דברי מלכיאל ב שא

בבכורות שם. ואף דאיכא תרתי קראי בחלב וביצה מיקרי חידוש מפני שאין באין מן החי בענין אחד וכן גבי דבש של דבורים ע"ש. ולכאורה קשה מתו' זה על הש"ך הנ"ל דמשמע להדיא מדבריהם דגם השתא הוי חידוש הא דחלב. וכן הקשה בשו"ת שואל ומשיב שם [אף דלאו קושיא היא דהש"ך כתב מה שנראה לו בפשטות הסוגיא. והתו' הכא י"ל דס"ל כהר"א ממיץ]. אבל באמת דברי הש"ך נכונים ואדרבא מסתייעים מהתו' הנ"ל. דלכאורה דבריהם צריכים ביאור במ"ש דחלב וביצים היו חידוש אף דהוו תרתי דמאי שנא. אבל לפמ"ש הש"ך א"ש דאי מחלב לחודיה הו"א דרק חלב דהוי כמו צירן ורוטבן שרי מן החי וכסברת הש"ך. אבל ביצה דהוי כמו בשר מן החי וכגוף הדבר וכמ"ש התו' בחולין שם בסוף דבריהם הו"א דאסור לזה צריך קרא להתיר וכ"כ הש"ך בסי' פ"ז סק"ט להדיא סברא זו דשאני ביצים מחלב ע"ש ולזה הוי שפיר חידוש. והו"א דשרי אף בטמאה. ואי כתיב גבי ביצה לחודה ה"א דווקא ביצת טמאה אסורה משום דתחילתה איסור וסופה איסור דלאח"כ כשתיעשה אפרוח יהיה ג"כ אסור משא"כ חלב דכיון דאישתרי אישתרי: טו) ועפ"ז יש לישב מה שהקשיתי זה כמה שנים על דברי התו' הנ"ל מהא דחולין דף ס"ט דקאמר התם דאבעיא להו בחלב בן פקועה שיש בו אבר יוצא דכיון דחלב הוי אמה"ח ושרי ה"נ שרי או דילמא שאני הכא שאין היתר לאיסורו. ונשאר בתיקו. ולכאורה תמוה דהא בש"ס דבכורות שם ס"ד דאף בטמאה לישתרי וכ"ש באמה"ח. וע"כ צ"ל דהשתא דכתיב קרא בטמאה ילפינן מטמאה לאסור באין תקנה לאיסורו. וזהו הספק בש"ס שם אי דמי לטמאה או לא דמי מצד שהוא איסור אמה"ח בעצמו וכמ"ש הר"ן שם. וא"כ קשה טובא על התו' דלדבריהם הו"מ למיפשט בעיין מדכתיב קרא גבי ביצה ולא אמרינן דשאני באמה"ח שיש היתר לאיסורו וכמו גבי חלב. ואף שכתבו התו' דלא הוי גמרינן מהדדי משום שאינם באים מן החי בענין אחד. מ"מ זה שייך דווקא אי הוי מחלקינן מצד שטמאה הוי איסור אחר לגמרי מאמה"ח בזה שייך לומר דבביצה הו"א דמ"מ חידוש הוא. אבל כיון דהתם מחלקינן בין יש היתר לאיסורו או לא א"כ גם בביצה נימא הכי כיון דחזינן דגבי חלב אסרה תורה כשאין תקנה לאיסורו ואין לך בו אלא חידושו. וע"כ צ"ל דלא שייך לחלק משום סברא זו. והיא קושיא גדולה. אבל לפמ"ש א"ש דאי כתיב חלב הו"א טעמא משום דציר אמה"ח שרי וכמ"ש הש"ך כנ"ל. אך בלא"ה י"ל דהשתא דכתיב קרא דביצה שפיר אמרינן דהסברא הוא משום שיש היתר לאיסורו וגלי קרא שנאמר ע"כ סברא זו. ובכרו"פ סי' פ"א הקשה על הש"ך הנ"ל מסוגיא הנ"ל דכיון דהסברא הוא משום דאמה"ח לא נאסר רק בשר ולא צירו א"כ מה חילוק בין יש תקנה לאין תקנה דהא אמה"ח לא נאסר רק בשר. ולענ"ד לפמש"ל לק"מ בס"ד דלכאורה קשה למה חלב טריפה אסור וכבר הרגיש בזה הר"ן וכתב משום שהוא איסור אחר ודמי לטמאה ע"ש. אבל עדיין קשה דהא לר' יוחנן בחולין ק"ב ע"ב יליף בשר מן החי ג"כ מקרא דבשר בשדה טריפה ונפיק טריפה ובשר מן החי מחד קרא. וא"כ מהיכי תיתי לחלק בזה ביניהם. וע"כ צ"ל דמ"מ כיון דגלי קרא בטמאה לאיסורא ילפינן מטמאה דלחומרא מקשינן וממילא ילפינן גם טריפה מזה רק מיבעיא להש"ס ביוצא אי אמרינן שהסברא דאמה"ח קיל שהותרה בו חלבו וה"ה צירו וכמ"ש הש"ך היינו משום דיש היתר לאיסורו. וממילא ביוצא אסור חלבו וצירו אף דגם זה ילפינן לה בריש בהמה המקשה מקרא דובשר בשדה מ"מ מקשינן לחומרא לטמאה וכמו גבי טריפה וכנ"ל. או דבכל אמה"ח לא נאסר רק בשר ולא ציר וחלב ואף באין תקנה לאיסורו ולא דמי לטריפה שהוא איסור אחר וכנ"ל וז"ב. ומיושב היטיב קושית הכרו"פ בס"ד: טז) ועפמ"ש י"ל קושיית הפרישה הנ"ל מנ"ל למימר בטמאה דשרי דהוי תרי איסורי ולפמ"ש י"ל דכיון דבאמה"ח שרי ע"כ גם בטריפה שרי דמחד קרא ילפינן לה לר' יוחנן כנ"ל ומהיכי תיתי לאסור ולזה הדר ילפינן מטריפה דשרי אף בתרי איסורי. אך זה רק לר"י אבל לא לר"ל דיליף בשר מן החי מקרא אחרינא בחולין ק"ב. ונראה דהנה באמת צריך להבין איך יאסר חלב משום אמה"ח דהא אמה"ח לא מיקרי רק בשר גידין ועצמות כדאיתא בחולין ק"ב ובמה"ח לחודיה אצטריך קרא מיוחד אף דוודאי אתי מכח אמה"ח וה"נ חלב כיון דליכא קרא לאסרו שפיר שרי. וא"ל שזה דומה לחלב דאמרינן בחולין ק"ג דהוי אמה"ח. ז"א דכבר כתב הרמב"ם פ"ה מה' מ"א ה"ב דאבר שאין בו עצם מיקרי אבר ולמד זה מחלב ע"ש במ"מ אבל חלב לא שייך כלל לקראו אבר. וע"כ צ"ל דאיסורו משום בשר מן החי דהיינו שכל היוצא מן החי אסור. ואין לומר דמ"מ אסור חלב משום ציר אמה"ח וכן בשר מן החי יש בו איסור רק שאין בו לאו דבחולין דף ק"כ משמע שלוקה על צירן ורוטבן יעו"ש בסוגיא דעביד צריכותא מחמץ וחלב לשרצים וע"ש בתו' וע' רמב"ם פ"ג מהמ"א הל"ו ע"ש במ"מ וצ"ע. וע' תו' ע"ז ס"ז סד"ה אר"י דמבואר שלוקה. ועוד נראה דהנה הא דצריך קרא לבשר מן החי פירש"י משום דנפש אין משמעותו רק אבר שאינו עושה חליפין ע"ש וא"כ ממילא אין שום סברא לאסור היוצא ממנו ומכ"ש למ"ד בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת והכי קיי"ל א"כ לא שייך לומר שאסור משום אמה"ח רק משום בשר. ואף דהתו' כתבו בחולין ק"ב דגם לאו לחתיכת בשר עומדת מ"מ החלב הרי פירש. וכ"נ בפר"ח סי' ס"ב ובכרו"פ סי' פ"א וכ"כ בשו"מ מ"ק ח"ב סי' ל"ד: יז) ועפ"ז נראה לישב הקושיא שהזכרנו באות י"א איך האכיל אברהם חלב דהא כבר הקשה הרשב"א בשם הרמב"ן בחולין קכ"ט ע"ב [ומש"ש הרמב"ם נראה שהוא ט"ס ודלא כהראש יוסף] לר' יוחנן דיליף בשר מן החי מקרא דטריפה מנ"ל בב"נ איסור בשר מה"ח דהא לב"נ לא נאמר קרא דטריפה. ותירץ דהכא כתיב נפש עם הבשר לזה אמעיט בשר אבל גבי בן נח כתיב בשר בנפשו וגו' לזה עיקר איסורא קאי אבשר ע"ש. ובלח"מ פ"ט מה' מלכים הקשה כן ותירץ ולא זכר שכ"כ הרשב"א וגם מש"ש ראיה דבשר מן החי אסור בב"נ מהא דר"א בחולין קכ"א לענ"ד אינה ראיה דהתם י"ל דבשר קאי אישראל ע"ש ודוק ועוד יש לדחות אבל הוכחת הרשב"א מהא דדף קכ"ט יותר נכונה וגם דהתם הוי ר' יוחנן גופיה] ולפ"ז כיון דבשר בב"נ נלמד מקרא דבשר בנפשו א"כ אין האיסור רק מצד הנפש שבו וכמש"ל גבי אבר וממילא אין סברא לאסור כל היוצא מן החי דבזה אין נפש דהוא דבר הנפרד. ולא מיבעיא למאן דשרי דם מן החי. אלא אף למאן דאסר מ"מ י"ל דשאני דם שהוא הנפש: יח) ולפ"ז ע"כ צ"ל דסוגיין דבכורות אזלא אליבא דר' יוחנן דלר"ל דיליף בשר מן החי מקרא דנפש עם הבשר וכתבו המפרשים דלר"ל נפש קאי אתרווייהו ע"ש א"כ ממילא אין סברא לאסור דבר היוצא מן החי כיון שאין בו נפש וכמש"ל. ולדידיה ע"כ צ"ל כמ"ש הפרמ"ג למ"ד דנוהג בטמאים דס"ל כר"ש דאת לא דריש וליכא קרא לחלב טמאה. ובזה אפשר לישב ג"כ קושית התו' בחולין ס"ד למה אצטריך תרי קראי בחלב וביצה. דבביצה יש בה קצת נפש שהרי עתיד ליגדל ממנה אפרוח. ובזה י"ל ג"כ קושיית השואל בנו"ב סי' ל"ו אהא דקאמר הש"ס בבכורות שם דאף אי חלב אסור מ"מ בב"ח איצטריך להנאה דאכתי קשה למ"ד דיליף מלא תבשל יתירא. ולפמ"ש א"ש דאזלא לר' יוחנן דיליף בחולין קט"ו איסור הנאה מג"ש. וא"כ י"ל דלא אצטריך ג"ש. וגם י"ל קושיית בן המחבר שם דנ"מ לענין חצי זית בשר וחצי זית חלב. והנה זה רק למ"ד ח"ש מותר דלמ"ד ח"ש אסור א"כ אין נ"מ רק למלקות וזה בלא"ה קשה למה לא משני הש"ס הכי דהא על חלב לא לקי ועל בב"ח לקי. וע"כ צ"ל דנ"מ למלקות לא רצה הש"ס לתרץ וכמ"ש הנו"ב שם בהדיא דחלב אין בו רק איסור שאינו זבוחה ודלא כמש"ל דיש בו מלקות [ובאמת י"ל דצירן שפיר לוקה עליו. ומ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' מ"א דאינו לוקה על חלב וביצים טמאים זהו מפני שאין האיסור משום ציר רק משום ריבויא דהגמל ובת היענה כמ"ש הרמב"ם שם. אכן אי הוי