דברי מלכיאל ב רצו

דלא ס"ל דרב מתנא. מאי נינהו י"ח טריפות. ולפמ"ש י"ל דחשיב שמוטת ירך בגוונא שהזכרנו. ומיושב ג"כ מה שהקשו התו' בדף נ"ז ד"ה שמוטת למה קרי לה שם שמוטה. ובדף נ"ד בוקא דשף מדוכתא. ומה שתרצו התוס' דאיירי באיעכול ניביה. צ"ע דהא גם באפסיק ניביה נופל לשון שמוטה כמובן: אבל לפמ"ש א"ש דשמוטה קרי מה שנשמט כל אבר הירך עם האסיתא: ועפ"ז נראה דהא דאמרינן בחולין כ"א ניטל הירך וחלל שלה ניכר נבילה. וקאמרינן היכי דמי חלל שלה ניכר כגון שרבוצה ונראית חסירה. וע"ש בפירש"י שנדחק מאוד בפירוש דבר זה. ועדיין אינו מובן דמה צריך פירוש לזה דהא ידוע שירך נקרא כל הרגל. וממילא אם ניטל ניכר החסרון לפירש"י. ואם הכוונה שניטל כל הבשר ג"כ כפירש"י שם. הו"ל לפרושי הכי שניטל הירך עם הבשר. וכהא דאמרינן התם נשברה מפרקת ורוב בשר עמה. ולפמ"ש א"ש דהכוונה שניטל הירך עם האסיתא. והיינו דמפרש שנראית חסירה. שכשניטלה האסיתא נעשה נקב וחסרון בגוף הבהמה. ויהא נראה החסרון אף כשהיא רבוצה. ולגירסא דאיתא בחולין ל"ב ונדה כ"ד ניטל ירך וחלל שלה נראה פירושי יותר מוכרח. כי לשון שניטל החלל אין לו ביאור כלל. אבל לפמ"ש א"ש שהאסיתא מיקרי חלל של הירך לפי שהירך תקוע בחלל האסיתא. ודמפרש הש"ס היכי דמי. הכוונה שלא נפרש שנשברו צידי האסיתא באופן שלא נשאר שם חלל. אבל גוף האסיתא במקומה עומדת. לזה מפרש הש"ס דאיירי שניטלה לגמרי וניכר החסרון בגוף. ועפ"ז יש ליישב ג"כ קושיית התוס' בחולין ל"ב ע"ב שהקשו מאי פריך הש"ס שם דליחשוב בטריפות הא דניטל הירך וחלל שלה ניכר. דהא כבר נמנה בי"ח טריפות בהמה שנחתכו רגליה. ולפמ"ש א"ש דשאני הכא שנשמטה האסיתא. שי"ל דהתם היה אפשר לחבר האסיתא לגוף ובדרי לה סמא וחיי ושפיר הוי טריפות בפ"ע. ואף דבשף מדוכתיה בעינן איעכול ניביה. מ"מ בנ"ד טריפה אף דלא איעכול. דכיון שנשמטה כל האסיתא. אין שייך כלל לומר שיש ממשות בניבים המחוברים להאסיתא שכבר נשמטה מהגוף. וכעין זה כתב הר"ן פא"ט שכשניטל הירך טריפה אף אם לא איעכול ניבי' רק נפסקו דכיון שניטל הירך שוב לא יתחברו. והאחרונים נחלקו בכוונתו אם איירי שהירך תלוי בגוף רק שאין עור ובשר חופין רובו. או שניטל לגמרי ואכמ"ל בזה. וכן יש לדקדק מדברי הרשב"א בחידושיו בחולין נ"ז דבכה"ג טריפה. שכתב דמה שאסר ר"י בירך כנגדו התיר ביד. ויד היינו עצם המחובר עם העצם הגוף שנשמט מן השדרה עכ"ל. משמע מזה שמפרש הרשב"א הא דשמוטת הירך שנשמטה גם האסיתא שהיא הדבוקה בעצם על השדרה: אכן באמת נראה שאין לנו לחדש טריפות מדעתינו. ואדרבה מדברי רש"י ותוס' ושאר ראשונים ואחרונים שהבאתי שלא פירשו כן הא דשמוטת ירך והא דניטל הירך וחלל שלה. מוכח דלא ס"ל דליהוי טריפה בכה"ג. וגם דבאמת אין שייך לפרש בזה הא דשמוטת ירך. דבנ"ד הוי שבורה ולא שמוטה. דהא נשברה האסיתא מחיבורה בעצם הגוף שדבוק לשדרה. וכן מסתבר דהא דנ"ד הוא רק שעצם הגוף שדבוק לשדרה נשבר משני צדדין. אבל הירך והאסיתא שלימים ויפים. וא"כ ודאי י"ל שהיה חוזר ומתחבר השבר. אלו לא היתה העוף או הבהמה הולכת ומנדנדת רגלה. וכן אלו הוו בדרי לה סמא הוי חיי. וכ"כ הפוסקים בטעם דנפסק ניביה כשירה. משום שכיון שלא נתעכלו היה חוזר ומתחבר. ולא מצינו טריפות כשנשבר עצם שדבוק לשדרה. ונהי דאם ניטל לגמרי וודאי דלא עדיפא מאלו ניטל הירך ונשארה האסיתא דטריפה לדידן דמחמרינן בכה"ג אף בנפסקו הניבים. אבל כשישנם מחוברים לפנינו ועור ובשר חופין כראוי. ורק שנשבר צידי העצם ממקום חיבורו. נראה שאין חשש בזה. ואין לך אלא מה שמנו חכמים בטריפות. ואף שקשה להקל בדבר שלא נמצא בפוסקים. אבל הסברא נותנת שהיא כשירה. וכדמוכח מפשטות דברי הראשונים שהזכרנו שנדחקו בפירושא דשמוטת הירך. וקצת ראשונים פירשו דאיירי בשמוטת הירך מהשוק ולא פירשו כנ"ל. משמע דבכה"ג אינו בכלל הטריפות. וזה וודאי דוחק לומר שהיה פשוט להם דטריפה. דכל כה"ג הו"ל לפרושי. ועוד דזה אינו נקרא שמוטה רק שבורה. ולא מצינו שיחשבו שבר זה בכלל טריפות דשבורה. ומש"ל מחי' הרשב"א אינה ראיה כלל. דהא הרשב"א מפרש שם דשמוטת ירך היינו בוקא דשף ואיעכול ניביה. וא"כ לאו היינו שנשמטה האסיתא. ומ"ש שנשמט מן השדרה. הכוונה שקורא לעצם הגוף שדרה. לפי שהוא עצם שאליו מחובר חוט השדרה. וכן מסיק הרשב"א שם דשמוטת יד דמי לשמוטת גף שהוא עצם המחובר לגוף. אלמא דאיירי בבוקא דשף ולא שנשמטה גוף האסיתא. ועוד דזה לא מיקרי שמוטה רק שבורה כנ"ל: ומ"מ למעשה אין להכשיר בזה. דהא כיון שנכנס העצם לפנים ע"י שנשבר ומתנדנד אנה ואנה. א"כ דמי למחט וקוץ בחלל הגוף דטריפה דחיישינן שמא ניקב אחד מאברים הפנימים. וכדאיתא בסי' נ"ד לענין נשבר הצלע דחיישינן לזה. ואף להפוסקים המצדדים שם להקל. היינו רק שם שאין דבר הדוחק את הצלע מבחוץ לפנים. ולזה אין לנו לחוש לזה. וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א סברא זו לחלק בין קוץ לצלע שנשבר ע"ש. אבל בנ"ד העוף בדרך הילוכו דוחק את הרגל לפנים לתוך הגוף ואף אם אינו הולך על הרגל השמוטה. בכ"ז לא ימלט שיגע בה בארץ. וכן ברביצתו על הארץ דוחק הרגל לפנים. ויש לחוש שפגע באיזה אבר בפנים. ואף שאין בו עוקץ ג"כ יש לחוש. ובפרט שהירך הוא ארוך ונכנס עמוק לתוך הגוף. וא"א לבדוק את אברים הפנימים כולם. דלא הוי כמקום ידוע שאנו בקיאים בבדיקה כמבואר בסי' ל"ג. וכ"כ הפוסקים בסי' נ"ג שאם עברה המכה מעבר לצלעות טריפה ע"ש. ולפ"ז הוי רק ספק טריפה שמא ניקבו אברים הפנימים. ונ"מ לענין תערובות ועוד כמה פרטים: סימן לו ע"ד שרצה כת"ר להחמיר שיחתכו צד הפנים מן האחורים עד הטבור. הפריז על המדה. כיון שאופן הניקור אחד הוא גם מהטבור והלאה עד מקום שנקרא הוך שטעלין. יש לנו להניח מנהג מקומותינו שחותכים עד מקום ההוא. ואף שלחם הפנים העתיק בשם הסמ"ע שראוי להחמיר ולחתוך עד הטבור כדי שלא יחתכו יותר מכפי הראוי. בכ"ז הלא ראינו שלא קבלו תקנתו במדינתינו. ולא עדיפא מתקנות חז"ל היכא דלא פשטה. ואף שכתבו התוס' בע"ז ל"ו דמ"מ צריך לבטלה ע"י ב"ד. היינו היכא שעשו תקנה גמורה. אבל הכא לא מצינו כלל שיתקן כן הסמ"ע תקנה על כל ישראל. ורק כתב שיש להזהיר שלא יחתכו רק עד הטבור. ויש לנו כמה דברים שמצינו במחברים שכתבו שראוי להזהיר או להחמיר ולא תפסו חומרתם ולא נהגו כן. וכן בספרי הניקור באחרונים לא הביאו זה למנהג. ולזה לענ"ד אין להחמיר בזה. רק צריך להשגיח אם יודעים הטבחים לנקר הבשר שם וכעין זה כתב שם הלה"פ שיש לאסור שלא לאכול כלל בשר אחורים. ובכ"ז אוכלים בהרבה מקומות ע"י ניקור: ובבשר שבין צלע י"ב לצלע י"ג פשוט כמ"ש מעכ"ת שאם יכולים לנקרו כראוי אין שום חשש בזה. וכבר כ' המ"ב דאף על מה שמניחים הצלע הי"ג לאחורים אין טעם נכון. ומ"ש הנו"ב בלשונו בין צלע י"א לי"ב נראה שדעת הנו"ב כרש"י דרק צלע אחד נידון כחזה. ואף להתוס' י"ל כמ"ש הלב"ש דלענין נשתברו חשיב רק צלע אחד כחזה ולזה שפיר כתב שהדופן אינו רק י"א צלעות. כיון שצריך להניח אחת מצלעות גדולות לצד האחורים. שוב ראיתי בפ"ת סי' ס"ד שהביא שהשיבת ציון סי' כ"ז פירש כן. ואינו ת"י: ומ"ש מעכ"ת ליישב קושיית הלב"ש שהקשה דהא איכא י"ט חוליות. דאה"נ כדאיתא בברכות כ"ח חוליא קטנה