דברי מלכיאל ב רצז

שבשדרה. הנה באמת תמוה דהא במשנה ספ"ק דאהלות חשיב רק י"ח חוליות. והנראה דחוליא קטנה היינו קילבוסת שנזכר בש"ס שבת קנ"ב וחולין צ"ג וכמה דוכתי. ופירש"י בחולין שם שהוא עצם קטן שמונח על מקום הקולית אצל חוליית האליה. והוא בסוף השדרה. ונראה שהוא כעין שתי חצאי חוליות ביחד ונמנים לשני אברים. ונכללים בשלשה שבקטלית דקחשיב בספ"ק דאהלות וע' פירש"י בשבת שפי' דהיינו עצם שקורין הנקא וסותר לפירושו בחולין צ"ג ואכמ"ל. וא"כ דברי הלב"ש נכונים: אבל עיקר דברי הלב"ש ושאר אחרונים צ"ע. דמי הגיד לנו ששוים בזה אדם ובהמה. דהא בצלעות חזינן שבבהמה יש ט"ז. ובאדם נמנה רק י"א באהלות. ואף שי"ל ששתים הראשונות נמנו בששה שבמפתח הלב שהוא החזה ע"ש. בכ"ז האחרונות לא נמנו. וכן בספרי הטבע לא נמנה יותר. והוא דבר המתברר בחוש. וע"כ שאין לדמות בזה אדם ובהמה. וכמו שמשונה בידיו ורגליו במספר האיברים. כן משונה בכל גופו. ומטרדותי ההכרח לקצר: סימן לז ע"ד אחד הניח בשר על הקרח בלי דבר מפסיק. ושומן נתן בכלי והניח הכלי על הקרח. ולאחר שלשה ימים בא לקחת הבשר ומצא כי הבשר לח היטב בצד שהיה מונח על הקרח: והשומן יצא מהכלי ותלוי בין הקרח. רק קצה השומן מונח בכלי. ואין יודע מתי נפל מהכלי. ושואל אם יש להם דין בשר שעבר עליו ג"י בלי מליחה והדחה: הנה במליחה קיי"ל בסי' ס"ט ס"ד שאם לא מלח רק מצד אחד כשר בדיעבד לצורך או הפ"מ ובארו הפוסקים שם הטעם דלא גרע מחתיכה עבה מאוד שא"צ לחתכה לשנים. ולפ"ז נראה דה"ה בהדחה שקודם מליחה להטעם שהוא משום ריכוך. סגי ג"כ בהדחה מצד אחד בדיעבד. ורק לפי הטעם משום הדם שעל הבשר. צריך להדיח משני צדדים. וכ"כ הש"ך שם סק"ג שלטעם ריכוך אף אם חתך הבשר אחר הדחה לשנים א"צ להדיח כי כבר נתרכך ע"ש. ומשמע אף שחתכה בעוביה לשנים דמאי שנא. וממילא נשמע דבבשר שהודח תוך ג"י מצד אחד שפיר שרי דהא שמעינן דסגי לרכך הבשר בהדחה מצד אחד. ואין לחלק דבשר ששהה ג"י נתיבש הבשר טפי. וצריך לרככו יותר מהריכוך שקודם מליחה. דהיכן מצינו זה. וגם דהא הדחה דקודם מליחה היא מדינא דגמרא. ודין בשר ששהה ג"י הוא רק חומרת הגאונים. ולזה נראה שיש להקל בנ"ד שהבשר לח מצד אחד ע"י הקרח שהולך ונמס תחת הבשר שמונח עליו. וכעין זה כתב הנו"ב מ"ת חא"ח סי' כ"ז להכשיר אם הדיחו אווזות מצד אחד תוך ג"י. וראיתי בפמ"ג בש"ד סי' ס"ט סק"ג שכתב ג"כ להקל בהפ"מ בהדיח קודם מליחה מצד אחד. ובכ"ז כתב שם שלענין תוך ג"י צריך להדיח משני צדדים ונשאר בצ"ע. ולענ"ד פשוט שאין חילוק בזה: והשומן שתלוי בין הקרח ונתלחלח מחמת הקרח. לכאורה י"ל השתא הוא דנפל מהכלי לאחר ג"י. אבל ז"א דהא הוי ספק דרבנן וניזל לקולא. דהא השומן יש לו חזקת היתר שהיה מותר למלחו ולבשלו. ואף שי"ל שעומד להשתנות אם לא ידיחוהו ויאסר בשהיית ג"י. אבל עכ"פ חזקת איסור אין לו והוי ספק דרבנן לקולא. וא"ל דאתחזק איסור דם בחתיכה. ונימא אוקמא אחזקתה ולא יועיל מליחה ג"כ. ז"א דהא היתה עומדת להשתנות ולצאת ע"י מליחה. וגם דהדם כל זמן שלא יצא היה בחזקת היתר דהוי דם אברים שלא פירש שמותר כמ"ש התוס' בחולין י"ד. ובפרט שבשומן בלא"ה יש אחרונים מקילים. לזה יש להתיר גם השומן בהפ"מ. וליתר שאת צויתי לבטלו ברוב עשו"ת רעק"א סי' ל"ח: וע"ד מי שמכר בשר ביום ג' לשחיטתו. והקונה לא הכשירו עד שעברו ג' ימים משעת שחיטתו. ועתה תובע הפסדו מהמוכר באמרו שא"ל בפירוש שהיום נשחט. נראה פשוט שצריך לשלם לו דאין לך אונאה גדולה מזו. ומה שהביא כת"ר מטועה בדין וטיהר פירותיו. לא דמי כלל דשם הוי רק כגורם היזק בשל אחרים. אבל כאן מדין אונאה אתינן עלה. שהרבה בנ"א מקפידים שיהיה הבשר ביום ראשון לשחיטתו. ובפרט בנ"ד שוודאי לא היה קונה אותו אם ידע שהוא יום ג'. כיון שדר במקום רחוק שלא הספיק העת להביאו לביתו ולהכשירו. וכן מצינו בסי' ט"ז גבי אותו ואת בנו כשמכרם ביום אחד ולא הודיע את השני הוי מקח טעות. ואף דזה רק בד' פרקים שברי שצריך לבו ביום. מ"מ אם פירש לו שמותר לשחטו היום וע"ז קנהו. ואח"כ נתברר שמכר מקודם אמו לאחר לשחטו היום וודאי דהוי מק"ט. וה"ה הכא וגם הכא שדר במקום רחוק. ידוע שיומשך זמן רב עד שיכשירנו ודמי לד' פרקי'. ואם הבשר אינו שוה כלום שם כמ"ש כת"ר. נראה שההפסד על המוכר. שהרי הלוקח לא עשה שום שינוי בו ועשה כפי שעומד לכך להוליכו לביתו ולמלחו. ודמי לזורע פירות ואינך דסי' רל"ב. ורק לפי המבואר בדברי כת"ר שהמוכר טען שלא הגיד לו שהוא מיום א' לשחיטתו. וגם טען שלא ידע שהוא צריך להוליכו למקום רחוק. נראה שאין לחייב את המוכר. כי היה ללוקח לשאלו מתי נשחט. כי הלא יודע שלא נשחט בשעה זו ומדלא שאלו מסתמא חשב להדיחו תיכף. וגם כי היה לו להדיחו מספק שמא הוא יום ג' לשחיטתו. ולזה בנ"ד ישבע המוכר שלא הגיד לו שהיום נשחט. ואם ההפסד הוא מועט פחות מעשרה זהובים יקבל בח'. וכפי מנהגינו בזה עח"מ סי' פ"ח. וענין זה דורש אריכות ואין הפנאי מסכים: ואגב אזכיר מה שראיתי בכרו"פ סי' ע' שכתב שקבלה בידו אשר קרקע מרוצף בלבנים דינו ככלי שאינו מנוקב. ומרוצף באבנים הוי ככלי מנוקב. ולענ"ד מפורש כן בעירובין ד' פ"ח ע"א בתד"ה ביב דמיבלע ברצפה של אבנים ע"ש. ויש לחלק קצת. וע' יו"ד סי' ר"א סעיף מ"ו שמבואר שבאבנים אין מים נבלעים ברצפה: ולכאורה קשה טובא על הכרו"פ מהא דאיתא בירושלמי פ"ד דסוכה ה"ג שאבן קשה מן הלבנה. ואיך כתב הכרו"פ שבאבן נבלע יותר. ואפשר לומר דאף שהלבינה אינה קשה כ"כ. ואפשר לשברה יותר בנקל מאבן. בכ"ז כל זמן שהיא שלימה מדובקים חלקיה יחד יותר מן האבן באשר נעשתה ע"י גיבול ואח"כ נתיבשה בכבשן של אש. ועוי"ל דנהי שהאבן אינה בולעת כל כך. אבל הלא הרצפה מחוברת מאבנים הרבה. וקשה לחברם יחד כראוי ובהכרח נשאר איזה חלל משהו ביניהם. ועי"ז מיקרי ככלי מנוקב. משא"כ לבנים הם חלקים מאוד ומתחברים יחד ברצפה בלי שום פירוד. אבל זה דוחק כמובן ואקצר. וע"ל סי' ס"ו אות כ"ה מ"ש בזה: סימן לח ב"ה יום ה' ט"ז מ"א תרל"ד א) הנה בא לפני עובדא בחלב שנראה בה לאחר ההעמדה מראה אדמומית. והנה כבר הוזכר ענין זה באחרונים הובאו בבה"ט סי' פ"א בשם חינוך ב"י ושו"ת נחלת שבעה משום דדם נעכר ונעשה חלב. והכא חזינן שעדיין לא נעכר כל הצורך. וקאי באיסורו משום דם ולא מהני ביטול בששים יעו"ש ואין גוף הספרים הנ"ל ת"י. והנה זה כבר מכמה שנים נתקשיתי דהא אנן קיי"ל בנדה ט' כרבנן דפליגי שם אדר"מ דקאמר דמת