דברי מלכיאל ב שטו

בו ממשות כ"כ. וגם בפגימה שכתבו קצת ראשונים שמצד שבולטת נוגעת בצדדים דחו הראשונים וכתבו שהוא דוחק ומכ"ש בנ"ד. ועפ"ז יש לדון הרבה בדברי הפוסקים עפמש"ל שאין זה רק מצד ספק וגם יש לתרץ בזה הרבה קושיות בשיטה זו ובש"ע סי' י'. ואכמ"ל בזה: אח"כ מצאתי בחידושי הרשב"א בחולין ח' שהרגיש בזה למה סכין נאסר דהא מרווח רווח. ותירץ כמש"ל משום שאינו נזהר שלא יגע בצדדין ומייתי דברי הראב"ד הנ"ל ג"כ. ות"ל שכוונתי לדעת הראשונים. רק בזה לא העיר הרשב"א שם דנימא החידוד קודם לרתיחה. ונראה שהיה פשוט לו לחלק בין סכין לבשר כמש"ל. ומבואר ברשב"א שם דאף לענין שמנונית בעין שעל הסכין ג"כ שייך לומר מרווח רווח. ונראה שלזה לא הקשה מהא דחידודה קודם לליבונה. משום דלענין השמנונית בעין שעל החוד אין שייך זה. ובגוף דין מרווח רווח י"ל דרק בבית השחיטה נאמרה ולא בחתיכת שארי דברים וכפירש"י בחולין מ"ה ע"א ד"ה נסדקה ע"ש דבקנה החתך מתרחב לפי שהצואר מושך לכאן והריאה לכאן וה"ה בושט: ועכ"פ לפ"ז שוב אין סברא לומר שבתחילת החתך יבלע יותר דאפשר בתחילה לא נגע כ"כ בצדדים ואח"כ נגע יותר. וגם כי כל מה שחותך יותר נכנס הסכין יותר בעומק הצנון ויותר קרוב שיגע שם הסכין בצדדי החתך. וגם כי שהדוחק נעשה יותר שם. וערש"י חולין כ' ע"ב ד"ה שהוא מחליד ובתו' שם שעצם אינו מתרחב כ"כ כשאר בית דשחיטה. ולזה העצם מכסה הסכין והוי חלדה ע"ש. וי"ל דבצנון דהוי דבר קשה ג"כ אינו מתרחב. ובעומק נדחק הסכין יותר מבתחילה: ומ"ש מעכ"ת להסתפק בחותך בצל בסכין וחלק אחד גדול ואחד קטן. אם החלקים בולעים בשוה וגם הקטן כשנופל לקדירה צריך ס' נגד מחצה מקום הסכין. או שבולע לפי ערך גדלו בכל הבצל. ונראה שספיקו לשיטת הפוסקים שכל הבצל או הצנון אסורים והובאו ברמ"א סי' צ"ו ס"א. דאם אינו בולע רק כדי נטילה. א"כ אין נ"מ בגודל החתיכה. וכן אינימא שהסכין אינו פולט רק מה שעליו בעין או לדעת קצת פוסקים מה שמובלע בקליפתו. ג"כ אין נ"מ בספיקו של מעכ"ת. וצ"ל שספיקו לדעת הסוברים שנפלט מכל הסכין ושנבלע בכל הצנון והבצל. ולפ"ז אין נ"מ למעשה. שאנו מקילים בזה בדיעבד כמבואר ברמ"א שם וע' בש"ך ואחרונים שם. אכן יש נ"מ לענין כשחתך בסכין רותח דבר רותח דלכ"ע פולט כולו ומבליע בכולו: ונראה פשוט. שמבליע לפי ערך גודל החתיכה. דהרי אם התחיל לחתוך הצנון או הרותח והניח באמצע באופן שנשאר עוד קצת מחובר. נראה וודאי שמצטרף כל הצנון או הרותח לששים נגד הסכין. ואף מה שתחת מקום החתך. והיינו משום דאמרינן שהטעם מתפשט בכל הצנון וכמו בכל דבר רותח וכן בקדירה בניער וכיסה. וא"כ מבואר שנבלע בחתיכה לפי ערך גודל החתיכה וכדקיי"ל בכל דבר שמשערין לפי ערך המדומע. וא"כ כשגמר לחתוך הצנון או הרותח וודאי שמשערין לפי ערך הנבלע לפי גודל החתיכה. ומה לי כשחתך בבת אחת או כשחתך אח"כ. וזה וודאי לא שייך לומר שכשחתך בבת אחת לא הספיק עדיין להתפשט: סימן מו להרב הגאון הנ"ל: א) ע"ד אשר הביא מעכ"ת בשם הישועות יעקב בי"ד סי' ק"א שהביא ראיה להפוסקים דכבש שלם מיקרי חתיכה הראויה להתכבד מפסחים פ"ח דאיתא שם חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם כולם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני. וקשה דליבטיל הפסול ברוב ויהיו כולם מותרים. וע"כ צ"ל משום דכבש שלם הוי ג"כ חהר"ל. וכן מוכח מזה דאינה מבושלת ג"כ הוי ראויה להתכבד. וע"ז הקשה מעכ"ת דהא כתבו התו' ושאר ראשונים ביבמות פ"א ע"ב דקדשים שאין ראויים אלא לכהנים לא מיקרי חהר"ל. ורש"י כ' שם דבטל משום הפסד מרובה א"כ ה"ה הכא לא הוי חהר"ל וגם דהא איכא הפסד מרובה. ולזה כתב דלזה לא בטל משום דהוי קבוע בכה"ג כמ"ש הש"ך בסי' ק"י סקי"ד והוכיח מזה מעכ"ת דאיסור דרבנן מיקרי אינו ראוי מה"ת דהא איתא שם דקודם זריקה מיקרי לא חזי לאכילה בשעת זריקה. אף שכתבו הרבה פוסקים דבכה"ג הוי קבוע רק מדרבנן. וא"כ מדאורייתא בטל ברוב. וכן להישועות יעקב ג"כ מוכח זה דהא חהר"ל הוי דרבנן עכ"ד: ב) והנה יפה התעורר מעכ"ת בזה. אבל באמת אדרבא מזה תיקשי עוד על הראשונים הנ"ל דהא מוכח מזה דאף בקדשים הוי חהר"ל. וכן הקשה החוות דעת בסי' ק"א והבית מאיר בשער הקבוע והבית יצחק בפתח השער. וא"א לומר שמכולם נעלמו דברי הראשונים הללו: והנראה בזה דרק בכהנים דמשולחן גבוה קזכו כתבו התו' דלא מיקרי ראויה להתכבד שאין מחזיקים טובה זה לזה. אבל בפסח שממונם הוא שפיר ראוי להתכבד שיכבדו את אחד מחבורתם בחתיכה ומנה יפה. ולשיטת רש"י ג"כ לק"מ דרש"י כתב שם זה רק לשיטתו דס"ל דלא אמרינן חתיכה ראויה להתכבד רק באיסורי הנאה כהא דע"ז ע"ד. וס"ל דפליגא על המשנה דפ' גה"נ ע' בחי' הרשב"א ביבמות פ"א וחולין ק' ובר"ן שם שכ"כ בדעת רש"י. והכא הוי רק משום דהוי כל שדרכו למנות והקילו בזה בהפ"מ יעו"ש בחי' רשב"א. וא"כ א"ש דהך דפסחים ס"ל כמתניתין דפ' גה"נ דחתיכה ראויה להתכבד לא בטלה אף באיסורי אכילה. והרשב"א בחי' שם והר"ן שם שכתבו דכיון שאינו ראוי רק לזכרי כהונה לא מיקרי ראויה להתכבד. עליהם בלא"ה קשה מהא דפסחים דהא הם כתבו שם דכבש שלם לא הוי חהר"ל ולשיטתייהו ע"כ צ"ל דבפסחים אין הטעם משום חהר"ל. ובאמת יש מקום לחלק גם להרשב"א והר"ן דשם האיסור מצד הגוף שזרים ונשים אסורים בקדשים אלו משא"כ הכא כל ישראל מותרים בפסח. ורק פסח זה נאכל למנויו לפי שהוא שלהם והתורה אסרה להם למכור או ליתן לאחר. אבל מתחילה היו יכולים כל ישראל להמנות עליו. והרי מבואר בהרשב"א והר"ן שם דבשר שלמים שמותר אף לזרים שפיר מיקרי ראוי להתכבד אף שאסור לטמאים וערלים. ועכצ"ל דכיון שאין האיסור על הגוף רק מצד סיבה מקריית שיש בו כגון שנטמא או שלא מל שפיר מיקרי זה ראוי להתכבד. ואף שיש לחלק. בכ"ז נראה כמ"ש. וכן מצאתי בכרו"פ סי' ק"א שהקשה בפסחים פ"ט דליבטיל החזה ושוק של פסח בין של שלמים. ותירץ שם דאף דחזה ושוק של שלמים לא הוי ראוי להתכבד משום שאינו ראוי רק לכהנים מ"מ של פסח שראוי לבני חבורה מיקרי ראוי להתכבד יעו"ש ולא ביאר הסברא. וע"כ צ"ל כמ"ש ואצטמיד להו דברי הגאונים הנ"ל: ג) ומ"ש מעכ"ת דבכה"ג הוי קבוע. אמת שכ"ה דעת הרמב"ן והרשב"א. אבל התו' בנזיר י"ב ובגיטין ס"ד והר"ן שם והר"ש מקינון בס' הכריתות ס"ל דלא הוי קבוע אף מדרבנן. והביא שיטה זו בפרמ"ג בסי' ק"י בש"ד ס"ק י"ד. והא דבנזיר י"ב דאסור בכל הנשים ס"ל דהוי רק קנס על שהכניס א"ע לספק. ודפריך מקנים הוא ג"כ בתורת קנס. אבל הכא גבי פסח לא שייך זה שיקנוס למנוע מהם מצות אכילת פסח. וגם דהא כתבו התו' שם דלא קנסינן רק לדידיה שהוא פשע ולא לעלמא ע"ש. וה"ה הכא הרי נתערבו העורות בעזרה. ואפשר שפשעו הכהנים והלוים העוסקים בעזרה או שפשע רק אחד מן המנויין ולמה יקנסו כל המנויים. וע' דה"י א' כ"ג וברש"י שם ודה"י ב' כ"ט ול"ה שהלוים היו מפשיטים את הפסחים ושאר קרבנות.