דברי מלכיאל ב שכ

האיסור ניכר. חוזר למש"ש מקודם שאם ניכר איזה חתיכה היא של חלב לא שייך דין ביטול ע"ש: כו) ועוד ראיתי בספר הנ"ל לענין מש"ל דאיתא בחולין י"א דר"מ מודה ברובא דאיתיה קמן. שהקשה שם דליתא זה בחולין שם. רק כ"כ התו' בבכורות י"ט. לדעתי הוא מפורש שם דבעי הש"ס מנלן דאזלינן בתר רובא ופריך הא כתיב אחרי רבים להטות. ומשני רובא דאיתא קמן לא מיבעי' לן כי קא מיבעיא לן רובא דליתיה קמן כגון קטן וקטנה. ופירש"י דפליגי רבנן על ר"מ ביבמות דף ס"א. ושם הוא המקור הא דאמרינן בעלמא דר"מ חייש למיעוטא. וממילא מפורש דלא פליג ר"מ רק על רובא דליתא קמן דהיינו קטן וקטנה. אבל באיתא קמן אין חילוק באשר הוא פסוק מפורש בתורה. ולזה נקיט הש"ס כגון קטן וקטנה משום דבזה פליג ר"מ. ועפ"ז יש לבאר הא דקאמר הש"ס שם מנה"מ דאמור רבנן זיל בתר רובא. וקשה טובא דהא מדאורייתא אזלינן בתר רובא ומאי קאמר הש"ס דאמור רבנן. וגם מה מקשה מקרא דאחרי רבים דילמא הא גופא בעי אי ילפינן מהכא דהא אפשר לומר דגזה"כ הוא רק בדיינים לילך אחר הרוב ולא בעלמא. ועו"ק למה נקיט כגון קטן וקטנה ולא נקט מילתא דאיירינן בה בחולין ברוב כשירות. וביותר קשה על לשון רש"י שכתב דפליגי רבנן על ר"מ. דלמה לו להזכיר מחלוקת ר"מ ורבנן והו"ל לפרש בקוצר דלא חיישינן שמא הוא סריס או היא איילונית. אבל לפמ"ש א"ש דקאי על רבנן דר"מ. והמקשן לא הבין כן וסבר דקאמר דהוי רק מדרבנן. וע"ז מקשה והא זה נלמד מן התורה. ומשני דקאי על רובא דליתיה קמן כגון קטן וקטנה. ודקאמר רבנן היינו רבנן דר"מ. וזהו כוונת רש"י בדקדוק לשונו הקדוש. וכן מוכח ביבמות קי"ט דס"ד דר"מ פליג אף באיתיה קמן. והקשו התו' דהא מפורש בתורה אחרי רבים להטות. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דסלקא דעתיה דרק בדיינים גזה"כ הוא כן דבלא"ה לא יתברר שום דין. וגם כי בדבר התלוי בשכל י"ל שדעת רבים עדיפא. אבל לענין ביטול איסור ברוב אפשר שלא נלמוד מזה. ומה שהקשה הג' המחבר שם על הפמ"ג שכתב בשער התערובות בלשון ספק אם ר"מ מודה ברוב דאיתיה קמן דהלא כתבו התו' בבכורות י"ט בפשיטות כן. הנה באמת ביבמות דף קי"ט ובבכורות י"ט משמע להדיא דר"מ פליג אף בדאיתיה קמן וכן הבינו התו' ביבמות שם ד"ה כגון. ורק בתירוצם כתבו שם ושמא לאו דווקא נקיט ט' חנויות וכו' ע"ש. הרי דגם להתו' היה ספק בדבר. ולזה כתב הפרמ"ג בלשון אולי. אכן באמת הוא רק בס"ד דסוגיא שם דלרבנן ג"כ לא אזלינן בתר רובא רק באיתיה קמן. אבל למסקנא שם דמייתי מהא דקטן וקטנה דרבנן ור"מ פליגי בליתיה קמן. ממילא מוכח דבאיתיה קמן גם ר"מ מודה. והתו' שם הקשו על הס"ד דסוגיא שם דהא כתיב אחרי רבים להטות. וע"ז כתבו ושמא לאו דווקא נקיט ט' חנויות. אכן סוגיא דחולין אזלא אליבא דאמת וכפי המסקנא ביבמות שם וכמש"ל. ובתו' יבמות ס"ז ע"ב כתבו בפשיטות בד"ה אין דברובא דאיתיה קמן כ"ע מודו דלא חיישינן למיעוטא ע"ש: סימן מז ע"ד מה שהקשה על שיטת הר"ן בפג"ה דפירש בפנינו מן הקבוע אמרינן מה"ת דמרובא פריש ורק מדרבנן הוי כקבוע. דא"כ למה תניא בתוספתא דטהרות הובאה בר"ש שם פ"ה מ"ב ט' שרצים וצפרדע אחד ופירש אחד מהם לרה"ר ספיקו טהור. ניזיל בתר רובא כדקתני שם בנמצא. והביא שהקשה כן הרעק"א בשו"ת החדשות סי' ק"ח ונשאר בצ"ע ואפשר לומר שהר"ן מפרש הכוונה שפירש ע"י אדם. ובלקח מן הקבוע כ"ע מודו דהוי כמחצה על מחצה. וכן מסתבר דהא איירי בשרצים מתים וכדפירש"י בכתובות ט"ו דחי אינו מטמא. וא"כ ע"כ פירש ע"י אחר. ואף דאפשר שפירש ע"י עכבר או חתול וכדומה דהוי כנמצא כמבואר בפ"ק דפסחים ובר"ן פג"ה שם. אך הר"ן י"ל דמפרש דפירש ע"י אדם. ופירש מפרש דקאי על האדם הנוגע שהוא פירש אחד מהם לרה"ר ושם נגע בו. ופירש הוא מבנין הכבד פעל יוצא: ובאמת פירש לפנינו ע"כ מיירי שבעת שפירש עדיין ניכר האיסור כי אם אינו ניכר שוב לא הוי קבוע מדאורייתא לכ"ע. והכא אם ניכר בעת שפירש מה הוא שרץ או צפרדע. א"כ אין כאן ספק. וע"כ צ"ל שלקח אדם מן הקבוע בלילה וכדומה באופן שלא ראה בעצמו מה הוא נוטל. ונטלו ע"י פשוטי כלי עץ וכדומה והוציאו לר"ה ושם נגע בו. וקמ"ל רבותא דאף שאם נגע בו בעודו ברה"י היה טמא. מ"מ עכשיו שהוציאו לר"ה ושם נגע הרי הוא טהור. וגם קמ"ל שהוציא לרה"י טמא ואין הרשות משנה. ולא נימא דכיון דקבוע חידוש. אין לך בו אלא חידושו ורק במקומו יש לו דין קבוע ולא במקום אחר: ועיקר נראה בקושיא זו דבאמת ידוע דעת רוב הפוסקים דקבוע מיקרי רק היכא שניכר האיסור. אבל אם אין ניכר האיסור לא הוי קבוע רק מדרבנן. והנה בכל קבוע אף שאחד מהם זז קצת ממקומו. מ"מ ודאי לא בטלה קביעותו בשביל זה כיון שעכ"פ ניכר האיסור במקומו. והנה בתשעה שרצים וצפרדע אחד בודאי ניכר איזהו שרץ וכמש"ל. דאלת"ה לא הוי קבוע מן התורה כנ"ל. ואף שפרש"י בכתובות ט"ו דאיירי בצב שהוא דומה לצפרדע. נראה פשוט שהוא דומה קצת עד שאפשר לטעות. אבל ודאי שאחר ההסתכלות ניכר היטיב. ובבינת אדם שער הקבוע סי' ג' הבין בדעת רש"י שאינו ניכר כלל. וז"א לענ"ד וכנ"ל. וא"כ הכא כשפירש אחד מהם לר"ה ודאי אם היו מסתכלים בו היטב היו יודעים מה הוא. שרץ או צפרדע. ורק אחר שנגעו בו שם לא הספיקו לראותו עד שנאבד וא"כ לא יצא מכלל קבוע כיון שניכר האיסור. ושפיר מודה הר"ן דהוי קבוע מה"ת בכה"ג. ואף דבקדושין דף ע"ג איתא דהיכא דאזיל לגבה הוי כפירש. היינו משום שלא נשאר שם בקביעות והוי כנייד ולא מיקרי קבוע כלל. אבל כשנקבע במקומו שפיר הוי קבוע. וע' נזיר י"ב גבי אשה הדרא לניחותא. ויש להאריך בסברא זו. ועכ"פ מיושבת שפיר קושיית הרעק"א על הר"ן מתוספתא הנ"ל. ובט' חנויות אין שום היכר בעצם הבשר אם הוא מכשרה או טריפה. ורק החנויות ידועות באיזה מהן מוכרים בשר כשר ובאיזו טריפה. ולזה כשפירש בשר מהחנות לחוץ תיכף בצאתו מהחנות אין שום היכר עליו מאיזה מקום נלקח ואין ניכר האיסור. ושוב לא הוי קבוע מה"ת. ואמרינן דמרובא פריש: סימן מח ע"ד מה שנתערבו הרבה ריאות של כבשים יחד ואח"כ נמצא כבש אחד טריפה ונטרף ע"י סרכא לשומן. והריאות היו מחוברים עדיין עם הכבד וחצר הכבד ועם הלב. וכן נתערבו הבני מעיים ג"כ: הנה ריאה לבדה משמע בחולין מ"ט ע"א דלא הוי חתיכה ראויה להתכבד דאיתא שם שנקראת ריאה שמאירה את העינים. ומוכיח הש"ס שזה רק ע"י סמנים דאר"ה ב"ר יהודה אווזא בזוזא וריאה דידה בארבעה. ומוכח שאינו לאכלה כמות