דברי מלכיאל ב שה

בלשונו. ועדיין צ"ע זה דהא כבר נתערב הבלוע עם התבשיל בתחילת בישולו. ויש ליישב ואקצר כי אין נ"מ לנ"ד שמבשל בקדרת בשר. וגם מש"ש בעוברי דרכים א"א להם ליזהר לא הבנתי דאטו עוברי דרך מוכרחים לחתות אש תחת קדירת נכרי ואם מבשלים לעצמם וממילא מתבשל קדירת הנכרי בזה וודאי יש לדון משום שאינו מתכוין: יש לצדד דאף בקדירה שאינו ב"י יש איסור ו) ולכאורה בישול בב"ח דאורייתא לפמ"ש הר"ן סוף ע"ז שהבלוע בכלי שאב"י אינו פגום כ"כ שלא יהא ראוי לגר ושפיר יש עליו איסור דאורייתא לענין נותר רק שהטעם היוצא אחר מעל"ע לתבשיל פוגם את התבשיל יעו"ש. א"כ כשמבשל בשר בקדירה של חלב או להיפוך. תיכף כשנבלע החלב בקדירה מתבשל במקומו הבלוע בקדירה ושם הוא אינו פגום ושפיר הו"ל בשר בחלב. וכעין זה הקשה המרדכי הובא בתה"ד סי' קפ"ג דנימא שהחלב הנבלע בקדירה בתחילה יעשה נבילה ויאסר התבשיל ולא יועיל טעימת קפילא. רק משני דכל הנמצא בקדירה הוי מקושר יחד עם הנבלע בקדירה ולא שייך לומר שיעשה נבילה לבדו. אבל בנ"ד שפיר י"ל כנ"ל. אך לפמ"ש הרעק"א בתשובה סי' ר"ז להוכיח דבעינן דווקא שיתנו הבשר וחלב טעם זה בזה יעו"ש. א"כ הכא אף שהחלב נו"ט בבלוע שבקדירה מ"מ הבלוע אינו נותן בהחלב רק טעם פגום וע"ז נאמר דרך בישול אסרה תורה ויש להאריך בזה ואין העת מספקת: ז) עכ"פ בנ"ד אף אם לא היה הכף מחלב. אם רק בשלו בהקדירה חלב ולא בשלו דבר הפוגם בינתיים ועתה מבשלים בשר. וודאי שאסור לנער הקדירה דהוי מבשל ואף כשהקדירה אב"י אסור וכמש"ל משום גזירה דהא הו"ל מבשל ממש. ורק אם יש להנכרי קדירה מיוחדת לבשר. וא"כ אפשר שלא בישלו בו חלב כלל. בזה צריך לברר אם מותר לו לנער בכף חולבת ב"י כשיש ס' בקדירה: סימן מא ח) והנה מ"ש כבודו לסמוך על מ"ש המרדכי דהא דאין מבטלין איסור הוא רק במידי דאכילה והנאה והכא הוי רק איסור בישול. לדעתי אין לסמוך על זה דפשטות כל הפוסקים בי"ד סי' צ"ט מבואר דלא ס"ל לחלק בזה ולא הביאו כלל בש"ע ומפרשים דיעה זו. וכ"כ הפמ"ג בסי' צ"ט בש"ד סקי"א בפשיטות שאסור לבטל לכתחילה אף לענין בישול בב"ח. וכבר הביא כת"ר בעצמו הירושלמי רפ"ב דכלאים דמייתי לה לענין איסור כלאי זרעים והובא ירושלמי זה בהגר"א סי' צ"ט סקי"ג. וכבודו דחה ראיה זו. ולהלן יבואר שהיא ראיה ברורה ונוכיח עוד זה להלן אי"ה. ועוד דהא אף המרדכי ואגודה שהביא הב"ח ס"ס תרכ"ו דלא שייך אין מבטלין איסור רק באכילה והנאה. כתבו להדיא שם דזה רק משום דאין מבטלין איסור הוא רק דרבנן יעו"ש בלשונם בב"ח שם. וזוהי ג"כ דעת הרשב"ם שבמרדכי ריש ביצה ועב"ח סי' תק"ז בזה. והטעם נראה דלהכי אסרו לבטל דא"כ ישהה כל האיסורים עד שיזדמן לו לבטלם ולא יפרוש משום איסור שבתורה. וגם יש לחוש לתקלה. וכעין שאסרו גידולי תרומה משום שמא ישהה כדאיתא בשבת י"ז ע"ב. אבל בדבר שאינו לאכילה והנאה. לא שייך גזירה זו. ואם כן מבואר דלהפוסקים. דסבירא להו שאסור לבטל מדאורייתא. לא שייך חילוק זה. ואף דיסוד הדין הוא מזרוע בשילה. מכל מקום מנ"ל לחלק בזה וכדמוכח מלשון המרדכי הנ"ל דרק אי נימא דהוי מדרבנן כתב חילוק זה ע"ש. וא"כ מבואר שהסוברים דהוי דאורייתא לא ס"ל סברא זו. ואף הסוברים דהוי דרבנן רובם לא ס"ל סברא זו: ט) כ"ז כתבתי לפי הבנת כבודו בדברי המרדכי הנ"ל וכפי שהבין הב"ח בסי' תק"ז ובשארי אחרונים בסי' תרכ"ו בכוונתו. אכן בשלטי גבורים פ"ה דע"ז כתב שכוונת הרשב"ם שבמרדכי ריש ביצה דהא דאיתא שם דהיכא דמיקלא קלי איסוריה שרי לבטל לכתחילה זה דווקא במידי דלאו בר אכילה. אבל במידי דאכילה אסור לבטל אף אי ליתיה בעיניה יעו"ש. וממילא מבואר דהיכא דאיתא בעיניה אסור לבטל אף שאינו מידי דאכילה. והב"ח סי' תק"ז נראה שלא ראה דברי השלט"ג מדלא הביאו. והמרדכי והאגודה שהביא הב"ח בסי' תרכ"ו נראה כוונתם דהנה שם איתא דרק במידי דאכילה והנאה אין מבטלין. אבל גבי סכך פסול מצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש. הכוונה כיון שאין כאן ענין איסור והיתר רק אנו מדברים בענין קיום מצות סוכה. א"כ אין על הסכך פסול שם איסור כלל. דהא שפיר מותר ליהנות בו ולעשות כל צרכו. ורק סוכה מצותה כך שיהא הסכך ממינים מיוחדים. וסגי שיהא רוב ממינים הללו כדקיי"ל דרובו ככולו. רק בעינן שיהא הרוב והמיעוט מעורב דבלא"ה אין מצטרף הפסול והכשר ומקום הסכך פסול אין עליו שם סוכה. וה"ז דומה לשאר מצות התורה דרובו ככולו. ושרי לעשות כן לכתחילה. וכמו במקוה שמותר לעשות לכתחילה רובה ממים כשירים ומיעוטה מפסולים כדאיתא במסכת מקואות וברמב"ם פ"ד מה' מקואות. וכן לענין מי פירות קיי"ל בפ"ז דמקואות דנתן סאה ונטל סאה כשר ואיתא ביבמות פ"ב עד רובה. ולא הוי מבטל איסור לכתחילה. והיינו כמש"ל דאין נופל ע"ז שם איסור כי כן הוא שיעור המצוה של טבילה במקוה. וקרוב לזה כתב הר"ן בפ"ק דסוכה והט"ז בסי' תרכ"ו בתירוץ הראשון: י) ונראה שזהו כוונת הירושלמי בפ"ה דתרומות ה"ב דמקשה שם למה אם הוסיף תרומה לבטלה אסור ובמקוה אם נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובה. ונראה כוונת הקושיא דהא אם ביטל במזיד אסור. ומשני תמן היה בו רוב ואת מרבה עליו והוא כשר ברם הכא כל סאה וסאה צריכה מאה סאה. ופי' הפ"מ דשם שרי ליתן אף במתכוין מפני דכל סאה וסאה אין פוסלת המקוה עד רובו: משא"כ בתרומה כל סאה צריכה מאה כנגדה. ופירושו תמוה לענ"ד דמ"מ הקושיא במקומה עומדת דלמה שרי לבטל לכתחילה. ואטו יבש ביבש בשאר איסורים שבטל ברוב שרי לבטל ולהוסיף האיסור בהיתר עד רובו מפני שאין ההיתר נאסר כל זמן שיש רוב היתר. אבל הכוונה כמ"ש שמצות מקוה שיהא רובה מים כשרים. ולזה כשנותן סאה ראשונה ונוטל סאה הכשר המקוה הוא מצד הרוב. וכן כשמוסיף מי פירות ג"כ קיים הרוב ואין עליו שם איסור כלל. אבל תרומה שם איסור עליה כי כל סאה צריכה מאה כנגדה. וא"צ להצטרפות סאה הקודמת. אבל במקוה אין שייך לפסול מקוה בת מ' סאה עד שיהו כ' סאה מי פירות. ובאיסור יבש ביבש ג"כ שם איסור על כל חתיכה וכל חתיכה צריכה רוב כנגדה. אבל במקוה הפסול מפני שאין בה שיעור מקוה וכנ"ל: יא) ובזה מיושב קושיית התו' ביבמות פ"ב ע"ב ד"ה אר"י ובכמה דוכתי למה פסול בנתן סאה ונטל סאה ברובו נימא קמא קמא בטיל. דהכא באמת לאו מדין ביטול אתינן עלה דהא אין מבטלין איסור לכתחילה וכדמקשה הירושלמי כנ"ל. ורק מצד שכך הוא שיעורה של מקוה שיהא רוב מים כשרים. וא"כ לא שייך כאן קמא קמא בטיל. ולכאורה קשה דא"כ היכי קאמר הש"ס ביבמות שם לחד שינויא דסגי במחצה מים כשרים לר' יוחנן משום דמים שאובים דרבנן. וקשה דהא מ"מ שיעור מקוה הוא ברוב מים כשרים ומה מהני מחצה. אבל באמת הדבר נכון דלכאורה קושיית הש"ס שם צ"ע דאטו לר' יוחנן לא בעי בדרבנן ביטול ברוב. הא לא קאמר שם רק היכא שיש ספק לאיזה נפל מקילינן בדרבנן בלא רוב. ומאי מקשה ממקוה. אבל הכוונה פשוטה דגם הכא יש ספק אם הסאה שנטל היתה ממי המקוה או מן השאובין ומי פירות