דברי מלכיאל ב שט

סימן מב כו) ולכאורה יש לדון בנ"ד מצד שאינו מתכוין לבטל האיסור שכוונתו רק להגיס הקדירה ולא להפליט מה שבכף. וכבר כתבו הפוסקים בי"ד סי' פ"ד וסי' צ"ט דבאינו מתכוין לבטל שרי ובפרט בבלוע בכלי כבר כתב הכרו"פ בסי' צ"ט סק"ד דלא שייך בזה אין מבטלין כי גלוי לכל שאינו מוסיף הנאה בזה יעו"ש ובפרמ"ג. והוא מבואר ברשב"א בתוה"א בית ד' שער ד' וע"ש בבד"ה ומשמה"ב באורך. ומבואר שם דבכה"ג וודאי אינו מכוין ושרי. ולפ"ז אין להתיר רק בכף נקי אבל מלוכלך בחלב אסור דהא אפשר לנקותו. וכבר כתב הט"ז סי' צ"ט סק"ז וסי' קל"ז סק"ד דרק אם א"א בענין אחר שרי באינו מתכוין. וגם דלערב איסור בעין כ"ע מודו שאסור כמבואר ברשב"א בתוה"א שם ובשו"ת מהר"מ מרוטנבורג סי' ק"צ ואף באינו מתכוין לבטל ע"ש. והנה השעה"מ פט"ו מהמ"א הביא ראיה מתוס' דפסחים דף ל' והר"ן שם דס"ל שאסור אף באינו מתכוין כדאמרינן שם בש"ס דרב אמר קדירות בפסח ישברו ומקשה הש"ס נהי דלרב מב"מ במשהו מ"מ נשהינו ונעביד שלא במינו. והקשו התוס' והר"ן הא אין מבטלין איסור לכתחילה. וקשה הא אינו מכוין לבטל רק לבשל וכמ"ש בזה הרשב"א בתוה"א ובמה"ב שם. והקשה מזה על הר"ן שכתב בעצמו בפ"ב דע"ז דשרי לבטל באינו מתכוין ונשאר בקושיא. והנראה בזה דכיון דבפסח אסור במשהו אף באינו מינו. א"כ זה שמשהה עד אחה"פ לבשל בהם הוי כמתכוין לבטל שמשהה לבשל בהם בעת שיובטל האיסור. אבל בעלמא י"ל שגם התוס' והר"ן ס"ל דשרי באין מתכוין וכמ"ש הר"ן באמת בפ"ב דע"ז. והמהר"מ מר"ב בתשובה סי' ק"צ כתב באמת הטעם משום שאינו מתכוין לבטל רק לבשל. והרשב"א במשמרת הבית לא רצה בזה שם. משום דס"ל בתוה"א דבאינו משתמש בשפע אסור להשתמש גזירה שמא ישתמש כשלא יהא ס' ואב"י גזירה אטו בת יומא. יעו"ש שכ"כ שם בשם הראב"ד. ועפ"ז מיושב ג"כ דברי התוס' והר"ן הנ"ל כמובן: כז) ועוד נראה דבאמת צריך להבין מה חילוק בין מתכוין לשאינו מתכוין וכן מ"ש הט"ז דהיינו דווקא היכא דלא אפשר בענין אחר מנ"ל חילוק זה וא"ל דהיינו משום דקיי"ל דבר שאין מתכוין מותר כר"ש ובעי לא אפשר כדאיתא בפסחים כ"ה דבעי לחד לישנא לא אפשר ולא מכוין. ז"א דהא כתבו שם התוס' דהיינו כשאינו פסיק רישא. והכא הוי פס"ר ואסור לכ"ע וכ"כ התוס' בשבת כ"ט גבי מוכרי כסות דבעי שלא יהא פס"ר. ובפרט להראב"ד וש"פ דס"ל שאסור לבטל מדאורייתא. דוודאי אסור בפס"ר. ונראה הטעם דהוי פס"ר דלא ניחא לי'. וס"ל דשרי אף בשאר איסורים. והכא לא ניחא לי' שיפלוט האיסור ויתערב בהיתר. ועפ"ז מיושב שפיר קושיית השעה"מ שהזכרנו על התוס' והר"ן. דבפסחים שם אזיל אליבא דרב. ורב ס"ל בכתובות דף ו' כר' יהודה דדבר שא"מ אסור. ולזה הוכרחו התוס' והר"ן לתרץ באופן אחר. ואף להסוברים דהא דאין מבטלין הוא דרבנן. מ"מ אף בדרבנן ס"ל לר"י דדשא"מ אסור כמבואר בפוסקים. ועת"ו שבת מ"א ע"ב ויומא ל"ה. ומ"ש המהר"ם מר"ב בתשובה הטעם שאינו מתכוין צ"ע לפ"ז. וצ"ל שעיקר טעמו שם משום דהוי רק משהו וכמש"ש מקודם ולא מיקרי ביטול כלל כי אין בו ממש וכמ"ש הרשב"א בהסבר זה בתה"א ומה"ב שם. ועוי"ל בזה. ועכ"פ נתישבו דברי התוס' והר"ן. וכ"ע ס"ל דשרי באינו מתכוין. ולזה כתב הט"ז דבעי לא אפשר דבאפשר א"כ מיחזי דהוי פס"ר דניחא לי' כיון שאינו עושה באופן שלא יהא איסור. וכ"כ המהר"מ מר"ב בתשו' שם להדיא דהיכא דאפשר בהגעלה אסור אף שאינו מתכוין ע"ש: כח) אך לפ"ז יקשה עמ"ש הר"ן בפ"ב דע"ז והריב"ש סי' שמ"ט דלהכי שרי להגעיל כלים בני יומן אף שמבטל האיסור מפני שאינו מתכוין לבטלו. וקשה דהא הוי פס"ר דניחא ליה. דהא ניחא ליה שיופלט האיסור לתוך המים כדי שיוכשר הכלי. ועו"ק על הר"ן דהא הר"ן כתב בפ' שמונה שרצים דהא דמקילינן בפס"ר דלא ניחא. זה רק בשבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורים אסור אף בפס"ר אף אי לא ניחא וכ"ה דעת הרא"ש. ולפ"ז קשה על הר"ן שכתב בפ"ב דע"ז דלהכי שרי לתת מים או שכר בכלי יין מפני שאינו מתכוין לבטל האיסור. והא הוי פס"ר. והנה לפמ"ש הר"ן פ' האורג בשם הרשב"א דהיכא שעושה מלאכת היתר ביחד עם מלאכת האיסור שפיר שרי אף אי הוי פס"ר. ע"ש שהביא ראיה מהירושלמי שאם נעל ביתו בעדו ויש שם צבי מותר וכן העלה תינוק ודגים מן הנהר מותר [והוא בש"ס דילן במנחות ס"ד ע"א. וחידוש שלא הביא הר"ן סוגיא דהתם דאיכא פלוגתא בזה לפטור אף אם היתה כוונתו לדגים. וצ"ל שמביא ראיה להתיר לכתחילה] וא"כ הכא ג"כ א"ש דכיון שעושה דבר היתר וממילא נעשה האיסור שרי. אכן באמת לא דמי דהתם מלאכת הנעינה והצידה היא בהיתר ג"כ. אבל כאן מלאכת הביטול אינו בשביל ההיתר כלל. דמי לא עסקינן שאין בכלי שום בלוע רק היין שהחזיק בו. וגם דהא הר"ן בעצמו חולק על הרשב"א שם בסברא זו ע"ש [וע"פ סברת הרשב"א הנ"ל יש ליישב דברי הרעק"א שהזכרנו למעלה שכתב דהוי דבר שאין מתכוין כשחותה תחת הקדירה. והיינו כשמבשל שאר דברים וכמש"ל בסי' הקודם]: כט) ובישוב קושייתינו הראשונה נראה דהא כתב הר"ן בפ"ב דע"ז הסברא שמבטל איסור מיקרי רק כשרוצה לבטלו וליהנות ממנו. אבל בהגעלה עיקר חפצו להגעיל הכלי ולהכשירו והמים ילכו לאיבוד. נראה הסברא דלא משום שאין מתכוין נגעו בה. רק מצד דהיכא שכוונתו להפליט האיסור להכשיר הכלי אין זה בכלל מבטל כלל וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תצ"ה באורך ע"ש והרי זה דומה להא דקיי"ל בשבת קמ"ה שאם חולב או סוחט לאיבוד לא הוי מפרק. וע' ריב"ש סי' שצ"ד שביאר הסברא בזה. וכן בשכר ומים אינו מבטל היין כי אינו נ"ט בהם. רק הטעם כלה במים ובשכר כמ"ש הר"ן שם מתחילה. אך זה דוחק בלשון הר"ן שם כי מפורש כתב שם בתירוץ השני שהטעם מפני שאינו מכוין ולא מפני שכלה ע"ש. וכן בשו"ת מהר"מ מר"ב סי' ק"צ כתב להדיא הטעם שאינו מתכוין להפליט רק לבשל דשרי. וביאר דהיינו טעמא דהגעלה ע"ש. וגם דהא איכא דוכתי טובי שמקילין בשביל שאינו מתכוין לבטל אף דהוי פס"ר. ורק התירוץ על הגעלה א"ש. ונראה דס"ל להר"ן דבשכר ומים לא הוי פס"ר. דהא תיכף כשמכניס השכר והמים לכלי אין נפלט היין. רק כששוהה שם איזה עת. וא"כ בשעת הנתינה לא הוי פס"ר דהא יכול להוציאו מהכלי טרם שיפלוט היין. ואח"כ נפלט היין ומתבטל מצד שהוא שוא"ת שאינו מוציא המים והשכר. ובכגון זה הויא הנאה הבאה לאדם בעל כרחו דקיי"ל בפסחים כ"ה ע"ב דשרי לר"ש. וכתב הפנ"י שם דבשוא"ת שרי אף אי הוי פס"ר יעו"ש [ולזה כתב הט"ז בסי' צ"ט וסי' קל"ז דבאינו מתכוין שרי רק בלא אפשר והיינו ללישנא דבעי התם לא אפשר ולא מכוין ולא אפשר כבר כתבו התוס' שם דהיינו היכא שצריך טורח גדול ע"ש שהוכיחו כן מהש"ס. ולזה כתב המהר"מ מר"ב סי' ק"צ דהיכא דאפשר בהגעלה אסור. וי"ל דתלי במ"ש הש"ך בסי' ק"ב סק"ח שיש מחלוקת הפוסקים לענין דשיל"מ אי הגעלה מיקרי טורח גדול. אך יש לחלק דדשיל"מ לא בעי טורח כ"כ כמו לענין אין מתכוין. ובלא"ה הכא הוי פס"ר. ויבואר להלן אי"ה] וכן מ"ש הריב"ש בסי' שמ"ט שמותר ליתן חלב בין הנסרים של הכלי ג"כ לא הוי פס"ר. דהא אינו מבליע תיכף ביין רק כשישהה קצת. וא"כ בידו להוציא היין מהכלי תוך זמן הפליטה. ושוב לא הוי פס"ר. רק הנאה הבאה לאדם בע"כ: ל) והא דביו"ד סי' פ"ד והוא מתה"ד סי' קע"א לענין חטים מתולעים שמותר לטחנם כבר כתב התה"ד שם והובא בש"ך סי' פ"ד סק"מ שאין זה מבטל איסור לכתחילה דספק הוא אם יתערב שם איסור. כי אפשר שיברחו התולעים מחמת