דברי מלכיאל ב שיט

מומם ירצו אבל בעלמא בע"ח נדחין. ורב מוקי בהם למעט דבתערובות ירצו. ולכאורה קשה דהא משחתם בהם דרשינן בתמורה כ"ח ע"ב לנרבע ונעבד. ובנרבע ונעבד לא שייך כלל שיעבור איסורם. וא"כ לא שייך כאן כלל דרשא דר' יוחנן. וצ"ל דר"י ס"ל כהאי תנא דדריש בתמורה שם נרבע ונעבד ממן הבהמה וקרא דמשחתם איירי רק בבעל מום. ולמ"ד דמשחתם אתי לנרבע ונעבד צ"ל דבהם אתי לחלק דלא נימא שאינו פסול עד שיהא משחתם ומום. ויש לתלות זה בהא דאי בעינן או לחלק. וא"ש דר' ישמעאל דדריש משחתם לנרו"נ בתמורה שם לטעמיה אזיל בזבחים ק"ז ע"א דס"ל שם דבעינן או לחלק ע"ש בתו'. וע' שבועות כ"ז ע"ב ואכמ"ל בזה. והתו' בחולין כ"ג ע"א ד"ה כי כתבו דכ"ע ס"ל דקרא דמשחתם איירי בנרו"נ ע"ש. ודבריהם צ"ע מסוגיא דהכא. וצ"ל דבהם דרשינן לבע"מ ודחוק. ואף לדבריהם הנה כתבו שם דלמ"ד דנרו"נ ממעיטו ממן הבהמה אצטריך משחתם לאקושי לבע"מ דחל עליו מעשר בהמה ע"ש. וא"כ בהם יתירא הוא דלחלק ל"צ דהא ידעינן ממן הבהמה שנרו"נ פסול לבדו. ועפ"ז י"ל דברי התו' הנ"ל דלהכי דריש ביומא בהם לבע"מ באא"ע דלנרו"נ אין לדרשו דהו"ל לכתבו גבי קרא דמן הבהמה ששם עיקר איסור נרו"נ והכא בא להתיר במעשר בהמה כנ"ל ואקצר. ולפ"ז הו"מ הש"ס לשנויי על רב בפשיטות דס"ל לרב כתנא דבי ר"י דמשחתם אתי לנרו"נ. וצ"ל דבעי לאוקמא דרב אף כאידך תנא. וממילא שפיר י"ל ג"כ דרב ס"ל כרבנן דר"א. וס"ל דמשחתם אתי לנרו"נ. רק דמשני דס"ל כר"א משום דהכי איתא ג"כ בזבחים ע"ד דס"ל לרב כר"א בזה. וגם דבעי לשנויי דאף לדעת ר"י דדריש משחתם על בעל מום. ג"כ יש לדחות ולדרוש מבהם כדר"א דמרצה בתערובות: כא) וממילא מיושבים שפיר דברי הרמב"ם דהרמב"ם פסק בפ"ג מהא"מ ה"ו דממעטינן נרבע ונעבד ממשחתם. וא"כ לא שייך כלל למעט מזה שידחו בעלמא בע"ח וכן לענין תערובות דהא ברובע ונרבע איתא בזבחים ע"ז דאף ר"א מודה שאינו מרצה. ולזה שפיר פסק כרב דבע"ח אין נדחין וכרבנן דר"א. ובאשר הארכתי הרבה ההכרח לקצר במקום שיש עוד להאריך: כב) ובגוף דברי התו' הנ"ל שכתבו דלרבנן דמתניתין ס"ל ג"כ דתערובות מרצה קשה דא"כ לרבנן דברייתא נמי נימא דלא יקרבו הוא רק מדרבנן. ומנ"ל להש"ס בזבחים ע"ז דס"ל לרבנן דאינו מרצה מה"ת. ונראה הטעם דבברייתא בזבחים ע"ז איתא דברובע ונרבע לכ"ע לא יקרבו ובבע"מ פליגי ר"א ורבנן. משמע דלא יקרבו דרבנן הוי דומיא דלא יקרבו דרובע ונרבע דהוי מדאורייתא אף לר"א. ועוד דר"א קאמר שם הטעם שרואים אברי בע"מ כאלו הם עצים. ופריך הש"ס שם דהא טעם ר"א הוא משום דמרצה בתערובות מה"ת. ומשני דלדבריהם דרבנן קאמר דס"ל דאין מרצה בתערובות דמ"מ ליהוו כעצים. ואי נימא דלרבנן ג"כ מרצה בתערובות. א"כ למאן קאמר ר"א הא דלשם עצים. כיון דהוי רק חומרא מדרבנן. ומזה הוכיח הש"ס דלרבנן דברייתא ס"ל דאין מרצה מדאורייתא. ורק רבנן דמתניתין כתבו התו' דאפשר ס"ל כר"א דמרצה מה"ת: כג) ומצאתי בשעה"מ פ"ג מה' ק"פ שהקשה קושייתינו על התו' דיומא דלמה לא נימא דרבנן דברייתא ג"כ ס"ל בזה כר"א דמרצה מה"ת. ותירץ משום דהש"ס קאמר הכי בזבחים ע"ז ע"ב דרבנן פליגי בזה על ר"א. והביא שם שהריטב"א בחידושיו כתב באמת דרבנן דברייתא ס"ל ג"כ כר"א דמן התורה מרצה בתערובות. והקשה עליו השעה"מ דהא בזבחים ע"ז מפורש דרבנן פליגי בזה על ר"א ובם בהם לא דרשי ונשאר בצ"ע. ולענ"ד ראייתו מהש"ס תמוה דאדרבא על הש"ס גופא תיקשי מנ"ל דפליגי בזה על ר"א וכמש"ל. וכן על הריטב"א לק"מ דהריטב"א כתב זה שם לרב. דע"כ ס"ל כר"א דמרצה מה"ת. ולזה כתב הריטב"א דלדידיה י"ל דגם רבנן ס"ל הכי. אבל לר' יוחנן דס"ל בע"ח נדחין שפיר י"ל דאינו מרצה בתערובות. וא"צ לדחוק דרבנן ס"ל דרק מדרבנן לא יקרבו. ולזה אמרו בש"ס דס"ל דאין מרצה. אבל לפמ"ש מיושב בס"ד דהש"ס מוכיח דרבנן ס"ל דאין מרצה כמש"ל. והריטב"א כבר כתב שם דאף דמשמע דלא יקרבו דרבנן הוי דומיא דלא יקרבו דרובע ונרבע. מ"מ הוי הא כדאיתא והא כדאיתא. וכן הא דלשם עצים אפשר לדחוק דקאמר ר"א דלא מסתבר שיגזרו חכמים בזה כיון דאפשר שיעלו לשם עצים. ומ"מ סוגיא דזבחים ע"ז אזלא לר' יוחנן דלדידיה שפיר נימא דלרבנן אין מרצה וא"צ לדחוק כ"כ. ועוד דהא מ"ד דמשחתם איירי בנרבע ונעבד א"כ ע"כ דס"ל דבע"מ בתערובות אין מרצה. וכמש"ל דבנרו"נ כ"ע מודו שאינו מרצה ובהם אצטריך לחלק כמש"ל ובם בהם לא דריש. ולזה נקיט הש"ס בזבחים ע"ז בפשוטו דרבנן נמי הכי ס"ל. אבל באמת שפיר י"ל דס"ל לרבנן דברייתא דמרצה מה"ת וכמ"ש הריטב"א: כד) ולכאורה קשה לפ"ז מהא דיבמות פ"א ע"ב דחתיכה חטאת טמאה בטילה בטהורות. ולא גזרינן אטו רוב טמאות. וכן במשנה פ"ב דערלה יקשה כן. ונראה דרק בעל מום דשכיח בקדשים כדאיתא בבכורות כ"ה ע"ב וגם דהא טריפות הוי מיעוט המצוי כידוע דלהכי תקנו לבדוק הריאה ולזה שפיר גזרו. וכן בשארי פסולים המצויים. אבל טומאה במקדש לא שכיחא כדאיתא ביומא כ"ב שקשה עליהם טהרת כלים במקדש יותר משפיכות דמים. וכן מצינו בכמה דוכתי בש"ס שכהנים זהירים מאוד בטומאה. וכ"כ התוס' בפסחים פ"ה ע"א ד"ה משום שטומאה היתה חמורה אף לרשעים. וע' תוס' סנהדרין מ"ח ד"ה משמשיו. וכן איתא בחגיגה כ"ד שעל טומאת קדשים אף ע"ה נאמנין. ובזבחים ע"ח גבי נתערב דם פסולים דפירש"י רובע ונרבע או נשחט חוץ לזמנו ומקומו. ומ"מ גזרינן אטו רוב פסולים. הא משמע שם בש"ס ע"ט ע"ב דמיקרי מילתא דשכיחא. וגם י"ל שהתערובות גופא לא שכיחא בטומאה לפי שנזהרים להרחיק קדשים טמאים מן הטהורים כדי שלא יטמאו זא"ז. משא"כ בשאר פסולים. ואף שיש פסולים שטמאים ג"כ וכדתנן בפסחים ק"כ. מ"מ זה הוי רק טומאה דרבנן. ומשמע שם דמטמא רק ידים ולא קדשים אחרים וע' פסחים ט"ו ע"ב. וכן איתא בשבת י"ג ע"א בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה וכו' הרי שהיו נזהרים מאוד בטומאה ואין מקום לגזור גזירות בזה. ומכ"ש גבי קדשים: כה) והנה אח"כ הקשה לי הגאבד"ק פיקעלי נ"י איזה קושיות על מש"ל אות ו' וישבתים ואין מכתבי הלז ת"י כעת. ועתה נדפס חיבורו הנעלה דלתי תשובה ח"ב וראיתי שם בסי' ק"א סק"ד שהביא דברי בזה. והרואה יראה שדברי שם נכונים בס"ד. רק ע"ז הקשה שם עוד הג' המחבר ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' רע"ב דלא אמרו שבטל ברוב רק כשאין האיסור ניכר ובדאיכא ודאי רוב בהיתר או שנסתפק אם פירש מן ההיתר כהא דט' חנויות דבנמצא הלך אחר הרוב. ומוכח מזה דבעינן שיהא הרוב היתר מבורר לפנינו כמו בט' חנויות ולא כשיש ספק לפנינו על כאו"א עכ"ד. ובמחכ"ת המעיין בגוף תשובת הרשב"א יראה שאין זה שייך לנ"ד. דשם הקשה לו אחד למה חייב אשם תלוי בשתי חתיכות ליבטיל החלב ברוב היתר והוכיח דאיירי בשתיהן שוות. וע"ז השיב דבעינן דווקא שלא יהא האיסור ניכר ושיהא ודאי רוב וכדמסיק שם שיהו שני חתיכות של היתר ואחת של איסור. אבל לא איירי כלל שם לענין אם יש ספק על כאו"א. וכן מפורש בפמ"ג דבכה"ג בטל ג"כ ברוב והובא ג"כ בדלתי תשובה שם. ומש"ש הרשב"א דאיירי שאין