דברי מלכיאל ב רפח

יחד עם הסירכא אבל אינו סר לגמרי מהריאה רק הוא מתפשט על הריאה וכשקולפין אותו מעל הריאה נכנס אח"כ עמוק לתוך הריאה וא"א לקלפו משם כלל: ולכאורה יש מקום להקל דהא כבר כתב הלבש"ר ועוד כמה אחרונים שא"צ רק שתסור הסירכא ממקומה. אבל מה שנעשה נקב רחוק מעיקר מקומה לא איכפת לן. וה"נ הרי במקום הסירכא נקלפה הסירכא והעורק היטב ומה לנו שמתפשט אח"כ למרחוק. אבל באמת ז"א דהכא חזינן שהוא ראש סימפון שיצא מהריאה וניקב הקרום. וראשו גדל ונתפשט ונדבק על הריאה ומראשו נסרך להשומן. וא"כ נהי דהסרכא בעצמה לאו כלום היא דהא במקום שנסתרכה אין שם נקב. אבל הלא מ"מ חזינן שהסמפון יצא לחוץ ומושכב ע"ג הריאה וא"כ ניקבה הריאה. ולכאורה י"ל כיון דקיי"ל שסמפון שניקב נגד הבשר אמרינן שהבשר סותמו וכדאיתא בחולין מ"ז ע"ב ובש"ע סי' ל"ו וה"נ נימא שהסמפון ניקב בראשו וראשו דבוק לריאה ונימא דבשר הריאה סותמו. אבל ז"א דהכא הנקב בריאה הוא במקום שהסמפון יוצא מהריאה ולא מצד שהסמפון נקוב והסמפון ודאי שאינו סותם נקב הריאה. וגם נראה דרק בשר הריאה שבפנים שאין לו קרום והוא רך וספוגי אמרינן שנכנס לתוך נקב שבסמפון וסותמו. אבל הכא שהסמפון הוא למעלה על הריאה והריאה מכוסה בקרומים שלה ודאי דלא שייך לומר שסותם הנקב: ואין לומר שהסמפון שיוצא מריאה היינו רביתיה והוי כמו יותרת היוצאת מן הריאה דזה בודאי אינו. כי הסמפונות דרכם להיות מכוסים בקרום הריאה ולא לצאת לחוץ. ולא דמי ליותרת שהרי היותרת בעצמה מכוסה בקרום של ריאה ואין כאן נקב. ואם הסמפון היוצא מכוסה על פני כולו בקרום הריאה וגם על קצהו יש קרום ריאה אפשר לצדד שדינו כיותרת דהא יש יותרת שיש בה סמפון. ורק שם יש הרבה בשר סביב הסמפון וכאן אפשר לא הספיק עדיין הבשר לגדל סביביו אבל זה צריך דקדוק גדול שיהא הקרום שלם סביבו. וגם בלא"ה אם הוא מגבו יש בזה לדון דין יותרת מגבו וכן מקמא ובפרט אם הוא סרוך יש לדון בזה משום תר"ל לדעת הסוברים דהוי כה"ג תר"ל. ואקצר באשר הוא דבר רחוק שיהא מכוסה בקרום כראוי ואם אינו מכוסה בקרום אזי אף שאינו סרוך למקום אחר ג"כ יש להטריף. דאף דהוי רק כסירכא ממקום למקום מ"מ הרי יש נקב בריאה במקום שהסמפון יוצא וכמש"ל. והבקי בזה יודע שכשמזדמן באופן שהזכרנו נראה בעליל שהסימפון יוצא עמוק מתוך הריאה ויש שם נקב בריאה. ולזה צריך כל בודק או מורה לשים לב בבוא לפניו סירכא כזו שמתקלף מעל גבי הריאה כעין חוט וגיד קשה. ולעיין היטיב אם אינו יוצא מגוף הריאה מאיזה מקום וכנ"ל: ואף שהפוסקים כתבו דסירכא הנעשית מחמת נקב דרכה להסתרך ממקום הנקב ממש בכ"ז אינו שייך לנ"ד. דהכא הסרכא באמת אינה מחמת נקב ורק הליחות קלטה את קצה הסמפון שנדבק שם. ובכ"ז טריפה מצד שנקבה הריאה במקום שיוצא הסמפון וכנ"ל. ועוי"ל דהפוסקים כתבו זה רק על צד הרוב אבל היכא דחזינן להדיא שהסירכא נמשכת מנקב שבריאה במקום רחוק קצת וודאי שטריפה הסירכא. רק בצבוץ תלינן שנעשה מחוזק הקליפה וכדומה כדי שלא להוציא בהמה זו מן הרוב שאין דרכו בכך: סימן כד ובהיותי בענין התפשטות הסרכא אמרתי לבאר מה שראיתי בשו"ת עין יצחק חי"ד סי' ח' שכתב דאף דהיכא שמבצבץ תחת הסירכא או סמוך לה בהתפשטותה ויש לתלות במשמוש ידא או בחוזק הנפיחה לא תלינן אצלינו שקולפין הסירכא מ"מ אם נמצא בריאה ההיא עוד מקום שמבצבץ ושם ג"כ יש לתלות במשמוש יד או בחוזק הנפיחה דשם וודאי דתלינן כיון שלא היתה שם שום סירכא. ממילא תלינן גם כאן. כיון דחזינן שריאה זו עלולה לינקב מחוזק נפיחה או משמוש א"כ לא הוי הבצבוץ ריעותא כלל וכבר כ' האחרונים שאצלינו הבדיקה תחת הסרכא היא רק לחומרא והוי כנאבד בלי בדיקה שיש להקל עכת"ד: ונלע"ד שזה שייך רק כשהסיר הסרכא בנחת וראה בראות עין שנשאר שם קרום הריאה כראוי ורק טרם שבדק שם אם יבצבץ אירע שנפח בחוזק גדול יותר מכפי הראוי עד שנקרעה בהריאה במקום אחר או משמש שם יד הטבח באופן שיש לתלות בו וכדין המבואר בס' ל"ו ס"ה באיזה משמוש יש לתלות. אבל אם תיכף אחר הסרת הסרכא נראה הבצבוץ באופן שלא ראה כלל המקום ההוא וגם לא משמש שם אחר הסרת הסירכא אזי וודאי שאין לתלות בשום דבר דהא אפשר שהסרכא לא עברה כלל רק קלטה עמה קרום הריאה אשר משם מבצבץ ועיקר הקולא בנאבדה הריאה בלי בדיקת הבצבוץ הוא רק כשעברה הסרכא כהוגן וחזינן שהוא קרום בעלמא מחמת ליחות וכעין קרום דריינוס וכמ"ש האחרונים בזה. אבל כל זמן שלא ראה שעברה הסרכא מעל הקרום ואפשר שקלטה קרום הריאה וא"כ אינה קרום בעלמא רק סרכא שיצאה מתוך הריאה אזי אין להכשיר בנאבדה וגם אין שייך לתלות בשום דבר כלל. והרי אם קרע הסרכא בידים ג"כ אנו מטריפין ואין תולים בשום דבר אף שיודע שקרע בידים והיינו משום שאין ידוע שעברה וכמ"ש האחרונים שספק עברה טריפה. ובארתי זה באשר עי"ז ניתן מקום למורים לטעות שיתלו במשמוש יד הבודק בעת שקלף הסירכא או בחוזק הנפיחה בעת קליפת הסרכא וזה טעות כי עכ"פ צריך לידע בבירור שעברה הסרכא כראוי ונשאר המקום שלם ויפה. ורק אם אח"כ נתחדש דבר שאפשר לתלות בו אז אף אם יבצבץ אפשר לתלות בו וכעין זה קיי"ל בי"ד סי' י"ח שאם שחט בסכין בדוקה ונאבד הסכין ולא בדקו אחר שחיטה כשר ולא חיישינן שמא נפגם ובכ"ז אם בדקו ומצאו פגום לא תלינן שנפגם במפרקת או בסוף השחיטה ממש בבשר ובעור. ואם שיבר בו עצמות או נפל על קרקע קשה על חודו תלינן שפיר וכן אם נחתך במפרקת הרבה ראשונים מכשירים ע"ש ובשו"ת מקום שמואל סי' צ"ג בזה: וגם בגוף הדין לענ"ד צריך עיון טובא להכשיר דהא אנן קיי"ל בסי' ל"ו שאין בקיאין בהקפה. ומכ"ש לתלות לקולא בסירכא לפי מנהגינו שקולפים הסירכא. והגאון הנ"ל פלפל שם מצד תרתי לריעותא. ובאמת לענ"ד הבצבוץ הוא גילוי מילתא שלא עברה הסירכא כראוי ואין מועיל מה שבראיית עין הקרום שלם כי ידוע שא"א לראות נקב דק בריאה שמבצבץ בו. ובקליפת סירכא שהיא קולא יתירה וודאי יותר ראוי לתלות שהסרכא קלטה משהו מקרום הריאה דהא מדינא הסירכא מוכחת על נקב כדקיי"ל שאין סירכא בלא נקב ואף לשיטת התו' חזקה שתתפרק ותקלוט קרום הריאה. ולזה כל זמן שלא נתברר שאין שם נקב ושלא קלטה קרום הריאה הרי היא טריפה. רק כשעברה בקליפה בנחת וראו בראיית עין שהקרום שלם מקילין בהפ"מ בנאבדה קודם שבדקו בפושרין משום שאם יש שם נקב או שקולט הקרום אזי יותר מצוי שיהא הנקב נראה לעין. אבל כשאנו רואין שמבצבץ שוב אין לנו לתלות בשום דבר ורק כשקרע במקום הסרכא בידים אזי הוי כנאבדה. והדבר ברור כמ"ש בס"ד שאין להקל בזה: והגאון הנ"ל שליט"א לא היקל רק כשהיה הבצבוץ במקום ההתפשטות של הסירכא ששם החומרא הוא רק מצד תר"ל שהבצבוץ סמוך לסרכא וכמש"ש הסברא מצד סמיכות המקום ע"ש בלשונו שמפורש כן. אבל אם בצבץ במקום גוף הסירכא וודאי שאין להקל וכמש"ל: וע' נדה ס"ח ע"א דאיתא שם שאם בדקה בשביעי של נדה שחרית ומצאה טמאה ואחר ימים בדקה ומצאת טמאה רב אמר זבה וודאי ולוי אמר זבה מספק. ומשמע אף אם בדקה אחר זמן גדול שכבר עבר זמן ווסתה השני. מ"מ מחזקינן לה