דברי מלכיאל ב שח

ולזה מקפיד על רובע שלם. ובשטמ"ק כתב דרובע הוי שכיח ולא שכיח ופחות מרובע שכיח טובא. ולזה בכלאים בעינן שכיח טובא. [והנה בשטמ"ק כתב שם שמחמת ספק החמירו בכלאים. אבל להרמב"ם א"א לומר כן דהא כתב שלוקה. וצ"ל משום דבעינן שיהא הדרך כן להמצא בכל ועכ"פ ברוב תבואות. אבל גבי מוכר סגי במחצה על מחצה ג"כ. ויש להעיר בזה מדין רוב בממון ואכמ"ל בזה] עכ"פ כיון שעיקר הטעם מפני שבטל לגבי הזרע המרובה. א"כ אין זה מצד ביטול ברוב רק מצד שזה נקרא זרע עם פסולת. כיון דלא ניחא לו בתערובות זה וכמ"ש הכ"מ בפ"ב מה"כ ה"ו דבעינן שיכוין לזרוע רק המין המרובה. אבל במכוין לזרוע שני המינים אזי הוי זורע כלאים אף בחטה אחת כמ"ש הרמב"ם שם והוא מירושלמי שם. והיינו כמ"ש דכיון שחושב לזרעו שוב לא שייך לומר שיבטל. וגם י"ל דהוי פסיק רישא דניחא לו. אבל במכוין למין המרובה הוי פס"ר דלא ניחא לו. וגם מיקרי לא אפשר ולא מכוין כמ"ש התו' בפסחים כ"ה ע"ב דטורח מרובה מיקרי לא אפשר ע"ש. אבל כשיש רובע שאין דרך להיות כן. שוב לא מיקרי זה מין אחד עם פסולת רק תערובות שני מינים וניכר שהוא כלאים. ולא שייך כלל לומר שמכוין למין אחד. ופסיק רישא דלא ניחא שייך כשיש כאן שני מלאכות ורוצה באחת ולא באחרת. אבל לא במלאכה אחת שרוצה רק בחלק ממנה. וה"נ כיון שיש רובע לסאה מיקרי זה כלאים וכשזורע הרי זורע כלאים ולא שייך כלל לומר שמכוין למין אחד. ויש לדמות זה למלאכה שא"צ לגופה וזה לא שייך רק גבי שבת דבעינן מלאכת מחשבת. ועוד נראה דכיון שאפשר למעט וברובע לסאה הטורח מועט למעט ורק בפחות מרובע הטורח מרובה. ולזה כשהטורח מועט מיקרי זה אפשר וכיון שאינו ממעט הרי הוא זורע כלאים בכוונה. והא שפוסק הרמב"ם דברובע לוקה ולא בעי יותר מרובע. נראה משום דס"ל כלישנא דב"ב שם דרב הונא דינא קאמר וכמש"ש הרשב"ם ובשטמ"ק ורמב"ן דלמ"ד דינא לא קשה כלל מהא דכלאים: כב) עכ"פ שמענו דפחות מרובע שדרך להמצא בסאה מיקרי זה מין אחד לגמרי. וכ"כ בשטמ"ק בב"ב שם להדיא. ורק ברובע ניכר התערובות ומיקרי כלאים שכל עיקר כלאים הוא לפי ראות עין הרואים וכמש"ל. והיינו דקאמר הירושלמי בפ"ב דכלאים שלזה מותר להוסיף ולא הוי כמבטל איסור דהכא מרבה לבטל מפני מראית העין. פירוש שההוספה אינו מצד שהאיסור יבטל ורק שעי"ז יסתלק האיסור לגמרי שעיקר איסור כלאים תלוי במראית העין כנ"ל וכיון שבמראית העין לא יהי כלאים שוב אין כאן איסור כלל. וה"ז דומה למ"ש הר"ן בפ"ב דע"ז והרשב"א בתשובה סי' תצ"ה דכל היכא שמכוין להגעיל ולהכשיר ולהוציא האיסור מן ההיתר לא מיקרי זה מבטל איסור יעו"ש. ובזה מיושב דלא תיקשי מהירושלמי על שיטת הסוברים דאיסור דרבנן אסור ג"כ להוסיף ולבטל. והגר"א בסי' צ"ט כתב באמת להוכיח מכאן דשרי להוסיף. אבל לפמ"ש א"ש שאין הכוונה מצד שהוא דרבנן רק מצד שהאיסור ברובע בסאה הוא מצד שלמראית העין הוא כלאים. ובשביל זה יש עליו איסור כלאים דאורייתא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה"כ ה"ה להדיא שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין. ולזה קאמר שפיר שמותר להוסיף כי עי"ז מסתלק האיסור לגמרי כי אין תערובות למראית העין ואין בו שוב איסור כלאים. ולאו מתורת ביטול אתינן עלה. רק שמהפך האיסור להיתר. אבל באמת אף באיסור דרבנן אסור להוסיף לבטלו. וממילא סרה הקושיא מעל הש"ך סי' ס"ו ג"כ: כג) והנה בירושלמי פסחים פ"ג ה"ב אהא דתנן בצק שבסידקי עריבה א"צ לבער ואם יש כזית צריך לבער בעי שם הירושלמי אם די במיעוט מכזית או צריך לבער כולו. והקשה הש"ק שם דליפשוט מפ"ב דכלאים דברובע לסאה סגי במיעוט. ותירץ דשם הוי רק מדרבנן מפני מראית העין. ושוב הקשה להפוסקים דס"ל דהכא איירי שביטל חמצו והוי ג"כ דרבנן. ותירץ דהירושלמי ס"ל דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. והנה לפמש"ל דבכלאים הוי המה"ע דאורייתא ולאו משום מה"ע דרבנן הדרא קושיית הש"ק לדוכתא. ונראה דבאמת כיון שיש רובע לסאה הוי כשני מינים כמש"ל ולא בטל זה לגבי זה ורק כשמיעט מרובע אז בטל השאר והוי כפסולת ושרי לזרעו כשמכוין רק למין אחד. וכבר ביארנו שאין זה בתורת ביטול ברוב רק מצד שזה נקרא מין אחד לגמרי. ולזה בב"ב צ"ד גבי מוכר קיי"ל דאם יש יותר מרובע מנפה את כולו דכיון דבשעה שממעט הוי כמבטל עכשיו המותר ולאו כל כמיניה לבטל עכשיו פסולת לאחר המכירה. משא"כ בכלאים וכנ"ל. ומיושב היטב הסברא דלא מקשה הש"ס רק ללישנא דקנסא ולא ללישנא דדינא וכמש"ש הרשב"ם ובשטמ"ק ורמב"ן. וזוהי דעת הרמב"ם כמש"ל דלהכי פסק דברובע לסאה לוקה ולא הביא דביותר מרובע יבור משום דס"ל דהא דמשני הש"ס בב"ב שם דמשום חומרא דכלאים אסור ברובע הוא רק ללישנא דקנסא כנ"ל. ואיהו פסק כלישנא דדינא משום שללשון זה א"צ לדחוק בהא דכלאים כתירוץ הש"ס בב"ב שם. וגם פשטות הסוגיא בירושלמי בפ"ב דכלאים שהוא דין גמור ולא משום חומרא דכלאים יעו"ש. וא"כ ע"כ צ"ל דהא דבמוכר מנפה כולו הוי משום דינא ולא משום קנסא וכנ"ל: כד) אבל בחמץ שפיר מסתפק הירושלמי שכיון שהגיע שעת ביעור חמץ. א"כ אין בידו לבטל עכשיו החמץ כיון שנתחייב בהשבתתו וצריך לבער כולו. או י"ל דכיון דאמרינן שמתבטל לעריבה והוי כעץ דעלמא וכמו כופת שאור שיחדה לישיבה בפסחים מ"ה ע"ב א"כ היינו השבתתו ושפיר סגי במיעוט בעלמא. ולפ"ז צ"ל דאיירי קודם זמן איסורו בהנאה. שאם נאסר כבר בהנאה פשוט שא"י לבטלו לעריבה דליהוי כעץ. דמ"מ הרי הוא נהנה מזה שמחזק בו העריבה כיון שמבטלו מעכשיו. וכ"נ בש"ע סי' תמ"ב ס"ח דאיירי קודם האיסור ע"ש במג"א סקי"ב ובט"ז סק"ז ובח"י שם ושאר אחרונים ואכמ"ל בזה. שוב ראיתי בשו"ת רעק"א סי' ר"ח שישב קושיית הש"ק קרוב לזה אך דברינו מבוארים יותר בס"ד ע"ש בד"ה ועיקר. ושם מצאתי ג"כ שפירש הירושלמי דכלאים כמש"ל בישוב דברי הש"ך דהמיעוט או התוספת אינו מצד ביטול ורק מצד שנסתלק איסור מה"ע יעו"ש בד"ה ואך מ"מ. אכן נתקשה שם בדברי הרמב"ם שכתב לוקה וכתב שהיה לו איזה הוכחה דלא קיי"ל כהירושלמי שכתב דהטעם משום מה"ע ולא ביאר שום טעם בזה. וכן נתקשה שם למה לא הביא הרמב"ם תירוץ הש"ס בב"ב צ"ד דהא דברובע ימעט הוא רק משום חומרא דכלאים ע"ש. ולפמ"ש מיושב הכל בס"ד: כה) עכ"פ נשמע מכל הלין שאין לסמוך כלל על סברא זו. ואסור לבטל כל איסורים שבתורה אף דלאו מידי דאכילה והנאה וכגון בישול בב"ח וכלאי זרעים: דמ"מ גורם לעשות איסור וכמש"ל שכ"ה פשטות כל הפוסקים והאחרונים בזה. וכמפורש בפמ"ג סי' צ"ט בזה. וגם אין לדון עפמ"ש הרעק"א בתשובה סי' ר"ז דבב"ח לא שייך דין ביטול איסור. דהא מסיק שם בעצמו שמכל הפוסקים מוכח שאסור לבטל. ורק לא ביאר שם טעם הדבר ונשאר בצ"ע מהא דנדה ס"א שכ' התוס' דכלאים אין בהם דין ביטול דהוי היתר בהיתר וכך איסורו דרך תערובות: ובב"ח בטל מפני שאין דרך בישול בכך כמ"ש הרא"ש שם. ולענד"נ דלא דמי. דבב"ח יש דררא דאיסורא בשעת התערובות שמבשל בב"ח. ולזה אף שאינו נ"ט ואינו דרך בישול. מ"מ הרי גורם לאיסור שיותר כיון שהדבר הנתחב ונתערב בעצמו אסור אף אח"כ. וכמו כף שתחבו לקדירה אף שיש ס' מ"מ הכף עצמו אסור. ומכ"ש בשר בעין. ויש לי להאריך בזה אך אכ"מ. ולקמן יתבאר דהכא עכ"פ אין לבטל משום גזירה שמא יהא לפעמים ההיתר מועט: