דברי מלכיאל ב רצב

סימן כט ט) וע"פ סברא הנ"ל נראה לדון להקל אם יש סירכא בשיפולי אונא ודבוקה לדלדול שתלוי בשיפולי אומא. דהנה מבואר בד"מ סי' ל"ט והובא למעשה בכל האחרונים שהדלדולים שיש להם מראה בשר אין להם דין סירכא כלל. וכתבו האחרונים להקל אף אם נסרכו הדלדולים זה לזה. וכבר האריך בזה בשו"ת עונג יו"ט סי' ס"ט ע"ש. אכן בנדבקה סירכא לדלדול הובא באחרונים להחמיר. ולפמ"ש יש להקל דכיון דחזינן שהסרכא לא נדבקה לריאה רק לדלדול שהוא מצוי על הריאה. א"כ אין לה דין סרכא דבוקה כלל. רק שצריך שלצד הסירכא ימעכו ויראו שהמקום שלם ואינו מבצבץ כי יש לחוש שיש שם נקב ולזה נדבקה למקום אחר ופגעה בהדלדול. אבל הדלדול א"צ מיעוך כלל. וא"ל דמ"מ לשיטת התו' שטעם טריפות סירכא הוא משום שמא תתפרק ניחוש גם הכא שמא תתפרק ז"א דכיון שהסרכא עברה במיעוך לא חיישינן לזה. וכמו שאנו מכשירין בכל סרכות שעוברים במיעוך וקליפה ובפרט דהדלדול הוא רך וכמ"ש הב"א סי' ל"ט סעיף ק"ב ושאר אחרונים שדרך הדלדולים שנימוחים בפושרים: י) ועוד נראה דהא כמה ראשונים ס"ל דמחוד לחוד ומגב לגב הוי כסדרן עב"י סי' ל"ט. וממילא דמשיפולי האונא לשיפולי האומא שאצלה הוי ג"כ כסדרן. שוב ראיתי שכ"כ להדיא הב"י בסי' ל"ט בשם הרמב"ן דלשיטה זו כשר אף משיפולי לשיפולי ע"ש. נראה דהפוסקים דס"ל דמגב לגב הוי כסדרן ס"ל הטעם שמא תתפרק. דלטעם שאין סירכא בלא נקב א"כ קשה דהא מ"מ יש נקב והסרכא היא קרום מחמת מכה ואינו סותם. ובשלמא מחיתוך לחיתוך ס"ל שבשביל שמונחים זה על זה סותם הבשר הנקב ולא גרע מדופן סותמתה דכשר. וגם שי"ל שבשביל שמונחים זע"ז נסרכים זה לזה אף בלא נקב. וכמבואר בראשונים סברות אלו אבל מגב לגב לא שייך זה. וע"כ צ"ל דס"ל הטעם שמא תתפרק. שוב ראיתי שכ"כ הר"ן בפא"ט להדיא ע"ש. ואף דהרא"ש שם הבין בדעת רש"י להכשיר מגב לגב צ"ל דס"ל דהיכא שאין סופו להתפרק הוי סתימה מעליא שהסרכא הולכת ומתחזקת וכ"כ שם בחי' אנ"ש בר"ן שם. ובאמת העיקר כמ"ש הב"י בסי' ל"ט דרש"י ס"ל לאסור מגב לגב ע"ש. וא"כ כשר בנ"ד ממ"נ. דלטעם שאין סרכא בלי נקב כשר דהא עברה הסירכא במיעוך הנהוג ולא בצבץ שם ואין כאן נקב והוא רק קרום בעלמא. והדלדול ידוע שהוא מצוי ואינו מחמת נקב. ולשיטת הסוברים הטעם משום שמא תתפרק כשר בלא"ה דהא הוי כסדרן משיפולי לשיפולי כנ"ל. וכן מוכרח לומר לדעת הדעת קדושים והעונג י"ט שהקילו בדלדולים הסרוכים זה לזה. דקשה טובא דנהי שאינו מחמת נקב. מ"מ ניחוש שמא תתפרק. אבל לפמ"ש א"ש דלשיטה זו מיקרי כסדרן בכה"ג. ועוד נראה דע"פ רוב כשהדלדולים סרוכים אזי הסרכא ארוכה ביותר וליכא חשש שמחמת נפיחה תתפרק. אך ז"א דא"כ נתת דבריך לשיעורין. וגם יש לעשות בזה ס"ס כמבואר למבין. ולזה נלע"ד שיש להקל אם הסרכא עברה בנקל במיעוך בעלמא. ומכ"ש אם הדלדול נסרך לשומן או לדופן נראה שיש מקום להקל אם מתמעך הדלדול באמצע ע"י משמוש בין האצבעות דליכא למיחש שמא תתפרק וכמובן וכמ"ש האחרונים. ובאשר אחשוב כי בלי ספק דברו בזה האחרונים ואין לי פנאי לחפש אחריהם לזאת בזה: יא ועוד יש לצדד להכשיר אף אם לא בדקו הסרכא הדבוקה לדלדול. דהנה בכל סרכא תלויה כתבו הפוסקים דלהכי כשירה משום שאם היתה מחמת נקב היתה נדבקת למקום אחר ולזה בסרכא דבוקה אנו אומרים שהוא מחמת נקב. וגם זה אינו רק ספק כמבואר בפוסקים. ע' יו"ד סי' פ"א ובש"ך שם. דהא אפשר שהיא מחמת ליחות בעלמא. ועדיין קשה דנימא כיון דנשחטה הותרה. וצ"ל כמ"ש הרשב"א בחידושיו דכיון שהוחל מחיים דבר המטריף צריך בירור שהיא כשירה. וה"נ כיון שיש סרכא לפנינו צריך לברר שאינה מחמת נקב ועמ"ש בזה בחיבורי סי' נ'. וא"כ לפ"ז בנ"ד שי"ל שהדלדול נתחבר אל הסירכא באשר שניהם תלוים יחד נסתבכו זה לזה. אין זה הוחל דבר המטריף. ואף דהא גם בסריך לשומן ושאר מקומות מיקרי שלא כסדרן. אף שאפשר שהשומן נדבק לסרכא תלויה. מ"מ הכא עדיף טפי כי הדלדולים דרכם ליסרך אל חוט התלוי סמוך לו. משא"כ שומן ושאר איברים אין דרכם כ"כ ליסרך. וכמ"ש הפוסקים שרק ריאה דרכה ליסרך. ואינני אומר כן למעשה ולזאת אקצר בזה רק עוררתי שיש סברא להקל במקום שיש עוד צד להקל: סימן ל לענין סרכות שנמצא בהם דם אביא מה שבא לפני מעשה כ"פ בעוף שנמצא בתוכו חתיכה מליאה דם קרוש וקרום סביב. וכן לפעמים נמצא חתיכה קרושה כעין מראה כבד. אבל לא במקום הכבד. והוריתי בזה להיתר. כי למאי נחוש לה. אם משום יותרת הכבד. הנה לא מבעיא להסוברים שיתר כנטול היינו דהוי כניטל מקומה. דוודאי אין חשש כיון שאינו דבוק במקום מרה וחיותא. אלא אף לשאר שיטות כיון שאינו במקום כבד ואין לו צורת כבד כראוי. אין שייך כלל לומר יתר כנטול. וכעין דמצינו בסי' ל"ה גבי יתרת וורדא שאם יש לה צורת אונא אין זה יתרת וורד. רק שבימין יש מחמירים מפני שהוא מקומה ע"ש. וכעין זה נמצא לפעמים בעוף חתיכה בצורת לב. וגם בזה אין להחמיר כלל. כי אין זה נקרא יתר לב. כי אף שיש לה צורת לב. אבל בפנים אין לו החללים כמו בלב וכן אין לו שאר צורת הלב. רק הוא חתיכת בשר אשר חיצוניותו דומה ללב. ומ"ש הבאה"ט סי' מ' בשם הדמש"א להטריף בשני לבבות. אולי היה שם גם השני עם חללים כדרך לב. ובאמת יש מקום לדון שאף אם יש בו חללים. אם אין בו דם כמו בלב. ג"כ יהא כשר. וכעין מ"ש הפר"ח בסי' מ"ז שלא נקרא יתרת בבני מעיים רק כשנכנס בו הפרש יעו"ש. ואפשר לחלק מטעם שביאר שם שאם אין הפרש יורד שם אזי הוא וריד היורד מן הכבד שמצוי כן. אבל בנ"ד כיון שאינו מצוי לא שייך זה: ודם קרוש בגוף באמת מצוי הרבה פעמים. ונראה שזה מתקבץ מחמימות שבגוף. ונפלט מדופן ומאברים הפנימים שמזיעים ומתקרש שם מרוב חום ונעשה קרום סביב. ומזה אני דן לצדד להקל בסירכא לריאה שיש בה אדמומית. שי"ל שאין הדם בא מהריאה רק שנעשה קרום לסרכא. ואח"כ מחמימות שבגוף נבלע בה זיעת האברים ונעשה אדום. או שמקודם נעשה הקרום אצל השומן עם דם בתוכו מהדם שנתקבץ בגוף. ואח"כ נסרך לריאה. וכן מצוי הרבה פעמים שנמצא בגוף עוף חוטים תלוים בדופן ובשאר אברים ובשדרה שמלאים כמו דם וזיעה אדומה וזה ראיתי בעיני הרבה פעמים. ורק כשרואים שהדם בא מהריאה. כגון שהסירו הסירכא ועדיין יוצא דם מהריאה. אזי מוכח שהוא מהריאה. וצ"ל דגם הט"ז בסי' ל"ז סק"ד שכתב להטריף בסירכא שיש בה דם. איירי בכה"ג שמוכח שהדם מהריאה. או שהיה מלא דם סביב סמוך לריאה ולא על פני כל הסרכא שמזה מוכח ג"כ שבא מהריאה וכ"נ לשון הט"ז שם [ואף אם ניכר שבא מהריאה. ידוע מ"ש השאילות שמואל סי' נ"ז שיש עורקים על הריאה שמהם בא הדם ולא מגוף הריאה. וכבר קבעו בה מסמרות כמה אחרונים בסברא זו. והוא ברור לבקי בטיב הריאה. ובפרט בצמקה וכן בשיפולי האומות מצוי בלא"ה שיוצא זיעה מהריאה כשדוחקים מעט ביד. בלי שום עשיית נקב. וא"כ גם כשהוא תחת סרכא. אין לדון זה להוכחה שיש נקב. ואכמ"ל בזה רק העירותי לעורר לב המעיין. וע' שו"ת עונג יו"ט סי' ע"ב בזה]: והנה אף שכתב העונג יו"ט שם ושאר אחרונים להקל בזיעה תחת בלוי. אכן צריך להשגיח היטב על הבדיקה בפושרין