דברי מלכיאל ב שיב

ממ"נ אי מצטרפין אבישול נמי לילקי ואי לא מצטרפין אאכילה נמי לא לילקי. לעולם לא מצטרפין ובבא מיורה גדולה. ולוי אמר אף לוקה על בישולו וכן תני לוי במתניתא כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו. נראה מזה שאף שכבר נתבשלו הבשר וחלב יחד ביורה גדולה. בכ"ז חייב על בישולם ללוי והכי קיי"ל. ואף לרב דס"ל אינו לוקה. היינו משום דס"ל דבעינן לענין איסור בב"ח שיהא כשיעור מן הבשר לבד ומן החלב לבד וכפירש"י שם. ורק לענין אכילה מצטרפין כיון שכבר נקרא עליהם שם איסור בב"ח ביורה גדולה. אבל לענין איסור בישול שמבשלם עוד הפעם צריך שיהא כעת בכל אחד כשיעור. דלענין בישול אין נ"מ בזה שמקודם היה כשיעור וכמובן. וא"כ מוכח להדיא דאף שכבר נתבשלו הבב"ח יחד בכ"ז יש איסור בישול. אכן רש"י פירש שם דלצדדין קאמר רב. ודקאמר אינו לוקה על בישולו היינו בחצי זית בשר וחצי זית חלב שלא נתבשלו עדיין ע"ש. הרי מבואר דמשום דבכה"ג אין בישול אחר בישול. לזה פירש"י דאיירי שלא נתבשלו עדיין כלל: מב) ולכאורה אין ראיה מפירש"י דהא רש"י פירש שם הסברא דלרב אין מצטרפין משום שכ"א היתר בפ"ע וא"א לקרוא עליהם שם איסור עד שיהא שיעור כזית מכל אחד. אבל בבא מיורה גדולה שהיה שם שיעור מכל אחד. כבר נקרא שם איסור בב"ח עליהם ומצטרפים ע"ש. וא"כ י"ל דאף לענין בישול חייב אם בא מיורה גדולה דשפיר יש בישול אחר בישול אף אם כבר נתבשלו יחד. וכיון שכבר נקרא שם איסור עליהם שפיר מצטרפין להדדי. והסברא י"ל דכיון דבב"ח מדאורייתא טעם כעיקר. א"כ הוי החצי זית חלב שמובלע מבשר כבשר. וא"כ יש כאן כזית בשר. וכן החצי זית בשר שמובלע מחלב הוי כחלב דטעם כעיקר והרי כאן כזית חלב. ובפרט דהא חתיכה נע"נ. ולזה פירש"י דהא דאין לוקה על בישולו איירי שלא נתבשלו כלל עדיין. וממילא מבואר שיש בישול אחר בישול אף אם כבר נתבשלו יחד. אבל באמת ז"א מכמה טעמים והעיקר כמש"ל דבכה"ג חייב משום בישול. ובתוספתא פ"ג דמכות מפורש דלוי איירי בלא נתבשלו כלל ע"ש: מג) עכ"פ בחותה או מגיס בקדירה של נכרי שמבשלים בה בשר יש חשש מבשל בב"ח מפני החלב הבלוע בקדירה. ואף שכבר נתבשל עם בשר. בכ"ז עתה כשחוזר ומתבשל עם הבשר שמבשל כעת. שפיר הוי מבשל בב"ח כמש"ל דמשום שנתבשל עם בשר לא בטל ממנו שם חלב וכן בבשר וכמ"ש הרעק"א בתשובה סי' פ"ד. וכן אם הכף בן יומו מחלב ג"כ יש חשש בישול בב"ח על החלב שבכף קודם שפולט החלב ומתבטל בקדירה וכמש"ל. ואף שאפשר שבכף נבלע בו מכבר גם בשר: בכ"ז יש על החלב הבלוע בו איסור בישול בב"ח עם הבשר שבקדירה כעת וכנ"ל. וז"ב: מד) ובאמת לשיטת הטור א"ח סי' שי"ח וש"פ הובאו בב"י שם דס"ל שאף אם נתבשל כל צרכו ג"כ יש בישול אם נצטנן מבישול הראשון. שפיר י"ל דבחולין ק"ח ע"ב שפיר קאי הא דלוקה על בישולו גם על בא מיורה גדולה. ואיירי שנצטנן. ולא נצטרך לומר דלצדדין קאמר רב כפירש"י שם. ואף להרמב"ם בפ"ט מה' שבת וש"פ דס"ל שאין בישול אחר בישול. בכ"ז הא מבואר מדבריו שם שאף שנתבשל כמאכל בן דרוסאי בכ"ז הגומר בישולו חייב משום מבשל ע"ש במפרשים. וכ"כ הב"י סי' שי"ח בדעתו. וא"כ המבשלו עד כמאכל ב"ד חייב והגומר בישולו ג"כ חייב. וא"כ בב"ח ג"כ שפיר י"ל שביורה הגדולה נתבשל כמאכל ב"ד ואח"כ גמר בישולו ובהא פליגי רב ולוי. ולא נצטרך לומר לצדדין קאמר. וזה וודאי אין לומר דבב"ח בעינן דווקא כל צרכו. ועל בישול כמאכל ב"ד פטור. דוודאי חייב כמו דחשיב מבשל גבי שבת. וכ"כ הפר"ח סי' פ"ז ס"ק ג' דמבשל כמאב"ד חייב בב"ח. והפמ"ג הקשה עליו בפתיחה לה' בב"ח דהא רש"י פירש שנתבשל כל צרכו. אבל הריטב"א פירש באמת שנתבשל כמב"ד וחולק על רש"י ע"ש. ובתוספתא פ"ג דמכות הלשון כדי שיהא נאכל מחמת בישולו. משמע שנאכל לכל אדם. וצ"ל להריטב"א דקאי שנאכל לשום אדם והיינו כמאב"ד. ולפ"ז י"ל דהפר"ח סובר כהריטב"א. ובאמת א"צ לזה. די"ל כמש"ל דמבשל כמאב"ד חייב והגומר בישולו ג"כ חייב וכמו גבי שבת כמש"ל: מה) ועפ"ז נראה לבאר הא דבחולין ק"ח בתר הא דחייב בחצי זית בשר וחצי זית חלב חייב על בישולו קתני בברייתא ובאיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו. וקשה דמה שייכות דין זה בשיעור בישול לדין שחייב בחצי זית. והו"ל למיתני באפי נפשה לענין שיעור בישול בב"ח. והנה בתוספתא דמכות פ"ג קתני דהמבשל חצי זית בשר וח"ז חלב חייב וכשם שחייב על בישולו חייב על אכילתו. כמה יבשל ויהא חייב כל שנאכל מחמת בישולו. וזה א"ש דקתני דין חיוב מלקות על בישול בב"ח ומפרש שיעור הכמות ושיעור האיכות. אבל הכא דקתני כשם שחייב על אכילתו וכו' נראה מזה דלאו היינו תוספתא דמכות. רק קאי על הבא מיורה גדולה. ולהכי פשיטא ליה טפי אכילתו מבישולו. משום דבאכילה אף רב מודה. וא"כ קשה דהא הוי בישול אחר בישול. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דלהכי מסיק הברייתא דמשום מבשל חייב עד שיתבשל כל צרכו. ושפיר משכחת לה שנתבשל ביורה גדולה כמאב"ד ונאסר משום בב"ח. ושוב נטל ממנו ח"ז בשר וח"ז חלב וגמר בישולם וחייב שנית משום מבשל בב"ח. ולזה קאמרה הברייתא שפיר דכשם שחייב על אכילתו חייב על בישולו. ואצ"ל לצדדין קתני. וגם דבלשון כשם אין שייך כ"כ לומר לצדדין כמובן. אבל בתוספתא דמכות דקתני מקודם דין בישול. שפיר נקיט כשם שחייב וכו' משום דבישול פשוט יותר. דבאכילה י"ל דאכילה דבשר ושתיה דחלב לא מצטרפי וכמו דקיי"ל ביה"כ ביומא ע"ג ע"ב. לזה קאמר דמצטרפין. ונראה עוד דבמכות דקתני כמה יבשל ויהא חייב. קתני כל שנאכל מחמת בישולו. והכוונה אף שנאכל רק למקצת בנ"א כגון לבן דרוסאי וחביריו. דלחיוב סגי בהכי וכמו בשבת. אבל הכא דקאי על הבא מיורה גדולה. קאמר ובאיזה בישול אמרו. פי' באיזה בישול אפשר שיהא חייב בזה אף שכבר נתבשל עכ"פ כמאב"ד. וקאמר בבישול שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו. ופירש"י שנכרים אוכלים. והיינו שראוי לכל אדם מפני שנתבשל כל צרכו. ונקיט נכרים מפני שאסור לישראל באכילה. וטעון טעימת קפילא כמו בחולין צ"ח. וכן קרי הש"ס בחולין קכ"ט ע"ב לנכרים בלשון אחרים ע"ש מו) ולכאורה י"ל דאף דבשבת חייב בכמאב"ד. מ"מ בב"ח פטור עד שיבשל כל צרכו. דבשבת תלוי בדעתו וכיון דאחשבה לבישולו וחשב לבשל רק כמאב"ד שפיר חייב דשם מלאכת מחשבת בעינן. וגם י"ל דהא יליף לה ממשכן שהיה שם מבשל סמנים. ובסמנים שלא הוצרכו לאכילה בישלום רק בערך שליש בישולו שיקלוט המראה מהם ולא יותר אבל בב"ח דכתיב בקרא להדיא לא תבשל. וגם איסור אכילה נכלל בלשון בישול כדאיתא בש"ס. לזה אמרינן שצריך בישול שראוי לאכילה לכל אדם. ואף אם חפץ לאכול מקודם. בטלה דעתו ולא מהני מחשבה. אבל באמת ז"א דהא בשבת חייב מבשל כמאב"ד אף שדעתו לגמור בישולו וכמבואר בפוסקים. וגם דמסמנים שפיר יש ללמוד שיבשל כל צרכו. וכמו בסמנים מבשל כל צרכם לצביעה. כי כל דבר שיעור צרכו לפי הענין שמתבשל בשבילו. ולזאת נראה שאין לחלק בין שבת לבב"ח. ואפשר לומר דאף הסוברים בשבת דאין בישול אחר בישול. מ"מ אם יקח בשר מבושל כבר ויקח מים שנתבשלו בפ"ע ויבשלם יחד זה עם זה. י"ל דשפיר חייב משום בישול וכמש"ל גבי בב"ח. משום שעתה ע"י בישולו יתאחדו הבשר והמים ומיקרי מבשל. אך י"ל דילפינן ממשכן. ושם אין דרך בישול כלל לבשל סמנים שכבר נתבשלו. כי בבישול שני לא יצבעו כהוגן. אבל בב"ח דלא