דברי מלכיאל ב שיח

חוץ מאחד מהן ישפך לאמה. הניתנין למטה בניתנין למעלה רא"א יתן למעלה ורואה אני התחתונים כאלו הם מים וחכ"א ישפך לאמה. ואם לא נמלך ונתן כשר. ונלע"ד ברור דגם באברים הא דלא בטיל הוא משום גזירה אטו רוב בעלי מומין. דמאי שנא מדם וגם חזינן דתנן לה במשנתינו זה אחר זה. ואף דלרב זביד שם לא ס"ל לר"א הך גזירה. וא"כ קשה ל"ל אם קרב אחד מהם. י"ל משום דלהקריב כולם כאחד מאיסי לגבוה וכמו בדם בכוס בכוסות קאמר ר"א ג"כ אם קרב אחד. ובנתערב להדיא שרי לזרוק בבת אחת דכיון שאינו זורק דם פסול לבדו לא מאיסי כמ"ש התוס' ע"ז ע"ב ד"ה בדם וע"ט ע"ב ד"ה במאי. ובלא"ה איתותב רב זביד בש"ס שם. ולפ"ז נראה דהא דתנן בדף ע"ז אברי חטאת באברי עולה יצאו לבית השריפה ולא בטלי הוא ג"כ מטעם גזירה זו. וה"ה אברי עולה באברי חטאת אף דחטאת לא הוי חהר"ל כמ"ש התו' ביבמות פ"א ע"ב. מ"מ לא בטל משום גזירה: טז) והא דלר"א בעי אם קרב אחד נראה יותר דס"ל לר"א דדבר שדרכו למנות לא בטל. ואף דבליטרא קציעות בתרומות פ"ד וזבחים ע"ג ס"ל לר"א דבטל. שם הוי כל שדרכו למנות וגם רק בדרבנן כדאיתא בש"ס שם. אבל בדאורייתא ואת שדרכו למנות ס"ל דלא בטל. ולזה אם קרב ראש אחד תלינן שקרב הפסול. וכ"נ בתו' זבחים ע"ז ע"ב ד"ה הא שכתבו בפשיטות דהטעם משום שדרכו למנות והיינו אף לר"א ע"ש. ולר"פ דס"ל דגם ר"א ס"ל הך גזירה. י"ל דכיון דבעינן דווקא שכבר קרב אחד שוב אין מקום לטעות. דגם אם נתערב אבר אחד של עולה בשני אברים של בעלי מומין וכבר קרבו מזה שני אברים. שפיר שרי לר"א להקריב השלישי לכתחילה. ואדרבא הכא עדיף טפי דאמרינן כל דפריש מרובא פריש וכבר קרבו הבעלי מומין. ואף למאי דאיתא בש"ס דלר"א מקריב שנים שנים. י"ל דבכה"ג שרי אף באחד. ועכ"פ לגזור ודאי אין מקום. ורבנן ס"ל דמכל מקום אסור משום גזירה. דכיון דקודם שקרב היו כולם אסורים. כבר נדחו מהקרבה. ובשחוטין יש דיחוי כדאיתא בזבחים ע"ג. וגם י"ל דס"ל דאף משום גזירה אסור אף בקרב אחד מהם. וכן מוכרח לומר לפי מה שפסקו הרמב"ם וטוש"ע י"ד סי' ק"י דנפל אחד מהם תולים שהאיסור נפל. והיינו כר"א כדאיתא בזבחים ע"ד. וגבי אברים שנתערבו פסק הרמב"ם בפ"ו מה' פסה"מ כרבנן דר"א. וכבר הרגישו הפוסקים בזה. והראב"ד והרשב"א כתבו באמת לפסוק דלא מהני נפלה אחת דלא כר"א ע' תשובת הרשב"א סי' שכ"ה. וע"כ צ"ל כמ"ש דלרבנן ג"כ תולים בעלמא באיסור. רק הכא הטעם משום שנדחו או משום גזירה כמש"ל. ומצאתי בכ"מ פ"ז מה' ע"ז ה"י שכ"כ. וע' בכ"מ פט"ו מה' תרומות ה"ב ושעה"מ פ"ד מה' ק"פ. ויש להאריך הרבה בדבריו שם ואכ"מ. ולרבנן דברייתא בדף ע"ז בזבחים איתא שם בסוגיא הטעם משום דבע"מ מאיסי למזבח ע"ש. וע' מנחות מ"ח ע"א דיקשה ל"ל משני שם דבאברים הטעם משום גזירה ושכבר נדחו כמש"ל וכמו שתרצו התו' שם ד"ה חטא על קושייתם שם מדם פסולים. וי"ל דעדיפא משני ועוי"ל דכיון שבידו לא הוי דחוי ואקצר יז) עכ"פ שמענו דקדשים שנתערבו אחר שחיטה פסולים בכשרים לא בטלי מדרבנן משום גזירה. וא"כ מיושבת קושית המפרשים הנ"ל מהא דפסחים בפשיטות. דלהכי יצאו כולם לבית השריפה משום דלא בטלי. ובזה מיושב ג"כ קושיית הישועות יעקב בסי' ק"י בזה דכיון שנשרף פסח אחד נתלה שנשרף הבע"מ ויאכלו הנשארים. ולפמ"ש א"ש דבקדשים לא מהני זה לרבנן דר"א וכמש"ל. ויש להאריך עוד בזה אך מקוצר הפנאי ההכרח לקצר: יח) ומ"ש מעכ"ת לישב קושית התו' בזבחים ע"ב על רש"י שפי' ביבמות פ"א הטעם דחתיכה טמאה בטהורות בטלה משום הפסד מרובה. דהא מצינו דאיסורי הנאה ג"כ לא בטלי. וכתב מעכ"ת לתרץ דמלשון רש"י ביבמות משמע דבעי תרתי הפסד מרובה והפסד קדשים. לדעתי הא דנקיט רש"י הפסד קדשים הוא משום דאיירי בקדשים דהא כתב מפורש שם פ"א ע"ב ופ"ב ע"א דלהכי טהורה בחולין לא בטלה משום דאפשר למכור לכהן. ולדברי מעכ"ת קשה דתיפוק ליה דליכא הפסד קדשים. וגם דנראה עיקר מה שהכריח לרש"י לפרש כן מדלא נקיט טמאה בחולין וכמ"ש התו' להדיא ביבמות פ' ע"ב ד"ה דברי דלרש"י לא בטלה. וכן פירש"י בסוגיא פ"ב ע"א דטהורה בטהורות עדיפא ליה דהוי רבותא טפי. ואי נימא שהטעם משום הפסד קדשים. וא"כ אף טמאה לא בטלה. א"כ אדרבא בטמאה הוי רבותא טפי דלא בטלה אף דאיכא הפסד מרובה. ולדברי מעכ"ת יקשה למה נקיט רש"י כלל סברא דהפסד מועט. ונראה דרש"י נקיט בלשונו הפסד קדשים לרבותא דהו"א דבקדשים שאינם ממונו של כהן רק משולחן גבוה קזכו לא שייכא כלל סברא דהפסד מרובה דרק לגבי הדיוט שייך חשש הפסד ולא לגבי גבוה. לזה קמ"ל דאף בקדשים חוששים להפסד. ובזבחים ע"ב דעביד צריכותא להיפוך דניחוש בקדשים להפסד טפי מבהדיוט. שאני שם בקדשים חיים שיופסדו שלא יקרבו כלל למזבח. משא"כ הכא שלא יפסלו רק מאכילה. וגם י"ל דבאמת יש סברא לכאן ולכאן. ויש להעיר מכמה מקומות בש"ס ואכמ"ל בזה. ועפמ"ש מיושב הא דנקיט טמאה בחתיכות חטאת טהורות ולא בחולין כמו בסיפא ולפמ"ש א"ש דסברת הפסד מרובה בקדשים הוי רבותא ואקצר: יט) ועפמש"ל דטעם דרבנן באברים באברים דלא בטלי הוא משום גזירה. נראה לישב דברי התו' זבחים ע"ד ע"א ד"ה רב שהקשו שם מה קאמר רב דאמר כר"א הא טעמא דר"א משום דדריש מקרא דבתערובות מרצה אף בע"מ כדאיתא ביומא ס"ד. ותירצו דקרא אצטריך לחד בחד והש"ס מייתי לה דכיון דהכתוב התיר כל כך אין ראוי להחמיר מדרבנן לגבוה. ודבריהם צע"ג דמ"מ קשה מאי קאמר שם דרב ס"ל כר"א. דשאני בדר"א דגילה הכתוב להקל בזה. משא"כ בטבעת של עכו"ם. ולפמ"ש י"ל דבאמת ר"א ס"ל ג"כ טעם דגזירה כדאמר ר"פ בדף ע"ט. ורק באברי בע"מ שמן התורה מרצה אף חד בחד לר"א. לזה ס"ל דעכ"פ בקרב אחד מהם לא נגזור מדרבנן דכיון שיקריב שנים שנים כדקאמר התם א"כ מדאורייתא שפיר דמי דהוי חד בחד ורק מדרבנן יש לגזור. וכולי האי לא החמירו לגזור. ורק בשלא קרב אף אחד מהם גזרו אטו אם יהא הרוב של בע"מ דבכה"ג לא מרצה מדאורייתא. והנה כ"ז הוצרכנו בקדשים דשייכא הך גזירה כמש"ל. אבל בעלמא וכגון בטבעת של עכו"ם דלא שייכא הך גזירה. בפשיטות תלינן לר"א שנאבד האיסור. ובזה מדוקדק לשון התו' שדקדקו בלשונם להחמיר לגבוה. והיינו דלגבוה שהיה שייך להחמיר משום גזירה כנ"ל. ומ"מ לא החמירו. אבל להדיוט דלא שייך הך גזירה. לא שייך כלל להחמיר: כ) והנה הלח"מ הקשה בפ"ג מה' שגגות ה"ח על הרמב"ם שפוסק דבע"ח אינן נדחין ופוסק כרבנן דר"א שאף אם קרבו כל הראשין חוץ מאחד יצא לבית השריפה. וביומא ס"ד איתא דלרב צ"ל כר"א דבם ממעט דבע"מ ע"י תערובות מרצה. ותירץ דס"ל כמ"ש התו' שם דלרבנן דמתניתין ס"ל בזה כר"א דמה"ת מרצה. ודבריו צ"ע לענ"ד דכל כה"ג הו"ל להרמב"ם לפרושי דמה"ת מרצה בכל תערובות אף חד בחד. כיון שזה מפורש בש"ס. וצ"ל דכיון דקיי"ל דשחוטין נדחין. ממילא אינו מרצה אף מה"ת כדאיתא בזבחים ע"ג ע"ב וכמש"ל אבל לענ"ד נראה בישוב דברי הרמב"ם בפשיטות. דהנה רב יליף שם דבע"ח אין נדחין מקרא דמשחתם בהם מום בם. הא עבר מומם ירצו. ור' יוחנן יליף ממשחתם בהם בהם הוא אם עבר