דברי מלכיאל ב שכא

שהיא רק ע"י סמנים. וקשה למה נקיט סתמא שריאה בד' והו"ל לפרש שהריאה עם סמנים בד'. ולזה נראה שבימיהם לא היה דרכם לאכול הריאה לבדה רק עם סמנים לזה כדנקיט ריאה סתם ממילא ידוע לכל שהכוונה עם סמנים. ומוכח מזה שאינה חהר"ל. ואף שראויה ע"י סמנים הא כבר כתב הפרמ"ג סי' ק"א בש"ד סקי"ב שכל שראוי להתכבד ע"י דבר אחר לא מיקרי חהר"ל. וכן מוכח בנדרים נ"ד דאיתא שם בני מעיים אוכליהן לאו בר אינש. וכבר כתב הרשב"א בחידושיו בחולין דף ט' ע"א דריאה הוי ג"כ בכלל בני מעיים. וע' י"ד סי' ע"ה בט"ז ואחרונים שם. ואף להפוסקים דריאה לאו בכלל מעיים. מ"מ י"ל דבזה מודו שריאה אין ראוי להתכבד דבמציאות לא יחלוקו וגם כי משמע כן פשטות הש"ס בחולין כמש"ל. ומצאתי שכ"כ בס' לב ארי' בחולין שם שריאה הוי בכלל ב"מ לענין זה. רק שבסוגיא דחולין לא דקדק כ"כ כמש"ל. ולכאורה אפשר לדקדק בהיפוך דהא באמת בעי הש"ס למימר שהכוונה לאכילה. רק דדייק מדקאמר שהריאה יקרה מהאווז בעצמו מוכח שהכוונה ע"י סמנין. וממילא מוכח דבלא"ה ס"ד שפיר שראויה לאכילה. אבל אינה ראיה די"ל דס"ד שמאירה העינים אף בלא סמנים ובכ"ז אינה ראויה להתכבד. ואטו כל דבר שיש בו משום רפואה מיקרי ראוי להתכבד זה בוודאי אינו. וכמה דברים חושב הש"ס שיש בו משום רפואה לאיזה דבר ובכ"ז ודאי דלא מיקרי ראוי להתכבד בשביל זה. ואף דנקיט הש"ס שם רק ריאה של אווז. נראה דנקיט זה לפי שרוצה להשמיענו שהריאה חשובה יותר מגוף הבעל חי ההוא. וזה שייך רק בעוף. ואף שהזמנים נשתנו בכמה פרטים וכמ"ש הט"ז סי' ק"א דהדרא דכנתא של עגל הוי חהר"ל. מ"מ נראה שגם לדידן לא הוי חהר"ל וכפי שאנו רואין מנהג בנ"א. שוב ראיתי בפמ"ג סי' ק"י בש"ד סקל"ד שכתב כן ע"ש: אכן הריאה כשהיא ביחד עם הלב והכבד נראה דהוי חהר"ל דאיתא בחולין דף קי"א דקריבו קניא בקופיא ופרש"י שם שהיה הקנה עם הריאה והכבד. הרי שכבדו בזה אורח הגון. אך י"ל שזה היה רק בזמן הש"ס שהיה אפשר לאוכלם יחד כדאיתא התם. אבל אצלינו שצריכים אנו על כרחנו להפרידם ולצלות הכבד לבדו ואח"כ לבשלו. שוב לא מצטרפי לענין שיהא נחשב חהר"ל. ורק שי"ל שהכבד לבדו יהא חהר"ל אם הוא גדול דהא כתבו האחרונים בסי' ק"א דאף כבד של אווז אם הוא שמן מיקרי ראוי להתכבד. וממילא לפ"ז יש לאסור גם הריאות דהא כתב הפרמ"ג בסי' ק"א במשבצות סק"ח דאף לשיטת הש"ך ועוד אחרונים החולקים על הט"ז סי' ק"י סק"ה וס"ל דכשיש חתיכה ראויה להתכבד וחתיכה שאין ראויה להתכבד ושניהם מגוף אחד יש להתיר אותה שא"ר להתכבד. מ"מ היכא שהחתיכות דבוקים יחד כ"ע מודו שהכל אסור. דהוי כחוכא אם נאמר שחתיכה אחת יהא מקצתה מותר ומקצתה אסור. ובפרט דהא הט"ז שם מחמיר אף בשני חתיכות: אבל לענ"ד נראה שאינו מוכרח. דסברא דחוכא איכא נמי אף בשני חתיכות כשהם מגוף אחד. וכן איתא בעירובין ע"ו ע"א גבי שני בתים ע"ש בפירש"י ובנדה דף ס' ובחיבורי ח"א סי' כ"ג הארכתי בזה בס"ד. וכיון דבסי' ק"י הכריעו האחרונים כהש"ך בנה"כ שם שאף בשני חתיכות מגוף אחד שרי. דכיון דחהר"ל מדרבנן הקילו חז"ל בזה. א"כ ה"ה כשהם מחוברים יחד דמאי שנא. והכא אם יהיו הכבדים נפרדים מהריאות ויאסרו כל הכבדים. יהי ג"כ כחוכא שהריאות מאותם כבשים עצמם אנו מתירין וכן שאר דברים קטנים והכבדים נאסור. וע"כ צ"ל כמ"ש הנה"כ דהקילו בדרבנן בכה"ג. וביאור הסברא נראה כעין מ"ש הדרישה באו"ח סי' שצ"ג דלהכי בעירוב לא חיישינן לחוכא משום דבעירוב הקילו יותר משארי איסורים דרבנן. אבל באמת קשה לומר כן דבעירוב מצינו בש"ס שהקילו. אבל בחהר"ל מנ"ל להקל יותר משארי דרבנן. וגם כבר הקשיתי בחיבורי סי' כ"ג על הדרישה מהא דעירובין דף ע"ו. ולזה נראה עיקר בזה דבאמת לענ"ד לא שייך חשש שיהא כחוכא. רק היכא שאנו מקילים באיזה דבר מספק וכן מקילים בדבר שני מספק והקולות סתרי אהדדי. ואין לנו שום סברא וטעם שלא יהיו סותרים זל"ז וכמו גבי שני שבילין בכתובות כ"ז ובנדה ס' וכן הא דעירובין ע"ו. אבל בנ"ד שפיר יש טעם נכון שחתיכה שא"ר להתכבד בטילה ברוב. וחהר"ל אינה בטילה. ואין שייך בזה חשש חוכא כלל. וכ"כ הריטב"א בחידושיו בעירובין ע"ו דלהכי אמרינן בשנים שהניחו עירובן בבה"ש ואחד נאכל עירובו בה"ש או שניהם דהוי עירוב. אף דהוי כחוכא. מ"מ יתלה השומע שמקצת ביה"ש יום ומקצתו לילה. וכיון שיש מקום לישב שלא יהא כחוכא שוב אין חוששים לזה. וע' חיבורי ח"א סי' כ"ג אות ה' ו' מ"ש בזה. וא"כ ה"ה הכא. ואף שיש לחלק קצת מ"מ נראה ברור כמש"ל. וא"כ נראה דבנ"ד יש להתיר עכ"פ הריאות. ובפרט דהא יש לצרף שיטת הפוסקים שחתיכה בשר חי לא מיקרי חהר"ל. ונהי שלמעשה אנו מחמירין. מ"מ בנ"ד שפיר יש לצרף זה ולפ"ז גם הכבד אינו ראוי להתכבד [אך לפמ"ש שהחשש משום חוכא. א"כ כיון דמ"מ אנו אוסרים הכבד. שוב החשש במקומו עומד]. ובפרט דבנ"ד גם בגוף האיסור יש ספק כידוע שכל סירכות הם ספק טריפה כדקיי"ל ביו"ד סי' פ"א. ובפרט בסרכא לשומן וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' נ' ונ"ד בע"ה: וההדרא דכנתא שנתערבה נראה דאף שכתב הט"ז בסי' ק"א דהדרא דכנתא של עגל הוי בזמנינו חהר"ל. מ"מ של כבש אינה ראויה להתכבד דהא מדין הש"ס קיי"ל דבני מעיים אוכליהן לאו בר אינש הוא. ורק הט"ז כתב שבזמנינו הוי של עגל חהר"ל. והבו דלא להוסיף עלה. ורק של עגל ולא של כבש. וכ"נ הענין לפי הזמן ג"כ. ועוד נראה דכיון שהכנתא עודה עם הפרש ודאי דלא הוי חהר"ל דלא גרע מרגלים וראש שלא נחרכו דקיי"ל בסי' ק"א ס"ג דלא הוי חהר"ל משום דמחוסר מעשה גדול. ומכ"ש הכא שלנקות הפרש צריך טורח הרבה. ואף שכתב הט"ז סק"ו שאם לא הוציאו הבני מעיים מבטן העוף מ"מ מיקרי חהר"ל. שם הוא טורח מועט. אבל לנקות הפרש הוא טורח גדול. וגם כי עם הפרש הוא מאוס ביותר. ואף בשל עגל נראה שיש להקל לעת הצורך בכה"ג דלא הוי חהר"ל. ובפרט שיש צירוף שיטת הפוסקים דחי לא הוי חהר"ל: ואגב אזכיר מה שקשה לי בפירש"י בנדרים דף י"א ד"ה דתנן שפירש שם דר"מ מוכיח דבעי תנאי כפול מדלא כתיב רק אם לא יעברו לחוד וממילא נשמע הן מכלל לאו שאם יעברו יותן להם ארץ הגלעד. והוא תמוה דהא מפורש בסוגיא דקדושין דף ס"א שהלימוד הוא מדלא כתיב אם יעברו לחוד. ומכלל הן נשמע לאו וע"ש בפירש"י. וכן מוכרח דאי הוי אמר אם לא יעברו לחוד לא הוי ידעינן כלל שרוצה ליתן להם ארץ גלעד. והמפרש בנדרים נראה שרצה לישב לשון הש"ס מכלל לאו אתה שומע הן. דלפי הסוגיא דקדושין צ"ל מכלל הן אתה שומע לאו. אבל באמת ז"א והש"ס נקיט לה בנדרים שם לפי מה דאיירי התם. והכל בכלל מכלל הן אתה שומע לאו. וכ"ה ברש"י שבועות ל"ו ע"א ד"ה והא. וצ"ע: סימן מט ב"ה י"ב שבט תרל"ו א) בחולין ח' ע"ב תוד"ה השוחט וכו' ע"ש שהוכיחו דשוחט בסכין עכו"מ איירי בבן יומו. דאלת"ה לפשוט מהכא בע"ז ס"ח גבי עכברא בשיכרא דרב ס"ל נטל"פ אסור. דהא סתם כלים אב"י כדמוכח בע"ז ל"ה דדבש מותר ושמן אסור ושוב התירו משום נטל"פ. וע"כ צ"ל דדבש פוגם בעין משא"כ שמן לא הוי רק משום כלי עכו"ם שאב"י. וזה כמה שנים שמעתי להקשות בשם הגאון ר"ל זצ"ל מקאלוואריע דכיון שיש