דברי מלכיאל ב שב

אסור חלב משום ציר היוצא מן אמה"ח בוודאי הוי לוקה דאהדריה לאיסוריה וכמ"ש התו' בע"ז ס"ז סד"ה אר"י. אבל אי הוי איסוריה רק משום יוצא מן החי ע"כ לא לקי דאין בו רק עשה דאינו זבוח כמ"ש הנו"ב שם] וא"כ ממילא א"ש לפמש"ל דהסוגיא אזלא לר"י ואיהו ס"ל ביומא ע"ד חצי שיעור מה"ת. ואף שבשואל ומשיב שם כתב דבחלב לכ"ע ח"ש שרי דבריו תמוהין בעיני דכיון דאיכא איסורא דאינו זבוח למה יהא מותר ואטו כל שאין בו לאו יהא ח"ש מותר. ולדבריו למ"ד טעם כעיקר דאורייתא ולית ביה מלקות וכידוע שיטות הפוסקים בזה יהא פחות מכזית רק מדרבנן. ובאמת י"ל דלא שייך כלל בזה ח"ש דהא לא כתיב בה אכילה. אך זה י"ל דהא כתיב וזבחת ואכלת. וכן מוכח בתו' שבועות כ"ד ע"א שהקשו איך חל איסור אמה"ח על איסור שאינו זבוח ולדבריו נימא מיגו דחייל אחצי שיעור חייל אכוליה: יט) ובענין הא דבשר מן החי לב"נ שהזכרנו הנה באמת תירוץ הרשב"א הנ"ל באות ט"ז דחוק דמ"מ כתיב נפש ובשר ומאי שנא. וגם לשון הש"ס בסנהדרין נ"ט גבי ב"נ הוא רק אמה"ח ולא נזכר בשר מן החי. ונראה דהנה צריך להבין ענין הא דקאמרינן בהמה לאיברים עומדת או לא מה סברא היא זו. ונראה בזה דהפלוגתא הוא דהנה לעכו"ם סגי בנחירה וה"ה בכל מיני מיתות שימיתוה וא"כ שפיר יוכלו להמיתה באופן זה שינתחוה ובניתוח זה תמות. אבל בישראל אי אפשר בשום ענין שיחתכו ממנה שום אבר שיהיה מותר קודם שישחטוה וגם בשחיטה גופיה אסור לחתוך כל המפרקת [וקרוב לומר שזה תלוי בפלוגתא אי שרי לחתוך בשחיטה המפרקת או לא. עי"ד סי' כ"ד ס"ה וע' סי' ס"ז. וע' חולין כ"ז דלא לישווייה גיסטרא ואקצר. וראיתי בכרו"פ סי' ס"ב שכ' להסביר זה דהכוונה דהוי קאי לנתחה אם לא היה נאסר אמה"ח. והוא תמוה דמה לי אי הוי קאי מקודם כיון דהשתא לא קאי. והא ראיה דלמ"ד לאו לאיברים מ"מ אמר רבא שאם חישב לאוכלה אבר אבר מהני ע"ש ואביי לא פליג רק משום מי איכא מידי יעו"ש בחולין ק"ב ע"ב בסוגיא וזה ברור. וגם מש"ש לחלק בין אבר שנטרף בו ג"כ נדחה לפ"ז וגם י"ל עליו מסוגיא דהתם דף ק"ג אלא שאכמ"ל בזה] וזהו המחלוקת אי מיקרי זה עומדת לאיברים ע"י זה שראויה לב"נ לאיברים וכיון שעומדת לחתוך איזה אבר שיהיה ממילא חל האיסור על כל האיברים שכיון שאינה שלימה כבר היא בכלל איברים. או כיון שלישראל אינה עומדת לאברים כי צריך שחיטה מיקרי אינה עומדת לאברים. וזה רק בישראל אבל בב"נ כ"ע מודו דלאברים עומדת וחל האיסור אף בעודה שלימה: כ) והנה אמה"ח איתא בחולין ק"ג שצריך שיהא בשר גידין ועצמות אבל בשר לחודיה לא. והנה הש"ך בסי' ס"ב כתב בסק"ד דבשר הפורש מאמה"ח אין חייבים עליו רק משום בשר מן החי יעו"ש. ולכאורה הוא תמוה דהא כיון שהאמה"ח נאסר אף אם אוכלו מקצתו עובר עליו וכמבואר בפוסקים. ודעת הרמב"ם בפ"ה מהמ"א דאף אבר שכולו בשר ואכל מקצתו כיון שאכל כזית עובר עליו ע"ש. דאי צריך דווקא בשר גידין ועצמות דאיקרי נפש א"כ הוי צריך דווקא שיהא כולו בשלימות. ודעת התו' באמת כן בחולין צ"ו ע"ב ע"ש. אבל הרמב"ם כתב להדיא בפ"ה מה' מ"א הל"ב והל"ג דחייב אף שאין האבר שלם יעו"ש. ובאמת משמע להדיא ברמב"ם שם דלא כהש"ך. וז"ל הרמב"ם שם האוכל מאמה"ח כזית לוקה ואפילו אכל אבר שלם אם יש בו כזית חייב פחות מכזית פטור חתך מן האבר בשר כברייתו וגידים ועצמות כזית ואכלו לוקה אע"פ שאין בו בשר אלא כ"ש. אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי והפריד הבשר מן הגידים ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו ואין העצמות והגידים מצטרפים בו לכזית מאחר ששנה בברייתו עכ"ל. הרי משמע להדיא שבבשר לחודיה חייב משום אמ"ה ולא מיחייב משום בשר מה"ח רק היכא שפירש הבשר לבדו מן החי וכמפורש ברמב"ם שם ה"ב וכ"מ שם הל"ד ע"ש. ולדעת הש"ך צריך לדחוק דהכוונה שאז יהא חייב משום בשר מה"ח וצע"ק. ונראה ראיה לדעת הש"ך מהא דאמרינן בחולין ק"ג ע"א לאביי דס"ל לר"י בהמה לאיברים עומדת ולאיבעית אימא גם ר"ל ס"ל הכי ע"ש. וא"כ חל איסור אבר בעודו חי והתולש מן החי יהא חייב שנים משום אמה"ח ובשר מה"ח דע"כ לא הצריך הרמב"ם שיפרוש אבר כברייתו רק משום דס"ל בהמה לאו לאיברים עומדת. ופשטות הסוגיא אינו מורה כן. ובפרט לר"ל דיליף תרווייהו מחד קרא. וגם צ"ע איך חל איסור בשר מה"ח על איסור אמה"ח. ובשלמא לר"ל גלי קרא אבל לר"י קשה. ודוחק לומר דקאי על בשר שאינו על איברים כלל. כי נראה שאין זה במציאות כלל כי כל בשר שייך לאבר שהוא עליו. ואפשר כיון דא"א זה בלא זה לזה חלים שניהם ואקצר. וכ"ז יש לישב אחר העיון בסוגיא שם ודלא כדברי הש"ך. אך פשטות לשונות המפרשים מורים כדברי הש"ך. ולדעת הרמב"ם תקשה קושיית התו' בחולין צ"ו דדילמא אתי לחייב על כל זית וזית. ומצאתי בראש יוסף שהרגיש שם בזה והאריך ואכמ"ל וע' בפר"ח סי' ס"ב: כא) עכ"פ נראה דאף לדעת הש"ך. מ"מ אם אכל הבשר לבדו חייב משום חצי שיעור דהא חזי לאצטרופי. ואף שכבר נפסדה צורת האבר וחלקו בחוץ קיי"ל דפטור. כבר הרגיש בזה הפרמ"ג בסי' ס"ב ונתקשה בזה על הטור וב"י שסתמו בזה ע"ש ומש"ש משום בשר מה"ח דחוק כמ"ש בעצמו. והיותר נראה דחזי לאצטרופי לאו דווקא אלא דהוי חזי לאצטרופי מקודם ואיסורא קאכיל או כמ"ש הרא"מ הובא במל"מ פ"א מה' חו"מ דסתם אכילה בכ"ש וע"ש בפרמ"ג. והנה זה שייך רק בישראל אבל ב"נ שחייב בכל שהו שלא נאמרו שיעורים לב"נ כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים ולב"נ לכ"ע בהמה לאיברים עומדת וכמש"ל ממילא חייב על בשר הפורש משום אמ"ה. וראיתי בכרו"פ סי' ס"ב שכתב בישוב דברי הרמב"ם שב"נ חייב על במה"ח מצד חצי שיעור ע"ש ודבריו תמוהים לענ"ד דכיון דלאו לאיברים עומדת א"כ איך יתחייב על בשר הפורש מן החי וכמובן אבל לפמש"ל דבב"נ לכ"ע לאיברים עומדת א"ש [וראיתי כמה שנים אחר כותבי זה בס' מנחת חינוך בהשמטה למצוה תנ"ב שהקשה על התו' שכתבו דלאו לחתיכת בשר עומד מסוגיא דחולין ח' ע"ב דמקשה הש"ס שהסכין בולע מאיסור אמה"ח ונימא דס"ל לאו לחתיכת בשר עומדת. ובמחכ"ת ז"א שהטעם הפורש מהאמה"ח נעשה כפירש וכמש"ל שהחלב הוי כפירש. וראיתי בכרו"פ ר"ס ס"ב שכתב שטעם הפורש הוי כאבר הפורש ודבריו צ"ע דאיך שייך לומר דהוי כאבר. אבל פשוט דהוי כבשר שפירש כמש"ל כיון דטעם כעיקר הוי כמשהו שפירש ורק איסור דכל היוצא מן הטמא לא שייך בזה כיון שאין עליו במקומו איסור אמה"ח אבל משום במה"ח וודאי אסור דהא פירש וכנ"ל. ונקיט הש"ס לשון אמה"ח משום דלמ"ד לאברים עומדת איכא איסור אבמה"ח. אבל זה אין לומר דבולע מן הקנה שנחתך והוי כפירש. דהא בעינן שיפרוש האבר כברייתו כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהמ"א. ועוד דהפרישה והבליעה באים כאחד. וגם י"ל דלא מיקרי פירש ואקצר כי העיקר כמש"ל שהטעם הוא כפירש. והנה רב אחד גדול בתורה הקשה על מש"ל דבב"נ לכ"ע לאברים עומדת ממ"ש התו' בחולין ק"ג ע"א והרמב"ם פ"ה מהמ"א דלהכי חל אמה"ח על טריפה אף דלאו לאברים עומדת משום דהוי איסור מוסיף שאסור לב"נ אלמא דגם לב"נ א"ע לאברים. והשבתי לו דזה איירי בבהמת ישראל וא"כ אינה עומדת לאברים ואף לרבא דס"ל בחולין ק"ב דמהני מחשבה מ"מ הכא לא מהני מחשבת הב"נ כיון שאינה שלו ואף אינימא דליהני מחשבת אחרים מ"מ בסתם וודאי דבהמה של ישראל א"ע לאברים וע' חיבורי ח"א סי' כ"ה בענין זה אי מהני מחשבה של אחרים ושל נכרי] ובאשר כ"ז אינו נוגע לנ"ד אקצר. [אחר כמה שנים ראיתי בתו' חדשים שעל משניות פ"ק דנדה שכתב ג"כ להקשות איך יחלוקו רבנן על ר"מ במציאות והלא ידוע הסכם הרופאים שהחלב בא מדם וכתב שהחלב בא מן הדם נדה טרם שנעשה דם כלל. והנה כבר בארנו בס"ד