דברי מלכיאל ב שטז

ובחיבורי הלכות לוים הארכתי בזה בס"ד. ובלא"ה איתא בגיטין נ"ג דקנסא מקנסא לא ילפינן לשמואל וקיי"ל כוותיה שם. וע' ש"ך ח"מ ר"ס שפ"ה שפ"ו בזה. ודפריך בנזיר מקינין. י"ל דבעי לאוקמא דר"י דהתם אף לרב דיליף קנסא מקנסא. משא"כ לדינא לא קיי"ל הכי ובב"ק קי"ז נחלקו רב יוסף ורהב"ח אי ילפינן קנסא מקנסא. וקשה שלא הובא שם דהוי פלוגתא דרב ושמואל ויש ליישב ואכמ"ל בזה. ועכ"פ זה וודאי דהכא לא שייך טעם קנס כמש"ל. וע' גיטין נ"ד ע"א גברא לכפורי קמכוין ואנן ניקום ונקנסיה. והבית יצחק בפתח השער והבית מאיר בשער הקבוע כתבו להוכיח מסוגיא דפסחים דלשיטת הסוברים דכבש שלם או אינו מבושל לא הוי חהר"ל צ"ל דהוי קבוע אף באין ניכר האיסור. ובאמת א"א לומר כן דהא התו' ס"ל דלא הוי קבוע וביבמות פ"א ע"ב כתבו דכבש לא הוי ראוי להתכבד. וכן הר"ן ס"ל דכבש שלם לא הוי חהר"ל כמש"ל וס"ל בגיטין ס"ד דלא הוי קבוע. ע"ש שכתב דאזלינן בנשים בתר רובא. ולבסוף שם דלא נקיט טעם זה. נקיט רק חד מתרי ותלתא טעמי ע"ש בלשונו. וכ"נ בר"ן פ' גה"נ דף צ"ה יעו"ש. והבית יצחק שם כתב לישב דשם הוי אפשר לברר שיביאו כולם פסח אחד בתנאי. ותמהני דהא מסקינן בש"ס בפסחים פ"ט דלא אפשר למעבד הכי ע"ש. והחוו"ד בסי' ק"א שהקשה מהא דפסחים ולא הזכיר כלל סברת קבוע. נראה דלטעמיה אזיל בסי' ק"י סק"ג דס"ל דבכה"ג לא הוי קבוע לכ"ע אבל כבר חלקו שאר אחרונים עליו בזה: ד) והנה החוו"ד שם הקשה מהא דקודם זריקה חייבים לעשות פסח שני למה חייבים ליבטיל ברובא והוי חזי לאכילה בשעת זריקה. וא"ל משום דם שנתערב בדם. הא משנה מפורשת בזבחים אם לא נמלך ונתן כשר. וע"כ צ"ל שהטעם משום חהר"ל עכ"ד. ולענ"ד ז"א דהא דעת הרמב"ם פ"ב מה' פסוה"מ הכ"ג דרק בדם התמצית או בניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה לא נמלך כשר. אבל בבעלי מומין בתמימים פסול אף בלא נמלך. וע"ש בלח"מ שתמה מנ"ל להרמב"ם זה. ולענ"ד מקורו מהא דזבחים ע"ג ע"ב דאמר רבא דהיכא דאמור רבנן דלא נקריב משום דלא בטל אם הקריב אינו מרצה ע"ש דמסיק הכי משום דנדחה ואינו חוזר ונראה. וגוף ענין זה דורש אריכות לבאר למה באמת בדם תמצית וניתנין למעלה כשר בלא נמלך וכבר הרגיש בזה בקרן אורה ע"ט ע"ב ולא העלה ארוכה ע"ש: ה) אכן בלא"ה בגוף הדבר לא ידעתי למה לא נפרש הש"ס כפשוטו שאם נודע קודם זריקה חייבים בפסח שני לפי שאסור לזרוק וכדקיי"ל שישפכו לאמה. ואף דלשון רש"י שם משמע דמפרש שעברו וזרקו. בכ"ז הפוסקים דס"ל דכבש שלם או אינו מבושל לא הוי חהר"ל. י"ל דמפרשי כפשוטו. וכ"נ ברמב"ם שמפרש כן. ולא קאמר שאין זורקין משום דנקיט כלשון הברייתא דאיירי בחיוב פסח שני. ובאמת תמוה למה לא הקשה בפשוטו מהא דכולם יצאו לבית השריפה. וכמו שדקדקו שאר מפרשים שהזכרנו: ו) [והנה החוו"ד שם בסי' ק"א תמה על קושיית הכרו"פ דליבטיל חזה ושוק של פסח ברוב. דכיון דהספק על גוף הדבר ואינו בא מכח תערובות לא שייך ביטול ברוב. ומייתי ראיה מחולין י"ב דפריך הש"ס ר"מ היכי אכיל בישרא. אף דרוב כשירות ור"מ מודה דבטל ברוב. וע"כ צ"ל דשאני התם שהספק על כל בהמה אם היא כשירה או טריפה עכ"ד. ולענ"ד דבריו תמוהים דהא דבטל ברוב לר"מ היינו משום דמודה ברובא דאיתא קמן כדאיתא בחולין י"א. אבל רוב כשירות מיקרי רובא דליתא קמן כדמוכח בסוגיא שם דרובא דעלמא מיקרי ליתא קמן ולא ס"ל לר"מ. ולהכי מקשה לר"מ דחייש למיעוט טריפות היכי אכיל בישרא. ומה שייך להקשות שיבטל ברוב. אבל לרבנן באמת בטל ברוב. וממילא אמרינן כל דפריש מרובא פריש]. וע"ל אות כ"ה כ"ו: ז) ובגוף קושיית האחרונים הנ"ל נראה דעל שיטת הפוסקים דאינו מבושל לא הוי חהר"ל וודאי לק"מ. דהנה מצינו גבי דשיל"מ שצריך שיבוא ההיתר ממילא. ואם מחוסר מעשה צריך שתהא מצוה לעשות המעשה וכדאיתא בנדרים נ"ט. וכבר האריכו הפוסקים בזה עי"ד סי' ק"ב. וכן מצינו לר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי קיי"ל במנחות ק"א וכריתות כ"ד דהיינו רק היכא שמצוה לזרוק או לפדות. והרמב"ם כתב הכ"מ דס"ל כר"ש וע' שעה"מ פ"ד מה' גירושין ואחרונים באהע"ז סי' קכ"ד. ובחלק ראשון סל"ג בארנו בענין זה בס"ד ואכ"מ. עכ"פ שמענו שכל דבר שמצוה לעשותו חושבים אותו כאלו כבר נעשה משא"כ היכא שאין מצוה הוי מחוסר מעשה. וכן בדשיל"מ כתב הר"ן בנדרים נ"ב הטעם דהוי כהיתר בהיתר. הרי מבואר דלענין ביטול הוי מה שעתיד לבוא מאליו או ע"י מצוה הוי כאלו כבר נעשה. וא"כ י"ל דה"ה באינו מבושל לא הוי חהר"ל לפי שאינו ראוי לאכילה. ואף שאח"כ יבשלנו מ"מ מי יימר שיבשלנו דאפשר שיאכילנו לכלבים וכדומה. ולזה בפסח שמצותו בצלי וגם בשאר קדשים כתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלים ומצוה לאכלם מבושלים. ועי' תו' חולין קל"ב ע"ב ומל"מ פ"ט מה' מעה"ק ה"י וע' מנחות צ"ט ע"ב. לזה שפיר הוי חהר"ל אף באינו מבושל דכיון דהוי מצוה לבשלו או לצלותו כצלוי דמי. ולזה בפסח הוי חהר"ל. וכ"כ הפוסקים בי"ד סי' קי"א דבעתיד להתערב מצטרפים לבטל. ורק שם נחלקו הפוסקים אי רק בדרבנן מצטרפים או אף בדאורייתא וגם גבול עתיד להתערב צריך ביאור. ובנ"ד א"צ לזה וכמש"ל: ח) ובהא דכבש שלם נראה ג"כ דהסברא כתבו הפוסקים שאין דרך ליתן לפני האורחים כבש שלם. ונראה שיסוד הסברא הוא כדאיתא בחולין כ"ח דבעוף צריך לשחוט הוורידין שצולהו כולו כאחד. ובבהמה א"צ מפני שדרך לנתחה אבר אבר. הרי דבבהמה אין דרך לבשלה כולה כאחד. ובזה מבואר הא דבטור איתא הלשון כבש או אווז שלם. ובש"ע השמיט אווז וכתב רק כבש. והיינו כמ"ש דרק בהמה איתא בש"ס שאין דרכה בכך. וגם בטור נראה דרק אווז שהוא עוף גדול לא היה דרכם אז לצלות כולו כאחד אבל בעוף קטן מודה. וכן מוכח בטוש"ע דנקיט שם דתרנגולת בנוצתה לא הוי חהר"ל. משמע דאף שהיא שלימה אם ניטלה נוצתה הוי חהר"ל. והיינו כמש"ל דתרנגולת דרכה לצלותה שלימה. והעיקר שזה תלוי במנהג. וממילא שפיר מיושב דפסח שלם מיקרי לכ"ע חהר"ל כיון שמצותו לצלותו שלם א"כ דרכו בכך. ופשטות לשונות הש"ס נראה שהיו נותנים אותו שלם לפני החבורה והם חותכים ממנו ואוכלין. וכ"כ הרמב"ם בפט"ז מהמ"א ה"ט ובש"ע סי' ק"י ס"א שעיקר דבר חשוב וראוי להתכבד תלוי במנהג המקומות יעו"ש. וכן מצינו לדעת הרשב"א והר"ן דחתיכה גדולה יותר מדאי ואברים שלמים לא הוי חהר"ל. ומ"מ קיי"ל דאברי בע"מ שנתערבו באברי עולה לא בטלי בזבחים ע"ז וכ"פ הרמב"ם. והטעם משום דהוי חהר"ל וכמ"ש הכרו"פ בסי' ק"א. הרי דאברים שלמים ג"כ הוי ראוי להתכבד. ועכצ"ל הטעם משום דעולות דרכן בכך כדתנן בשקלים פ"ז מ"ג יעו"ש. וכן איתא שם דלאכילה דרך לחתוך לחתיכות ולא לאברים. ובשעת הרגל שהבשר מרובה דרכן לחתוך לאברים אף לאכילה יעו"ש. ואז וודאי לכ"ע הוי אברים חהר"ל כיון שדרכן בכך. ונראה דהא דקיי"ל שם בירושלים זבחי שלמים קאי גם על אברים מדלא מפרש דין אברים בירושלים. והיינו משום דעולה הוי קדשי קדשים ואין מוציאין אותה חוץ לעזרה. ושלמים תמיד מרובים בירושלים ודרכן לבשלם אברים שלמים וכמו בשעת הרגל בכל מקום. ולזה לא ביאר שאברים בירושלים הוי נבלות ורק בגבולין איתא זה שם: ט) ובאמת כל התירוצים הנ"ל דחוקים ואין בהם די ליישב קושיא גדולה כזו. ואף אי נימא דהוי חהר"ל. מ"מ כל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי. וגם דהא כבר הקשה הישועות יעקב סי' ק"י שאם נשרף אחד יאכלו הנותרים. ותירץ