דברי מלכיאל ב רצ

ניתוק הסירכא גרם זה הקרע. אפשר נקרע זה בהוצאת הריאה שהמקום הוא במיצר החזה ויקרה לפעמים שיקרע שם כשמסתבך בעצמות החזה. וגם אפשר שהיתה במקום שכנגד שומן הפריסה בשיפולי והקרום הנקרע מעל הריאה היה ג"כ במקום ההוא. וא"כ יש לדון שאף אם לא היתה עוברת הסרכא הרי כתבו הראשונים הובאו ביתה יוסף סי' ל"ט שהשומן שם סותם ודינו כסרכא לדופן ונהי דנהגינן להחמיר ולמעך אף בסרכא לדופן. בכ"ז יש להקל בספיקו והו"ל ס"ס וכמ"ש הפוסקים בסי' פ"ג והש"ך בכללי ס"ס דספק אחד בדאורייתא וספק אחד בדרבנן שפיר הוי ס"ס. ואף דהוי בשיפולי וקיי"ל בסי' ל"ט דבזה לא אמרינן שהדופן סותם. וא"כ ה"ה בשומן הפריסה. בכ"ז יש לדון דהא הפרדס לרש"י ז"ל סי' רי"ז וברוקח סי' שפ"ג בשם רבינו גרשום ובכלבו סי' ק"א ובאו"ז סי' תי"א מקילים בשיפולי ג"כ ובכלבו שם מיקל אף בחוד וחיתוך וכ"נ בפרדס להקל בחוד. ואף להרשב"א שמחמיר בשיפולי הוא רק מחמת ספק שמא הולכת הסרכא מקמא ע' בטור וב"י שמפורש כן. וא"כ בנ"ד יש להקל מצד ס"ס וכמש"ל ובפרט בסרכא שנפסקה בהעברת יד הבודק שהרבה ראשונים מקילים. אכן בנ"ד היה ניכר שהחוט שהיה תלוי הוא הסרכא שנפסקה והיה ניכר שהיה קשה מאוד להסירו משם אם לא נקרע המקום וכידוע לבקיאים ולא היה שייך כלל לעשות ספק מזה שמא היה עובר ע"י מיעוך. וגם הקולא שהוא כנגד הפריסה לא היה שייך כ"כ. כי היה נוטה יותר לצד שמקמא של הריאה ואומדן דעת הוא שהבודק העביר ידו שם במהירות ובכח. ולזה נפסקה הסירכא ונקרעה. ויש כמה בודקים שמעבירים ידם במהירות ומפרקים כמה סרכות אשר אח"כ לא נודע מקומם איו. ובדרך כלל מי שהוא בקי בטיב ריאה וסרכות אין שייך לגבב ספיקות וקולות נגד המורגש לו בעין שכלו ובקיאותו ועל כגון זה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ונראה שזהו הא דאיתא דרב אשי מכנף לכולי טבחי דמתא. דקשה לכאורה ל"ל קיבץ חכמי העיר. אבל הכוונה כי בגוף הדין היה בטוח בעצמו שלא יכשל בו. אבל היה ירא שמא חסר לו איזה ידיעה בטבע הריאה ובקיאות בשינוים שלה. ולזה קיבץ הטבחים כולם שאפשר שיש לאחד בקיאות בפרט אחד מה ששארם לא ידעו. ועתה רבו המורים בטריפות הריאה ממה שרואים בספרי האחרונים ומדמים לענין אשר אינו שייך לזה כלל: סימן כז בשיפולי האונא הארוכה ועבה היה קרום כמראה בשר. וכפי שמצוי בשיפולי הריאה. וביותר מצוי כזה בשיפולי האומות וכבר מובא זה באחרונים. והנה מקרום זה יצאה סרכא לשומן הלב וכשאחזו הסרכא היה נמשך הקרום הדבוק לשיפולי האונא עמה ברוחב יותר מאצבע. אבל עצם הסרכא היה רק כחוט. ונחלקו הבודקים אם צריך להסיר כל הקרום הנמשך עם הסרכא או רק את החוט הדבוק. כי הבודק חצה החוט לשנים בעוביו ומשך חצי אחד לכאן וחצי אחד לכאן באופן שכל הסרכא כבר עברה ממקומה. אבל נשאר הקרום עוד בצדדים כנ"ל. וגם תחת גוף מקום הסרכא נשאר ג"כ עוד מהקרום הנ"ל כרוחב קש. אף שחוט הסרכא עבר מעל הקרום במקום הלז ועמד מן הצד כנ"ל: והנה בגוף דין איזה נקרא סירכא ואיזה נקרא התפשטות כבר האריכו האחרונים הרבה. וע' לבש"ר סי' ל"ט ס"ק קמ"ו וס"ק קצ"ח. והעיקר מה שראוי לתפוס מדבריהם אשר כל שמגביהים הסירכא וניכר שנמשך עמה כעין קרום הדבוק לריאה צריך להסירו כי כל זה נקרא סרכא. אבל כשהקרום אינו עולה עם הסרכא. אף שבקליפת הסרכא נקלף מעל הריאה זה נקרא רק התפשטות וכמדומה שכן נוהגים כל הבודקים והמורים הבקיאים. ולכאורה יש להוכיח ממ"ש הרשב"א הובא בטור וב"י סי' ל"ט וכ"פ בש"ע שם בלי חולק שסרכא משיפולי לדופן טריפה. ונתבאר הטעם בטור וב"י מפני שספק שמא הסרכא הולכת מפנים הריאה יעו"ש. הרי דס"ל שאף שלמראית העין הסירכא יוצאת רק משיפולי. מ"מ י"ל שעיקרה יצאה מפנים הריאה ושם היא דבוקה בריאה ועלתה על השיפולי ושם יצא ונדבקה בשומן הלב. וקו"ח לשארי סרכות שיש לחוש שעיקר הסרכא התחילה בסמוך למקום שהתחיל החוט לצאת מהריאה ולידבק למקום אחר. ונראה שלזה דעת הפרדס לרש"י סי' רי"ז והכלבו סי' ק"א והרוקח סי' שפ"ג בשם רבינו גרשום והאו"ז סי' תי"א להקל בשיפולי ג"כ משום דס"ל דעיקר הסרכא הוא במקום שיוצאת מן הריאה. אבל באמת גם דעת הרשב"א היא כן ורק הרשב"א חושש בסרכא בשפולי שמא היא מקמא לפי שבחוד א"א להבחין היטיב להיכן נוטה עיקר הסירכא ואפשר נוטה למקמא ולזה אף שנקרא שיפולי בריאה כשיעור ד' אצבעות לענין בועא בשיפולי אבל הכא מיקרי שיפולי רק בשיפולי ממש. וע"ל סי' כ' מ"ש בזה בס"ד. ולפ"ז כיון שהקרום המוגבה מכח הסרכא נקרא סרכא גם בנ"ד צריך להסיר כל הקרום שבשיפולי האונא: אבל באמת נראה שז"א דהכא כיון שמצוים קרומים כאלה בריאה א"כ אין לנו לתלות שהקרום נעשה מחמת מכה. ורק שהיה שם ממילא וכעין דקיי"ל בקרומים שבשיפולי האומא במקומות שקורים העקליך וכמ"ש הח"ס סי' ל"ה. וא"כ הסרכא היא רק מהקרום הזה. ויש לדון שאינה סרכא כלל כיון שאינו מהריאה. וכן יש מקילים היכא שמדלדולי הריאה שהם אדומים נסרך למקום אחר. ואף אי נימא לחוש לשיטת הפוסקים שטעם איסור סרכא הוא משום שסופו להתפרק וגם בזה נחוש שהיתה מתפרקת עם הקרום. בכ"ז בנ"ד שעברה הסירכא מהקרום אף שהקרום נשאר אצל הריאה. מ"מ הרי חזינן שהסרכא לא פרקה את הקרום וכמו דמכשרינן בכל סרכא מה"ט בקליפה ומיעוך לדידן. ובכ"ז נראה שיש להחמיר שבמקום עצם הסרכא לא ישאר מאומה אף מהקרום. אבל מהצדדין נראה שאין צריך להסיר אף שמוגבה מכח הסרכא כיון שניכר שאינו מהסרכא רק קרום שמצוי להיות בריאה. ואף במקום גוף הסרכא יש לדון להקל בשעה"ד אף אם נשאר הקרום היכא שהמורה והבודק בקיאים היטב שהוא קרום המצוי בשיפולי הריאה. וע' בסימן שאח"ז. סימן כח א) כמה פעמים בא מעשה לפני שהריאה דבוקה לשומן הגרגרת או לשומן שדבוק בשדרה ויורד בין הערוגות שמקילין בכל זה. או שדבוק לשומן שתולה על הדופן שקורין שומן הפריסה שדינו כדופן כמ"ש הבעה"ע הובא בב"י סי' ל"ט. ונהי שאנו מחמירין בכל אלה כשסריך כמו שמחמירין בסריך לדופן. מ"מ כשדבוק יש להקל. וכן יש עוד דיבוקים שיש מקומות שהמנהג להקל כמבואר בפוסקים וע' בב"א בקו"ה לסי' ל"ט באורך בזה מסי' י"ד עד סי' כ'. ורוב פעמים יש קרום דק בין השומן והריאה והשומן דבוק לקרום והקרום לריאה. והנה בזה כתב התב"ש סי' ל"ט סכ"ה להחמיר שדינו כסירכא. וכ"כ שם בתב"ש סקל"ה שכל שאין דבוק ממש לריאה בלי שום הפסק. דינו כסרכא ע"ש. וכ"כ בב"א סי' ל"ט סעיף ע"ה וס"פ וע"ש בראש אפרים מ"ש בזה: ב) ולענ"ד דבריהם צ"ע דהא עיקר מה שאנו מקילין לקלוף הסירכות ולהכשיר אם נשאר שלם כבר כתבו האחרונים משום שזה מורה שאין זה סרכא רק קרום דבוק על הריאה כעין קרום דריינוס. אך קרום דריינוס היה על כולה וזה אינו רק על מקצתה. וא"כ לפ"ז אם אנו רואים קרום שלישי או בשר בלוי פרוש על הריאה. ומזה יוצאת סירכא למקום