דברי מלכיאל ב שיד

סימן מה כבוד ידי"נ הרב הגאון וכו' מו"ה יעקב נ"י אבד"ק פיקעלי: ע"ד מ"ש מעכ"ת ליישב קושיית רעק"א בי"ד סי' צ"ו למה לא הוכיח הרשב"א דבחתך צנון בסכין לא סגי בקליפה מהא דאיתא דסגי בטעימה וע"כ צריך לטעום על פני כולו דשמא בלע במקום אחד יותר. וא"כ הרי זה קליפה. וע"כ צ"ל דבעי נטילה. וכתב מעכ"ת דבראשית חיתוכו פולט יותר ואח"כ כשנתמעט הבלוע בסכין שוב פולט פחות. ולזה סגי אם יטעום במקום שהתחיל לחתוך ולא יהי שם טעם דכ"ש שלא יהי אח"כ עכ"ד. ולענ"ד י"ל דכל מה שחותך יותר מתחמם הסכין יותר מחריפות הצנון. ומכ"ש לפמ"ש התוס' בחולין ק"ח ע"ב ד"ה שנפל בשם רבינו שמואל שקודם ששבע מלבלוע אינו פולט. א"כ גם בנ"ד אין אנו יודעים מתי שבע הסכין מלבלוע מן הצנון. ואף שמבואר בשו"ע סי' צ"ו ס"ד לענין לימוניש ודגים מלוחים שמותרים אף שחתכום בסכין של עכו"ם דמ"מ נתבטל טעם הסכין בראשונים והם בטלים בתוך הנחתכים אח"כ ע"ש. הרי מבואר שכל שחותך יותר פולט פחות. י"ל דשם איירי שחתך הרבה מאוד וכבר הספיק להתחמם היטב ולפלוט הכל כל מה שאפשר לו לפלוט משא"כ בחותך צנון אחד: ועוד נראה דהא כשחותך הצנון אינו מצמצם לחתוך בקצה אחד מן הסכין כל הצנון. ואפשר שהוליך והביא קצת הסכין באופן שלמעלה חתך במקצת סכין ולמטה חתך במקצת מהקודם ומקצת משאר הסכין. או אולי הוליך שם חלק מהסכין יותר גדול ממה שהוליך בראשית החתך ופלט יותר. דהא אף בכלי ראשון קיי"ל דלא פלט רק ממקצת הכלי שתחב בו ולא אמרינן שפלט מכולו וכ"ש בדבר חריף. ואף אם יאמר ברי לי שלא חתכתי רק בקצה אחד מהסכין. אינו נאמן דהוי מילתא דלא רמיא. ואף לשיטת הש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ח ובסי' צ"ו סק"ח דמהני בסכין ברי לי. היינו לענין שיאמר שברי לו שלא חתך רק בחלק כזה מהסכין ולא יותר. אבל להבחין ולומר שחלק זה עבר כולו על פני הצנון בכל משהו ממקום החתך זה ודאי א"א לומר כן. אם לא באופן שפסקו בבת אחת. וע' בחיבורי שו"ת ד"מ ח"א סי' מ"ג מ"ש בענין זה בס"ד: והש"ך סי' צ"ו סק"כ ושארי אחרונים שם נתקשו בהא דהתירו לימוניש משום שנתבטל הטעם דלמה לא אמרינן גבי צנון שחתכו דק דק שנתבטל הטעם. ולענ"ד לפמש"ל דלא נתבטל הטעם רק בריבוי חתיכות. א"כ בצנון שחתכו דק דק לא שייך כ"כ ריבוי שיובטל ברוב. ומצאתי בכרו"פ שכ"כ. אכן לשון השבלי לקט שהובא בב"י סי' צ"ו דרק ראשון ושני נאסרו ע"ש צ"ע לפ"ז ובאמת לשונות שאר הפוסקים לא משמע דרק ראשון ושני. וכ"נ עיקר דאי נימא דדווקא ראשון ושני. א"כ נימא דשלישי מותר לחתוך לכתחילה וזה בוודאי אינו דא"כ מה קאמר בש"ס חולין קי"ב ע"א ובש"ע ס"ס צ"ו שאם חתך לפת בסכין בין כל חתיכת צנון הצנון מותר יעו"ש. ותיפוק ליה דפעם שלישי בלא"ה מותר לחתוך לכתחילה. וע"כ צ"ל כמש"ל דראשון ושני לאו דווקא. ולפמ"ש הש"ך שם לחלק בין צנון ללימוניש א"ש דראשון ושני דווקא ולא יקשה מהא דפתיך בה ליפתא. ומזה ראיה להש"ך. ויש להאריך בזה ואכ"מ: והנה לפמ"ש הרשב"א בתה"א הטעם שהסכין אוסר מפני שיש משהו עליו בעין. א"כ שפיר י"ל שבראשית החיתוך מתקנח ונבלע יותר וכסברת מעכ"ת. וכ"כ האחרונים לענין לימוניש דלהכי ס"ל להשבלי לקט שנתבטל הטעם בראשונים מפני שנתקנח מה שהיה בעין. אבל באמת ז"א דא"כ הדר יקשה מהא דפתיך בה ליפתא כמש"ל דתיפוק ליה שכבר נתקנח. וע"כ צ"ל שהשמנונית קרוש על הסכין כמ"ש הרשב"א שם. ולזה בצנון שהוא דבר חריף מתחמם השמנונית הקרוש ונימס ונבלע בצנון אבל בשאר דברים אינו מתחמם כלל ונשאר קרוש. ורק בעי הדחה כמ"ש הרשב"א שם משום שנגע בשמנונית שעל הסכין. וא"כ שפיר י"ל כמש"ל שכל שחותך יותר מתחמם יותר ונבלע יותר וכעין זה איתא בתו' ובש"ע סי' י' ס"ג לחלק בין שחט טריפה פעם אחת לשחט כמה פעמים. וכן איתא בחולין ח' ע"ב דכי חיימא בסוף שחיטה. אך שם י"ל שהחמימות הוא מצד יציאת נפשה. וכ"נ מהא דלא מהני הדחה לסכין כמ"ש הרשב"א במשמרת הבית שהשמנונית הקרוש על הסכין אינו מתקנח בנקל. רק ע"י שיפה ונעיצה בקרקע או כשמתחמם ונמס כמש"ל. וע' בפמ"ג סי' י' באורך בענין זה: ובאמת נראה דגוף דבר זה הוי ספק אם הצנון בולע תיכף בראשית החתיכה כל מה שאפשר לבלוע מן הסכין או שבולע מעט ואח"כ עוד מעט. ואם בולע מעט מעט. שפיר אפשר שלבסוף בולע יותר מבתחילה ומספק אסרינן כולו דהוי בכלל לא ידעינן כמה נפק מיניה. ולזה לא מהני טעימה במקום אחד דשמא המקום האחר בלע יותר. ולא שייך לומר שיבלע מחתיכה גדולה יותר משיבלע מקטנה. כיון שעכ"פ אינו נבלע ביותר מכדי נטילה או קליפה. ובקושיית הרעק"א נראה די"ל דלענין טעימה סגי בגרידה דבציר מקליפה כדאיתא בחולין קי"ב ובש"ע סי' צ"ו. וא"ל בישוב קושיית רעק"א דאיירי שחתך באמצע הצנון וא"כ טעימת צד אחד סגי לברר על צד השני דז"א דלהרשב"א לטעמיה דס"ל הטעם משום שמנונית בעין י"ל דבצד אחד היה בעין יותר ובצד השני פחות: ועוד נראה בענין זה דלכאורה קשה טובא למאי דקיי"ל בחולין ח' דליבן סכין ושחט כשירה דחידודה קודם לליבונה וביה"ש מירווח רווח. א"כ למה אמרינן שוחט בסכין של עכו"ם קולף דהא אינו בולע כלל מן הצדדים דביה"ש מירווח רווח ואף בעת החתיכה אינו בולע ואף דביה"ש רותח מ"מ הרי חידודה קודם לליבונה ורתיחת הסכין אינו פועל על הבשר עד שהחידוד מחתך והחתך מתרחב. וא"כ ה"ה הכא אין מספיק רתיחות ביה"ש לפעול על הסכין עד שנחתך ומתרחב. ותהא חידודה קודם לרתיחתה ובליעתה. וא"ל דאף שמתרחב מ"מ ביה"ש מלא דם רותח והדם בולע. דא"כ יהא הדם במקום קליפה ולא יצטרך לקלוף הבשר וא"ל דבאמת הא סוגיא דסכין ש"ע לא ס"ל הא דליבן סכין דהא איכא פלוגתא בזה בדף י"ז ע"ב והרי"ף והרמב"ם באמת לא פסקו כשמואל בזה [ועפ"ז הוי א"ש הא דמייתי הש"ס בחולין שם הא דשוחט בסכין של עכו"ם דקשה דהא הכא איירי בדיני שחיטה ולא בדיני או"ה מבליעת איסור. ודוכתיה הוא בפ' כל הבשר. אבל לפמ"ש א"ש דמייתי לה משום דפליגא אהא דליבן סכין דלעיל מינה] דהא שמואל גופיה ס"ל בדף קי"א ע"ב דסכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח. וצריך קליפה בדיעבד אם חתך לפירש"י שם דבצונן בעי הדחה ע"ש. וכעין שהוכיחו התו' בדף ח' ע"ב ד"ה והלכתא לפירושם דקאי אסכין ע"ש. וגם דאינימא שהאיסור הוא רק מה שנדבק בעין בזה אין חילוק בין רותח לצונן. ובאמת יש בזה סתירה בדברי הרא"ש מפ"ק דחולין למ"ש בפ' כל הבשר וע' בזה בלחם חמודות ובכרו"פ סי' י' ואכמ"ל בזה. וא"כ תיקשי מדשמואל אדשמואל: ונראה דנהי שחידוד הסכין קודם לליבונו היינו משום שפועל בחידודו. אבל הבשר שהוא נפעל מהסכין. שפיר מבליע בסכין או בולע ממנו מצד רתיחת הבשר. ומכ"ש לפמ"ש רש"י בחולין ח' ד"ה חידוד שאני דבשביל חידוד הסכין איננו רותח שם כ"כ ע"ש. א"כ בבשר לא שייך זה. והא שאוסר נגד כל רוחב הסכין אף דמרווח קא רווח. י"ל דהיינו משום שלא נזהר שלא יגע בצדדים בעת החתיכה. וכעין זה כתב הראב"ד הובא ברא"ש ור"ן פ"ק דחולין דלזה בעי בדיקה אתלת רוחתא משום שאינו נזהר שלא יגע בצדדין. אבל זה דוחק לומר דלדעת הפוסקים דס"ל שהאיסור משום הטוח שיש בעין על הסכין א"כ אף שגוף הסכין אינו נוגע בכ"ז הטוח נוגע. דוודאי הטוח אין