"י בפסחים שכתב דרב ס"ל נטל"פ אסור ע"ש. לזה נראה דרב ס"ל דמאן דאסר אסר בכולהו ומאן דשרי שרי בכולהו. וכן משמע להדיא בע"ז ס"ז ע"ב דפריך מכלל דאיכא למ"ד נטל"פ אסור. ופי' התו' דהיינו כשפוגם בעין ומשני ר"מ היא ע"ש. ומייתי לה מגיעולי עכו"ם דהוי טעם לפגם. ותיקשי לכאורה דהתם הוי משביח בעין. וע"כ צ"ל דלא ס"ל לר"מ חילוק זה. ובאמת צ"ע שם מנ"ל להפשטן דר"מ איירי גם בכה"ג בפוגם בעין. עכ"פ נראה דרב דייק דכיון דשרינן דבש וס"ל למתניתין דנטל"פ מותר. א"כ גם שמן מותר מן הדין דאין לחלק. ולזה הוצרך לטעמא דדניאל גזר עליו. אבל שמואל ס"ל לחלק בין פוגם בעין לפוגם אח"כ כמ"ש התו' בחולין שם. ולזה שפיר הוכיחו התו' דאיירי בבן יומו. דאלת"ה ליפשוט מינה לרב לטעמיה דלא מחלק בין פגם בעין לאינו בעין כנ"ל. ומ"מ שפיר הוכיחו דסתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן דהא במציאות לא יחלוקו. וכיון דמוכח מדשמואל דשמן אינו פוגם בעין. ע"כ צ"ל גם לרב דהא דשרי הוא משום סתם כלים של נכרים אב"י כנ"ל ומיושבים היטיב דברי התו' בס"ד: ב) ובסברת מחלוקת רב ושמואל נראה דלטעמייהו אזלי: ונקדים לישב מה שהקשיתי למעלה מאי מייתי מר"מ דנטל"פ אסור אף בפוגם בעין כיון דיליף מגיעולי עכו"ם. וצ"ל דכיון דטעם דר"ש דמתיר הוא משום דיליף מראויה לגר ע"ש. א"כ זה קאי אף בפוגם בעין וע"כ דר"מ גם בכה"ג אסר. אלא דתיקשי לפ"ז עכ"פ מנ"ל לר"מ הא דמגיעולי מדין ליכא למילף רק בפגם אח"כ. וגם קשה מאי מקשה הש"ס שם לר"ש מגעו"מ ואוקמא בבת יומא לימא דשאני התם דפוגם אח"כ. וצ"ל דמשמע ליה דאיירי ר"ש בכל גוונא כמו ר"מ. וגם הא דקאמר הש"ס שם לר"מ דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא. צריך מובן דיחלוקו במציאות אי פגמה אי לא. ונראה דהא באמת לכאורה י"ל דנוקמא אחזקתה שעדיין לא נפגם ולמה נאמר סתם כלים של עכו"ם אינו ב"י. אך י"ל דהויא חזקה עשויה להשתנות דהא בוודאי פגמה לבסוף. וכמ"ש התו' בכמה דוכתין וכ"כ המהרי"ט באורך בח"א סי' י"א וסי' נ"א ע"ש לענין חזקת קטנות שסופו להגדיל. ואף דאפשר שיבשל בכלי בתוך מעל"ע תבשיל אחר וממילא לא לא יפגם כמבואר בפוסקים. מ"מ כשיעמוד כמו שהוא. סופו ליפגם. וזה דומה למקוה שחסרה שהובא במהרי"ט שם מתשובת הר"ן ע"ש. אלא דלפ"ז תיקשי דא"כ חזקת חי נמי כיון שסוף אדם למות ליכא חזקת חי דהא עכ"פ ימות. ועט"ז י"ד סי' שצ"ז: ג) והנראה בזה בהקדם מה שהקשו האחרונים מאי קאמר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דהא קיי"ל סתם כלים של עכו"ם אב"י. ובפשוטו י"ל הכוונה בידוע שהוא ב"י. אלא דתיקשי אכתי דא"כ מאי קאמר דא"א דלא פגמה פורתא. דילמא לא אסרה תורה רק בידוע שבשלו בה דבר חריף שמשביח וכן הקשה בשו"ת פמ"א סי' ס"ד שמא יבשלו בה דבר חריף ע"ש. גם באו"ח הקשה כעין זה בפסחים מ"ד דיליף מינה טעם כעיקר: דילמא דווקא לענין בשר בחלב הצריכה תורה הגעלה דשם לכ"ע טכ"ע דאורייתא. וע"כ צ"ל דבכל גוונא איירי קרא. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כנ"ל. והנראה עפמ"ש הרשב"א והובא בפרמ"ג ביו"ד סי' ק"ה במשבצות סק"ג דהא דמחזקינן איסורא מזמן לזמן זה רק אם ע"כ נעשה זה איזה רגע מקודם כמו במקוה דחסר ואתאי. אבל אם אפשר לומר דעכשיו ממש נעשה זה. יש לנו להעמיד על חזקתו ולומר השתא הוא דנפיל או דנטרפה. והנה ר"ש ס"ל ריש נדה דאף במקוה דחסר ואתאי לא אמרינן הרי חסר לפניך וכמ"ש התו' שם ג' ע"א ד"ה ושניהם ע"ש. מבואר דלא ס"ל סברת הרשב"א הנ"ל: ד) ובטעם דסתם כלים אב"י כ' התו' בע"ז ל"ח ע"ב והפוסקים משום ס"ס. שמא לא נשתמש בדבר האסור או שהיה פוגם מעיקרו ועוד שמא אינו ב"י ע"ש. אבל אי נוקמא אחזקה דלא היתה פגומה. א"כ הו"ל למיסר כנ"ל. וא"ל דהא סופו ליפגם כנ"ל דא"כ תיקשי מחזקת חי כנ"ל. והנראה לחלק כסברת הפרמ"ג הנ"ל דבאמת אף שסופו להיות כן מ"מ השתא שפיר מוקמינן אחזקתו שעדיין אינו כן. ולא גרע מכבר נמצא כן לפנינו דמ"מ אמרינן השתא הוא דנעשה כן כנ"ל. אך כ"ז שייך בדבר שאינו נעשה מעט מעט מקודם וכנ"ל. אבל אם נעשה מעט מעט. הרי כבר התחיל מקודם ליעשות כן וליכא לאוקמא אחזקה. ולזה שפיר מוכיח ר"מ מגיעו"מ דנטל"פ אסור כיון דאסרה התורה כליהם אף דהוי ס"ס כנ"ל. ואי נטל"פ מותר הו"ל למישרי כדאמרינן לדידן בשביל זה סתם כליהם אב"י. ועדיין י"ל דמ"מ מוקמינן אחזקת שאינו פגום ולזה אסרה תורה מספיקא. והיינו דמשני לר"ש דאר"ח בריה דרב הונא לא אסרה התורה אלא קדירה בת יומא. פי' שעיקר האיסור הוא משום בת יומא. רק דהגעילו כולם מספק משום חזקה כנ"ל. וע"ז מדחה ר"מ דבת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא. פי' דע"כ אין הכלי נפגם אחר מעל"ע בפעם אחת. רק הפגם מתחיל אחר הבישול מעט מעט. וא"כ ליכא חזקה כלל כיון שכבר התחילה להשתנות וכמש"ל. ולא משום דגם בשביל פגם זה ראוי להתיר. אבל ר"ש לטעמיה אזיל דס"ל ריש נדה דאף בכה"ג דחסר ואתאי והתחיל מקודם ג"כ ס"ל שפיר חזקה דמעיקרא כנ"ל. ולזה שפיר אסרה תורה משום חזקה כנ"ל. [ובאמת ודאי לא שייך לומר שכבר התחילה הליחה הטבעית להתחסר בעודו בחייו וכמבואר כן בספרי הטבע. דמ"מ אין זה ענין כלל לעיקר שינוי מחיים למות כמובן ואקצר]: ה) [ועפ"ז יש לישב מה שהקשה המקור חיים בסי' תמ"ז ס"ק י"ב על פירש"י בפסחים דף ל' שפירש דלהכי קדירות בפסח ישברו משום דנטל"פ בפסח אסור דהא רב דס"ל נטל"פ אסור ע"כ ס"ל קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא. וא"כ כיון דחמץ קודם פסח הוי התירא. הו"ל סרוח מעיקרא ובזה כ"ע מודו דשרי כדאיתא בע"ז ס"ז. ובשו"ת רעק"א סי' קפ"ג הוסיף הגאון ר"ב זצ"ל להקשות מהא דדגים שעלו בקערה דלישתרי דכיון דהתירא בלע הוי כסרוח מעיקרא ובזה לא שייך גם תירוץ המקו"ח על קושייתו מקדירות בפסח. וע"ש ברעק"א מה שפלפל בזה. ולפמש"ל א"ש דבאמת כ"ע מודו דקדירה בת יומא אינה פוגמת כל כך שיהא כסרוח. ורק הכוונה שהטעם מתחיל לפגום מעט וכמש"ל. ובגוף הקושיא הנ"ל יש להאריך ואכ"מ]: ו) ולכאורה עדיין קשה לר"ש דמ"מ הוי ס"ס שמא נשתמש בדבר המותר ואף אי בדבר האסור שמא נשתמש בדבר הפוגם בעין. ואף די"ל דכלי עכו"ם חזקתם נשתמשו בהם דבר איסור דרובם מבשלים בשר ושארי דברים. מ"מ תיקשי שיש לספק אם נתבשל בו דבר המותר או פוגם באותו יום. וצ"ל דכיון דעכ"פ נתבשל בו פעם אחד דבר איסור מוקמינן לה בחזקת איסור. ובאמת הוא ספק אחד אם נתבשל בו דבר המותר באותו יום דממילא אינו בן יומו להאיסור. אלא שבפוסקים ותו' מבואר זה לשני ספיקות ע"ש. אבל מ"מ חזקת איסור איכא כנ"ל. אבל מה שנראה עוד בזה דבאמת משמע דאסרה תורה סתמא כל הכלים אף אותם שיש לספק אם מעולם בישלו בהם דבר איסור. וקשה דהו"ל ס"ס וכנ"ל. ונראה דכיון דרוב עכו"ם מבשלים דבר איסור וכן רוב כלים