דברי מלכיאל ב שיז

דבעי עיבור צורה. ועדיין קשה דהו"ל להש"ס לפרושי שאם קרה כן שנשרף אחד יאכלו השאר. וגם לפני זריקה יקשה כמ"ש מעכ"ת דהא הוי רק דרבנן ונידון מהכא דאינו ראוי מדרבנן מיקרי אינו ראוי מה"ת. וכן הקשה הבית מאיר בשער הקבוע. ושם הביא ראיה דאינו ראוי מדרבנן לאכילה מיקרי ראוי מה"ת מפסחים פ"א דלר' יוסי אם שחטו וזרקו על שומרת יום כנגד יום ואח"כ ראתה פטורה מפסח שני דאינה מטמאה למפרע רק מדרבנן. הרי דאף דמדרבנן היתה טמאה בשעת זריקה מ"מ הוי זריקה ראויה. ולענ"ד שם ס"ל דלענין פסח לא העמידו דבריהם שכ"ה לשון רש"י שם להדיא דלגבי פסח טהורין מעליא הוו ע"ש. והיינו דלא העמידו דבריהם כלל. וכעין זה כתב הצל"ח שם לחד תירוצא דלר' יוסי שזב מטמא למפרע מדרבנן. מותר לאכול הפסח דלא העמידו דבריהם בזה. ועוי"ל דהכא כיון שבשעת זריקה לא היה עליה שום טומאה רק כשראתה אח"כ גזרו שכל מה שנגעה בהם יטמאו למפרע. א"כ בשעת זריקה היתה טהורה גמורה וראויה לאכילה. ולא דמי להיתה טמאה ולא נודע לה שאז היא טמאה ממש בשעת מעשה. ובשיטה זו יש להאריך הרבה בענין דרבנן ודאורייתא בקדשים ואכ"מ: י) אבל הנלע"ד שעיקר קושיא זו לק"מ ובחנם נתחבטו כל הגדולים הללו בזה. דביטול שייך בדבר איסור שנתערב ברוב היתר דאמרינן שהאיסור נתהפך להיתר כי המיעוט הולך אחר הרוב. אבל היכא שאף אחר הביטול א"א שהמיעוט יהא כמו הרוב אז וודאי לא שייך כאן דין ביטול. וה"נ הא כל פסח מאלו הפסחים אינו נאכל אלא למנויו. וחבורה אחת אסורה לאכול מפסח של חבורה השנית. א"כ גם אם נבטל הפסח הבעל מום בכ"ז לא יוכלו לאכלו כמו ארבע הפסחים באשר הארבע פסחים בעצמם אינם שוים ונאכלים לחבורות שונות. ולזה לא שייך כלל ביטול בזה. והא דאמרינן בזבחים ע"ח בפיגול נותר וטמא שנתערבו דאיסורים מבטלים זא"ז. היינו משום שאם יבטל מיעוט פיגול ברוב נותר וטמא כמ"ש התו' שם. אף שהנותר והטמא אסורים כ"א משם אחר בכ"ז י"ל שזית פיגול יבטל חציו בזית נותר וחציו בזית טמא ושפיר יהא דינם כמבטל. ורק שא"א לברר איזה החצי בטלה בזה ואיזה בזה. וכעין זה כתב הכרו"פ סי' צ"ח דכלאים שנתערב בחמץ פרח איסור כלאים ונקרא עליו שם איסור חמץ. אבל בנ"ד לא שייך זה כלל. וגם דשם בטל לענין מלקות ששאר האיסורים אין בהם מלקות של איסור זה. וכ"כ הכרו"פ סי' צ"ח והשער אפרים דרק לענין מלקות הוא: יא) ועפ"ז מיושב מה שקשה טובא מהא דפ"ב דערלה מ"ג דתנן התם הערלה מעלה את הכלאים ומצייר כגון שנפלה ערלה למאתים היתר ואח"כ נפלה סאה ועוד כלאים. ומבואר שם ברמב"ם ור"ש והוא מירושלמי דדווקא בכה"ג שכבר בטלה הערלה. וע' רמב"ם וראב"ד פט"ז מהמ"א בזה. וקשה כיון דקיי"ל דאיסורים מבטלים זא"ז. ואף שגם המבטל אסור מ"מ אמרינן שהאיסור המתבטל כמאן דליתא דמי. א"כ ה"נ יבטלו הכלאים והערלה זא"ז וליהוי כמאן דליתא. ולפמ"ש א"ש דאין הסברא דהוי כמאן דליתא. ורק שמתהפך להיות כהמבטל. ולזה כיון שהערלה לא נתבטלה עדיין ונאסרו כל הפירות. א"כ אף ששם איסור כלאים בטל. בכ"ז אסור בהנאה כהמבטל. אכן זה יש לדחות דגם באיסורים שנתערבו אסרו לאכלו וכמ"ש הכרו"פ סי' צ"ח. ובלא"ה הא פסק הרמב"ם פי"ח מה' פסוה"מ שאיסורין אין מבטלין זא"ז ואכמ"ל בזה וע' אחרונים בי"ד סי' צ"ח ובשו"ת שער אפרים סי' נ"ג נ"ד בזה. וזה וודאי אין שייך לומר שהבעל מום יתבטל לענין זה שיהא מותר למנויו כשאר הפסחים. ז"א דבבע"מ באמת בטל כל ענין מנוין כיון שאינו פסח כלל. והעיקר דהמבטלין אינם דומים בהתירן זה לזה לפי שכ"א נאכל רק למנויו. ולא שייך כלל רוב בזה כיון שהרוב בעצמו אינם שוים כלל זל"ז: יב) ויש לפלפל בענין זה מהא דמנחות כ"ג לענין אי בתר בטל או בתר מבטל אזלינן. דמסוגיא הנ"ל מוכח שהבטל נהפך להיות כמבטל. וע' בכורות כ"ב בענין זה. ובאשר עיקר סוגיא דמנחות הנ"ל הוא רק לענין מין במינו ע"ש וגם מקוצר הפנאי אקצר בזה. וגם יש להעיר מדברי הרא"ש פ' גה"נ שכתב שהאיסור שנתבטל נהפך להיתר. ועב"י י"ד סי' ק"ט שהרשב"א ועוד פוסקים חולקים ע"ז ואכמ"ל בזה: יג) [וראיתי בשו"ת עונג יו"ט סי' ד' שתירץ על קושיית החוו"ד מהא דנמצא יבלת. דע"כ אין מועיל ביטול רק לסלק האיסור שיש על דבר הבטל. אבל לא לענין שישיג הדבר הבטל המעלה שיש במבטל. ולזה הכא לא מהני הביטול שעי"ז ישיג הפסח הבעל מום המעלה ככל קרבן פסח שיועיל לו זריקתו להתירו באכילה. והביא שם ראיה מרש"י מנחות כ"ג שפירש דאף שהשיריים בטלים בטבל. בכ"ז לא מהני הביטול רק דליהוי כמאן דליתא אבל לא שיתהפך לטבל ויהא כריבה סלתה עכ"ד. ולענ"ד אף שעצם הסברא נכונה מאוד. אבל בנ"ד אין זה מועיל כלל לתרץ הקושיא. דאטו החוו"ד מקשה שגם החבורה שהפסח הבע"מ הוא שלה תצא בו ידי חובת פסח זה וודאי אינו. דהבעל מום לא יתהפך להיות קרבן כשר. רק הקושיא שיסולק האיסור מן הבעל מום ויהא מותר באכילה כמו שאר הפסחים. ולזה א"צ שום מעשה ומעלה. וכמו שהביא בעצמו מרש"י דמנחות דהוי כמאן דליתא. ואף שהיתר הפסחים בא ע"י מעשה הזריקה. בכ"ז שפיר עכשיו הם מותרים ויתבטל הבע"מ להיות מותר ג"כ. וכעין זה קיי"ל במנחות שם דטבל של מנחה בטל בשירים של מנחה אחרת. אף שהשיריים הותרו ע"י הרמת הקומץ. והטבל שנתערב עדיין מחוסר מעשה זו. בכ"ז אמרינן שבטל כיון שעכשיו על השיריים יש שם היתר. וכן בטבל דעלמא אי לאו טעמא דדשיל"מ וכהיתרו כך איסורו הוי בטל ברוב. חולין ע' ע"ז ע"ג ע"ב ובתו' שם. אף דהחולין הותרו ע"י מעשה הפרשת התרומה. בכ"ז בטל הטבל והיינו כמש"ל דמ"מ השתא הוא היתר ונהפך הטבל להיות היתר. וכן נבילה בשחוטה דהוי כאלו נשחטה שהרי הותר הבשר ע"י שחיטה. וא"כ ה"ה הכא בפסחים שפיר הקשו שיהו מותרים באכילה ולא יצאו לבית השריפה. ובגוף הסברא של הגאון הנ"ל יש לי ג"כ לפלפל אך אכ"מ]: יד) והנלע"ד עוד בישוב קושיית האחרונים הנ"ל. דהנה בזבחים ע"ז תנן שאם נתערבו אברי בעלי מומים באברי תמימים רא"א אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים כולם. וחכ"א אפילו קרבו כולם חוץ מאחד יצא לבית השריפה. וקשה טובא למה לא יבטלו ברוב. והתו' כתבו בזבחים ע"ז ע"ב ד"ה הא שהטעם משום שדרכו למנות. וקשה לדידן דקיי"ל דרק ששה דברים לא בטלי. ובכ"ז קיי"ל דאברים באברים לא בטלי. וראיתי בכרו"פ סי' ק"א שכתב הטעם דהוי חתיכה הראויה להתכבד. דאף הראוי למזבח שייך בו ראוי להתכבד יעו"ש. ולענ"ד צ"ע טובא דבשלמא גבי הדיוט שייך דחתיכה קטנה אינה ראויה ליתן לפני אורח וגדולה ראויה. אבל לגבוה אפילו כזית מחויב להקטירו לגבוה ואין שייך בזה חשיבות כלל. והרי אף באכילת כהנים כתבו התו' דלא הוי חהר"ל מפני דמשולחן גבוה קזכו וכמש"ל. וא"ל דא"כ אף בקדשים קלים לא יהא שייך חהר"ל. כיון שאף כזית מצוה לאכול ולא להניחו ליעשות נותר. ז"א דשם המצוה מוטלת על הבעלים. ואם ירצה לכבד בזה איזה אורח. יבוש לכבדו בכזית בשר רק בחתיכה הראויה לכך. אבל בעולה אף כזית בע"כ יעלה לגבוה: טו) והנראה דהנה תנן בזבחים ע"ח ע"א נתערב בדם פסולים ישפך לאמה בדם התמצית ישפך לאמה ר"א מכשיר. אם לא נמלך ונתן כשר. ומפורש בש"ס ע"ט ע"ב הטעם דגזרינן מיעוט פסולים אטו רוב ור"א ס"ל דלא גזרינן. ור"פ קאמר שם דר"א ס"ל דרק בדם התמצית לא גזר דלא שכיח שיהא רוב נגד דם הנפש. ובמשנה ע"ט ע"ב איתא דם תמימים בדם בעלי מומין ישפך לאמה כוס בכוסות ר"א אומר אם קרב כוס אחד יקרבו כל הכוסות וחכ"א אפילו קרבו כולן