דברי מלכיאל ב שו

יעו"ש בתוד"ה נתן. ובפרט להגירסא במנחות ל' ע"ב דר' יוחנן ס"ל דהלכה כר"ש שזורי רק במסוכן ותרומ"ע של דמאי. וממילא מוכח דס"ל דהלכה כחכמים דר"ש שזורי בר"ה י"ג ע"ב דס"ל דאין בילה ע"ש. וע"ש בתו' במנחות ובר"ה שם לענין הגירסא בזה. וא"כ כיון דאין בילה הוי ספק מה היא הסאה שנטל וכנ"ל. ושפיר מקשה הש"ס דבדרבנן לא נצריך רוב לר"י. ומשני דבאמת ל"צ רוב. ובתירוץ בתרא קאמר דשאני התם שאמרינן שאני אומר ופירש"י דהכא ליכא למימר שאני אומר דמיא מיבלבלי וליכא למימר חזר ונטלה. הכוונה דאף שאין בילה מ"מ א"א לומר שכל הסאה היא אותה הסאה שנתן בתוכה. ורק על רוב או מיעוט יש להסתפק ולא על כולה וכ"ה לשון רש"י בר"ה י"ג ע"ב בפירושו על אין בילה שהספק הוא על הרוב ולא על כולה. משא"כ בשתי קופות שפיר י"ל שנפלה תרומה לתוך תרומה ואף דבזבחים דף פ' משמע דאי אין בילה יש לספק ולומר שלקח כולו רק ממין אחד יעו"ש לא דמי להכא דהוי סאה שלימה ע"ש בפירש"י. ויש להאריך בענין זה ובענין ברירה וע' תו' חולין קל"ה ע"ב וגיטין מ"ז ע"ב ואכמ"ל בזה ועטו"א בר"ה י"ג ובאבני שוהם שם. ומפרש"י הנ"ל מוכח כפירושי בס"ד דרק לשינויא בתרא הוצרך לומר דא"א שיקח הסאה שנתן. אבל לשינויא קמא ולהמקשן היינו טעמא דל"צ רובא משום שתולין שנטל מה שנתן. ועפמ"ש מיושב קושיית התו' שם בד"ה דלא נישקול דהא מפורש בכמה משניות במקואות דבשאובין בעי רוב כשרים. והיא תמיהה עצומה גם על המקשן למה מקשה מהא דפ"ז דמקואות בנתן סאה ונטל סאה והוצרך להביא דברי ר' יוחנן עד רובו. הא הוי מצי להקשות מכמה משניות הקודמים שם שמפורש דבעי רוב וכמ"ש התו'. וצ"ל שהתו' הקשו על התרצן לפי שעל המקשן י"ל דבעי לאקשויי מדר"י אדר"י. אכן לפמ"ש א"ש בס"ד דוודאי בעלמא בעי רובא בדרבנן לכ"ע. ורק הכא שי"ל שנטל אותה סאה שנתן מקשה לר"י. ומשני דבאמת ל"צ רובא ואבע"א שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר והיינו כמש"ל. וע' חי' הרמב"ן ביבמות שם ובתוה"א בשער התערובות שהביא דבריו ואקצר. וכ"נ בנימוקי יוסף שפירש כן. וע' בבעה"נ בשער המים: יב) נשוב לענינינו דהיכא ששיעור המצוה רובה ככולה שפיר שרי לכתחילה. וכן לענין שחיטה אף דמצוה לשחוט כל הסימנים מ"מ שרי לכתחילה לשחוט רובם וכדקיי"ל בי"ד סי' כ"א ולא אמרינן דהוי מבטל איסור. וכן בחציצה במיעוט ואינו מקפיד שרי לטבול לכתחילה וע' תו' קידושין כ"ה ונדה ס"ו לענין ביה"ס וכל הראוי לבילה וכו' וכן בכמה דברים שבתורה. ובסוכה סגי שיכנס ראשו ורובו לכתחילה בסוכה כ"ח. וה"ה הכא בסכך פסול לא מיקרי זה ביטול איסור. ומיושב בזה מה שקשה טובא ונלאו בה כל חכמי לב דהא ניכר האיסור ובניכר לא שייך ביטול. אבל לפמ"ש א"ש דלאו משום ביטול גמור אתינן עלה כי אינו דבר איסור. רק משום רובו ככולו. וזוהי כוונת המרדכי שהביא הב"ח ס"ס תרכ"ו דרק במידי דאכילה והנאה שייך בזה אין מבטלין משום דשם איסור עליו. אבל בדבר מצוה שאינו להנאה לא שייך שם איסור עליו ובזה לא גזרו. ויש לבאר הא דנקיט המרדכי דאין מבטלין הוי דרבנן דאם הוי מדאורייתא אפשר שגזרו זה אטו זה. או אפשר למדו מזרוע בשילה דהוי ג"כ מצוה לעשות כן. ואכמ"ל בזה באשר הדברים נכונים בעצמותם כמ"ש בס"ד: יג) ובאו"ה כלל כ"ד דין י' נראה שפירש כוונת הרשב"ם שבמרדכי ריש ביצה דדווקא היכא שנהנה מן האיסור כשמתבטל אזי שייך איסור דאין מבטלין. אבל היכא שאין האיסור בעיניה אין שייך הא דאין מבטלין יעו"ש. ומייתי עלה שם דלהכי שרי להגעיל כלים אף שאין מבטלין איסור. מ"מ הא אין עושה שום דבר במים שפלט בהן האיסור ואינו נהנה מן האיסור יעו"ש. הרי מפורש ג"כ שאין הכוונה לומר דבדבר איסור שאינו בר אכילה מותר לבטלו לכתחילה. רק הכוונה שכיון שאינו נהנה ממנו א"כ אינו גורם בביטולו שיעבור על האיסור. וביתר ביאור כתב הרשב"א בתשו' סי' תצ"ה דכל שכוונתו להכשיר הדבר ולא לבטל האיסור ליהנות ממנו שפיר שרי. ויש להאריך בזה. והב"ח בא"ח סי' תק"ז ושאר אחרונים נראה שלא ראו דברי או"ה ושלט"ג הנ"ל: יד) והנה כבודו הביא הירושלמי רפ"ב דכלאים ששייך אין מבטלין בכל דבר. דאיתא שם סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר מותר להוסיף על הסאה כדי שיהא פחות מרובע לסאה. ומקשה הירושלמי לא כן אר"י ר"א בשם ר"י כל האיסורין שריבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין הרי מבואר שיש ביטול איסור אף בכלאי זרעים שמותר באכילה ואסור רק לזרוע. ורק משום דאינו איסור גמור רק מפני מה"ע לזה שרי לבטל אבל בעלמא אסור. ותירץ כבודו דמשני דעדיפא מינה דא"ש גם בדבר אכילה. והנה ז"א דאי נימא דאין מבטלין לא שייך באיסור שאינו במידי דאכילה. א"כ אין התחלה לקושיית הירושלמי. וגם איך יאמר הירושלמי דבר כזה לתת מקום לטעות שיהא איסור דאין מבטלין גם בכגון זה. ועכצ"ל דשייך הא דאין מבטלין בכל דבר איסור וכמש"ל דגם הרשב"ם והמרדכי לא כוונו לזה וכמ"ש השלט"ג והאו"ה וכנ"ל. וכבר הובא ירושלמי זה בהגר"א סי' צ"ט. אבל לא לענין זה: טו) ומה שהקשה כבודו במכתבו מירושלמי זה על הש"ך י"ד סי' ס"ו סקי"א שכתב דדם ביצים אף שאסור רק משום מראית העין מ"מ אסור לבטלו לכתחילה. והא מפורש בירושלמי הכא דשרי לבטל איסור שהוא רק מפני מראית העין. הנה באמת אין כאן התחלת קושיא דהא הש"ך איירי לענין לערבו לכתחילה. והירושלמי איירי לענין להוסיף על התערובות וכדקיי"ל בי"ד סי' צ"ט להפוסקים דס"ל דהא שמותר לבטל איסור דרבנן היינו רק להוסיף אבל לא לבטל לכתחילה יעו"ש. וכן דקדק הירושלמי בלשונו את מרבה לבטל. ודברי הש"ך שם מוכרחים בב"י שם וברמ"א ס"ס ס"ו שם והוא מהרשב"א בתוה"א שכתב דדם דגים אין אוסר תערובתו. ומבואר דלכתחילה לערב אסור. אכן לדעתי כשנבין כוונת הירושלמי אין כאן ענין כלל לביטול איסור. ויתיישב ג"כ מה שקשה להפוסקים שמתירים לבטל בהוספה איסור דרבנן למה מדקדק כאן לומר שנאסר מפני מה"ע. אבל הכוונה דהנה התוי"ט כתב רפ"ב דכלאים דלהכי מהני שם ביטול אף שניכר האיסור. משום דמדאורייתא מותר לזרוע היכא שלא עירב בכוונה. ורק מדרבנן אסור מפני מה"ע. והיכא שבטל תו ליכא משום מה"ע. ולפ"ז נראה כוונת הירושלמי שמקשה דכיון דבעלמא אסור לבטל איסור. א"כ היכי שרינן הכא להוסיף בידים דנהי היכא שכבר נתבטל שוב ליכא מה"ע. מ"מ בשעת הביטול יש מראית העין שיחשבו שמבטל דבר איסור בידים. וע"כ צ"ל כן דאלת"ה כל דבר שאסור מפני מה"ע. יערבנו בשאר דברים ויהא מותר. וע"כ כמ"ש שע"ז גופא יש חשש מראית עין. והיינו דמקשה הירושלמי. ומשני דשאני הכא שמרבה מפני מה"ע. דקדק בלשון מפני. כי באמת עיקר חשש מה"ע הוא בשעת זריעה. כי קודם זריעה אין שם מה"ע. כי מי יאמר שרוצה לזרעם שמא יאכלם. וכמו שמצינו בכ"מ בכה"ג ע' חולין מ"א דאמרינן שיאמרו לנקר חצירו הוא צריך. ובע"ז ט"ו אימור לשחיטה זבנה. וע' ירושלמי דשביעית הובא בתו' גיטין ס"א ד"ה משאלת. ואף בזרעים שאין נאכלים הרואה יאמר שבשעת זריעה ילקט את הרובע זרעים אחרים מתוך הסאה ויותר. ומה שמוסיף כעת על הסאה הוא בשביל שצריך לו יותר ממין זה. ולזה שרי שפיר להוסיף על הסאה כי בשעת ההוספה אין כאן מראית העין כנ"ל. ובשעת זריעה כבר נתבטל ושוב ליכא מה"ע. ולחוש לאחד שיראה בשעת ההוספה ויראה בשעת הזריעה זה וודאי לא וממילא מבואר דבמידי דאכילה שידוע שעומד לאכול וודאי אסור לערבו בידים אף שאסור רק משום מה"ע דע"ז גופא יש איסור מה"ע וכמש"ל: ושפיר