דברי מלכיאל ב שיג

שייך זה. לזה כתבו הפוסקים דכ"ע מודו דיש בישול אחר בישול וכמ"ש הפמ"ג בסי' פ"ז בש"ד סקי"ח: מז) ובאמת קשה לי טובא לפמ"ש הב"י סי' שי"ח בשם הסמ"ק והטור לדעת רש"י דאף אם נתבשל כל צרכו ג"כ חייב משום מבשל אם נצטנן כבר ומצטמק ויפה לו. וא"כ גם בב"ח נימא הכי. ולמה קאמר הכא שאינו חייב רק עד שיתבשל כל צרכו. ואינימא כפשוטו דכל זמן שלא נתבשל כל צרכו פטור ולא דמי לשבת הוי א"ש. דמפרש שיעור הבישול שיהא חייב ומ"מ בתר הכי אם נצטנן וחוזר ומבשל ג"כ חייב. אבל לפמש"ל הכוונה שחייב עד כמאב"ד וחייב ממאב"ד עד גמר בישולו. א"כ הו"ל למיתני שחייב לעולם. ודוחק לומר משום דבנתבשל כ"צ בעי צינון. משא"כ בנתבשל כמאב"ד וכמ"ש בב"י שם. כיון דמ"מ יש אופן להתחייב בבישול אחר בישול. וגם בפשטות הש"ס בביצה י"ב דאמרינן שהמבשל גיד בחלב ביו"ט חייב על בישולו משום מבעיר ומשום מבשל ביו"ט ומשום מבשל בב"ח. משמע דחיוב בישול ביו"ט ובישול בב"ח בהדדי קאתו. והיינו בכמאב"ד שזהו שיעור בישול בשבת ויו"ט. ואף דמשום מבעיר חייב תיכף בהבערתו. מ"מ בישול משמע דבחד גוונא הוא. אך י"ל דאיירי שעמד שם גיד בחלב והוא נתן את האור דחייב משום מבעיר. וחייב נמי משום מבשל כדאיתא בביצה ל"ד. וכל אחד בא במועדו. על בישול ביו"ט כשנתבשל כמאב"ד. ועל בישול בב"ח כשנתבשל כל צרכו. ולא הוי התראת ספק שמא לא יתבשל. כיון שעומד להתבשל אם לא יעשו מעשה לעכב הבישול. וכמ"ש התוס' בגיטין ל"ג ע"א דהיכא דבעינן קום ועשה לא הוי התראת ספק וע' תוס' מכות ט"ו ע"ב. עכ"פ קשה כנ"ל. ודוחק לומר דבב"ח הוי מצטמק ורע לו. וגם דיש מקום לומר דמצטמק ורע לו חייב בב"ח. ורק בשבת פטור משום דהוי מקלקל ופס"ר דלא ניחא ליה. כי חפץ רק לחממו אבל לא לבשלו ואכמ"ל בזה. וכעין זה קשה לי בדברי הרא"ש פ"ב דע"ז סי' ל"ב שכתב די"א שאם בישל נכרי כמאב"ד אסור משום בישולי עכו"ם אף שגמרו ישראל משום דאין בישול אחר בישול. ודחה הרא"ש דהא דאמרו בזה דכמאב"ד הוי בישול. הוא רק להקל ולא להחמיר וקולא הוא גבי שלקות נכרים ע"ש. וקשה דהא הרא"ש בעצמו ס"ל בפ"ג דשבת סימן י"א שאם כבר נתבשל כמאב"ד וגמר הבישול כל צרכו חייב משום מבשל וכמ"ש הב"י בשמו ג"כ ר"ס שי"ח ע"ש. וא"כ יש בזה בישול אחר בישול מדינא. ודוחק לומר הסברא משום דבעי שם צינון. וצ"ל דבע"ז קאי להפוסקים דס"ל שאחר שנתבשל כמאב"ד ליכא שוב דין בישול והובאו בב"י שם ועוי"ל ואכמ"ל: מח) ובישוב זה נראה לפמ"ש הטור בסי' שי"ח דרק בתבשיל שיש בו מרק יש בישול אחר בישול אבל לא בדבר יבש. ולפ"ז י"ל שהבישול הוא רק על המרק ולא על הדבר גוש שבמרק. ולזה בב"ח נהי שבחלב יש בישול אחר בישול אבל בבשר אין שייך בישול אח"ב לכ"ע. ולזה אין חייב על בישולו כי אינו מבשל רק החלב לבדו. ולפ"ז יש מקום לומר שאף בב"ח הבלוע ע"י בישול בקדירה אם כבר נצטנן יהא בו איסור בישול ע"י מים. כי אינו רק טעם בלוע ולא דבר גוש. אך נראה שז"א דמ"מ אין זה דבר לח דנימא שיהא בו בישול אח"ב. והא גם בכל דבר יש לחלוחית וכמ"ש הרא"ש פ"ג דשבת אות י"ז. וע"ש בק"נ אות ל"ח שהלחלוחית שבבשר מתבשל ע"ש. וע"כ צ"ל דמ"מ לענין בישול אח"ב בעינן דבר לח וצלול ממש וכמ"ש הרא"מ הובא בטור וב"י סי' שי"ח. [ולפ"ז י"ל דגבי שבת בכה"ג אין הדבר גוש מצטרף להמרק לענין שיעור גרוגרות ואכמ"ל בזה]: מט) עכ"פ נתבאר מדברינו. דשפיר יש לפרש דהא דקאמר לוי שחייב על בישולו. מצי קאי אף על הבא מיורה גדולה וכשהשלים בישולו כל צרכו שמקודם היה רק כמאב"ד וא"כ יקשה למה פירש"י דלצדדין קאמר רב. ונראה דכוונת רש"י לא לצדדין ממש רק דהא דחייב על אכילתו הוא רק בבא מיורה גדולה והא דאין חייב על בישולו הוא בכל גוונא אף בבא לבשל מתחילה. אבל שפיר מצי איירי גם בבא מיורה גדולה וכגון שלא נתבשל רק כמאב"ד כמש"ל. ובאמת לצדדין ממש דחוק מאוד לשון הש"ס דפשטות הלשון משמע דקאי על אותו חצי זית שחייב על אכילתו. ולפמ"ש א"ש. וכ"ז כשנתבשל כ"צ אבל כשנתבשל כמאב"ד ואח"כ גמרו כ"צ חייב אף ביבש בלא מרק כמ"ש הב"י בסי' שי"ח ע"ש: נ) וכ"ז לשיטת רש"י שבישול הוא כל צרכו. אכן לפמ"ש הריטב"א בחולין דבב"ח הוי בישול כמאב"ד ולשיטת הרשב"א בחי' פ' כירה גבי שבת וש"פ שם דאחר שנתבשל כמאב"ד שוב אין בו בישול. א"כ ע"כ צ"ל דלצדדין קאמר לגמרי. והא דקאמר רב דא"ח על בישולו ולוי אמר חייב קאי על בשר וחלב שלא נתבשלו כלל והוא דוחק גדול כמש"ל. והנראה דהנה מבואר בפוסקים דהיכא דיש איסור בישול דאורייתא אסור להשהות בשבת והיכא דהוי רק דרבנן מותר. ע' בראשונים פ' כירה ובב"י סי' שי"ח ובהגר"א שם. והנה הרשב"א בחידושיו פ' כירה שהביא דעת רב האי גאון והסכים לדבריו דס"ל שנתבשל כמאב"ד שוב אין בו בישול מדאורייתא פוסק שם שמותר להשהות אף במצטמק ויפה לו ע"ש. וא"כ רב דס"ל בשבת ל"ח מצטמק ויפה לו אסור להשהות. ע"כ ס"ל דיש בישול אף אחר שנתבשל כמאב"ד ע"ש שנראה כן בדברי הרשב"א. וא"כ הכא דאיירי רב. שפיר רב לטעמיה דס"ל שיש בישול אחר בישול. ושפיר קאמר שאף שבא מיורה גדולה אלו היה כזית בכל אחד היה חייב על בישולו. וה"נ ס"ל ללוי. וברייתא דמייתי הש"ס שם צ"ל דהיינו ברייתא שבתוספתא פ"ח דחולין ופ"ג דמכות דאיירי לענין מלקות על בישול בב"ח לכתחילה. ואולי צ"ל באמת כשם שלוקה על בישולו כך לוקה על אכילתו כדאיתא בתוספתא שם דשם איירי מקודם בדין בישול וכמש"ל. ולוי מייתי ראיה מינה דסגי בחצי זית מכל אחד. ויש לעיין בזה עוד לשיטת הרמב"ן בפ' כירה שם וההכרח לקצר: נא) והכרו"פ סי' פ"ז הביא עוד ראיה שבלוע אין בו בישול מהא דבסי' צ"ב בטיפת חלב שנוער הקדירה ואין חוששין לבישול בב"ח. והנה כבר כתבו שם בסי' צ"ב המפרשים כמה תירוצים וחילוקים ע"ז דלק"מ ולא אאריך בזה. והישועו"י בסי' פ"ז כתב ראיה ממ"ש הרמב"ן שלזה לא הגעילו במלחמת סיחון ועוג מפני שהותר להם כתלי דחזירי. וקשה דמ"מ היה להגעיל בשביל הבב"ח הבלוע שכשיבשל בכלים ההם יהיה מבשל בב"ח. וע"כ צ"ל שאין בבלוע משום מבשל בב"ח. ולענ"ד אינה ראיה די"ל שבכלים הידועים שהם בני יומן מבשר או חלב לא בישלו בהם ביומו בשר או חלב. ולא הוצרכו להגעילם כי היו יכולים לבשל ביומו מאכל אחר. וגם כי הלא ידוע שבמדבר לא היה מצוי להם כ"כ בשר וחלב ועיקר אכילתם היה מן. ועיקר ההגעלה הוצרכה משום בליעת איסור בב"ח ושאר איסורים שעי"ז אסור לבשל בהם כל דבר. ועפ"ז י"ל קושיית המפרשים היכי יליף הש"ס טעם כעיקר מגיעולי מדין הא י"ל שהגעילו מפני בב"ח דהוי טע"כ לכ"ע ואכמ"ל בזה: נב) ובאמת בכמה אחרונים משמע דס"ל דבב"ח שנתבשלו ביחד ג"כ יש בישול אחר בישול לכ"ע. וכ"נ דעת ההגמ"ר והרמ"א סי' פ"ז אך אין זה נצרך לנ"ד כמש"ל דלענין לבשל בשר או חלב שפיר הוי בישול לכ"ע עם בב"ח שכבר נתבשל. [וע' כרו"פ סי' צ"ב סק"ד שכתב בשם מהר"י ל"ס אשר הלחלוחית מתבשל תיכף וע"ש מ"ש בתוספתא דחולין פ"ח. ולענ"ד ברור שהוא ט"ס בתוספתא שם וצ"ל כמה יתבשל ויהא חייב וכן הגירסא להדיא בתוספתא דמכות פ"ג ע"ש] וע' בשבות יעקב סי' ל"ח שכתב דבב"ח אף שכבר נתבשלו יחד יש בישול אחר בישול. והביא שם שכ"כ גם האליהו זוטא סי' תרע"ג ואינו ת"י. וכ"כ הפמ"ג ביו"ד סי' צ"ט במשבצות ס"ק י"א שכן עיקר שיש בישול אחר בישול בב"ח אף שמקודם נתבשלו יחד ע"ש: