דברי מלכיאל ב רפד

שיסרכו אונא לחבירתה וכמבואר בפוסקים שפיר אמרינן דרוב בהמות כשירות ובהמה זו לא יצאה בשום דבר מכלל הרוב. וכן קיי"ל בסי' ל"ז גבי בועא בשיפולי דבעינן שלא יהא חוט בשר מקיף רק שיהא בשיפולי ממש אצל החוד ע"ש. אבל בסרכא לדופן שאין זה מצוי שיסרך לדופן ורק כשנסרך אמרינן שהדופן סותם. ועכ"פ יצאה מכלל רוב בהמות כיון שאין דרכה להסתרך לזה הוי ספיקא לחומרא. ואף שי"ל שהסרכא מן הדופן. מ"מ ריעותא יש כאן כיון שאין דרכה להסתרך. והנה כ"ז שייך כשסרוך סמוך לחוד ממש. אבל כשסרוך רחוק קצת מן החוד. שוב לא שייך לחוש שבאה מבפנים. ובזה כתב הרשב"א הטעם מפני שכשהאונא מתחלת לשפע שוב אינה נדחקת אל הדופן ואינה במצר החזה. ולזה בסי' קי"ב וקס"ב דאיירי שהסירכא מתפשטת מן השיפול על הגב. ואין כאן חשש שבאה מבפנים כיון שהיא רחוקה מן החוד. ע"כ כתב הטעם מפני שאין המקום צר ואין הדופן סותם. ובסי' קס"א ובתוה"א איירי שעומדת הסרכא בשיפול סמוך לחוד לזה כתב הטעם שמא באה מבפנים. ולזה שפיר כתב הב"י שלדעת הבעה"ע דאזלינן בסרכא בתר רובא גם בזה אזלינן בתר רובא דלא גרע שיפול האונא מן האומא ששם וודאי המקום רחב ואינו סותם ובכ"ז כתב הבעה"ע דאזלינן בתר רובא וזה ברור לענ"ד והאחרונים לא הרגישו בזה וקיצרו בדבר והוא נ"מ טובא לדינא: עכ"פ לפ"ז בנ"ד טעם מפני שאינו במיצר לא שייך הכא. דלמעלה בקצה הערוגה שכנגד קצה אונא העליונה השמאלית אינו משפע והולך רק שוה בגבהו עד החוד. ולא שייך רק הטעם לחוש שמא באה הסרכא מבפנים. וא"כ הו"ל ס"ס וכמש"ל. ומכל הלין הוריתי להקל בהפ"מ: סימן כא כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מו"ה יוסף נ"י אבד"ק סעראצק: ע"ד אשר בא לפני מעכ"ת ריאה עם בשר בלוי על נגלד וכשקלפו הב"ב בצבצה שם וצידד מעכ"ת להחמיר וחפץ לדעת דעתי הקלושה בזה באשר שמע שיש מקומות שמקילין בזה. והאריך בדברי חכמה. והנה לא ביאר כתר"ה אם נקלף בנחת או בחוזק. וכן אם הבצבוץ הוא רק במקום אחד או על רוב השטח שתחת הבשר בלוי ומטרדותי לא אוכל להאריך וגם כי נושא הענין אינו דורש זה. ורק ארשום את הנלע"ד בדין זה למעשה בע"ה בקוצר בשורש הדין: א) הנה מצד תר"ל לענ"ד אין מקום לאסור כי כבר כתבו כמה אחרונים שנגלד פורתא לא הוי ריעותא כלל וכ"כ בחיבורי ח"א סי' מ"ו בע"ה. וגם בשר בלוי דעת כמה אחרונים שאינה ריעותא. והא שנקרע במשמוש יד הטבח וודאי שאינה ריעותא כי זה אינה ריעותא מחיים שיצטרף לריעותא אחרת ודרך הריאות כן ליקרע במשמוש יד וכדקיי"ל בחולין מ"ו ע"ב ברש"י ותו' ובש"ע סי' ל"ז ס"ו דתלינן במשמוש יד אף בבועא דהוי ריעותא לכ"ע מ"מ לא מיקרי תר"ל. וכ"ה דעת התב"ש בסי' ל"ו סי"א ובשמ"ח שם ס"ק כ"ב. וכ"כ הפמ"ג במשבצות סי' ל"ז ס"ק י"ז. והלב"ש שם בס"ק ל"ד ל"ה כתב דהוי ריעותא כל דהו. ודבריו צ"ע לענ"ד דמנ"ל זה לעשותה ריעותא כיון דכל הפוסקים סתמו דכשר אף בבועא והרי יש מי שסובר דגם בסירכא שעברה תלינן במשמוש והביא זה הלב"ש שם סקל"ד. ושם וודאי הוי ריעותא. ובכ"ז לא דיינינן לה לתר"ל. ואף להלב"ש שם הרי כתב דהוי ריעותא כ"ד. ונגלד פורתא וודאי דלא הוי טפי מריעותא כ"ד ולא מצטרפי. ואקצר כי זה ברור שאין כאן תר"ל. וכן מוכח בס' הפרדס לרש"י ז"ל דנגלד לא הוי ריעותא והובא בחיבורי סי' מ"ז אות ה' ויש לדחות קצת דהפרדס לא ס"ל סברא דתר"ל: ב) ואף שכתב התב"ש שם סי"א ובשמ"ח ס"ק כ"ב דהיכא שצריך בדיקה אין תולין במשמוש יד. וזה פשוט דהא מ"מ אין כאן בדיקה ולא עדיף מנאבדה בלי בדיקה דטריפה היכא שהבדיקה מעכב. ובנגלד הא קיי"ל בסי' ל"ו ס"ב דבעי בדיקה ודעת הט"ז שם ושאר אחרונים שהבדיקה מעכב. מ"מ בנ"ד לכאורה יש מקום להקל דהא הוי רק נגלד פורתא. ובנגלד פורתא דעת הש"ך דלא בעי בדיקה כלל. ואף לשאר אחרונים שמחמירים להצריך בדיקה. מ"מ כתבו דבדיעבד אינו מעכב. וכמ"ש הלב"ש סי' ל"ו סקי"ח בדעת התב"ש דבנגלד פורתא ויש עליו דבר המעכב הבדיקה כשר. ובאמת דברי הלב"ש תמוהים דהא כתב התב"ש בסי' ל"ו ס"א דמ"מ בעי בדיקה בראיית עין ומשמוש יד שלא ניקב רק קרום העליון וזה מעכב בדיעבד. וכ"כ הלב"ש שם בס"ק ג' בשמו. וא"כ כיון שיש עליו דבר המעכב הבדיקה הרי א"א לבדוק אף בראיית עין ומשמוש יד. ואין לומר דאיירי שמעכב רק בדיקת נפיחה ולא בדיקת ראיית עין. דל"ל להלב"ש לדחוק כן ולאוקמי דברי התב"ש שם רק בנגלד רובו. לימא דאיירי בכל גוונא ושפיר איירי התב"ש אף בנגלד פורתא. וכמו שנראה באמת מפשטות לשונו שם דקאי אף על נגלד פורתא דאיירי בו שם מעיקרא ע"ש. ונראה שהלב"ש הבין כמ"ש השואל ומשיב במ"ת ח"ר סי' ל"א בטעם התב"ש בדין זה דהא דראיית עין מעכב בדיעבד הוא רק בתורת קנס. דכיון שהיה יכול לבדוק ולא בדק אסור וכמו ריאה שנאבדה בלי בדיקה. וממילא היכא דא"א כלל לבדוק וודאי כשר. וכ"כ השו"מ שם באמת לדינא. ולפ"ז יש ראיה לדבריו מהלב"ש שהבין כן בדעת התב"ש. וא"כ בנ"ד שעשה כל אפשרותו לבדוק רק שנקרע במשמוש יד. שפיר כשר. וזה וודאי א"ל שנקנסנו בשביל שלא קלף בנחת שלא יקרע. דהא אפשר שהיה דבוק בחוזק ולא היה אפשר לקלוף בנחת. ובפרט לדעת הלב"ש דהבדיקה דראיית עין אינו מעכב בדיעבד. דהא כתב בסקי"ח דבנגלד פורתא ונקרע במשמוש יד טריפה מצד דהוי תר"ל. ולא משום שחסר בדיקה דהבדיקה אינה מעכבת ע"ש. וכ"נ מדהקשה בסקל"ה על התב"ש דמשמע קצת בדבריו דקאי על נגלד להטריף שלא נתלה במשמוש משום שצריך בדיקה. ומשמע שם בדבריו להדיא דבנגלד פורתא אין הבדיקה מעכב ע"ש: ג) אבל באמת נלע"ד להטריף בנ"ד דבאמת דברי הש"ך שכתב בסק"ב שניקב עור עליון א"צ בדיקה ואחריו נמשכו הרבה אחרונים צע"ג. דבבה"ג שממנו מקור הדין להצריך בדיקה בנגלד מוכח להדיא דגם בניקב צריך בדיקה. וזה לשון הבה"ג בה' טריפות רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה והוא דאינקיב תתאה. אבל אינקיב עילאה בלא תתאה כשירה דאמר רבה ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשירה והוא דלא מפקא זיקא עכ"ל. והנה פשוט דמ"ש והוא דלא מפקא זיקא הוא הוספת הבה"ג ולא דגריס כן בש"ס. וכן הבין הרא"ש פא"ט שכתב על הבה"ג דבש"ס לא משמע כן. דסתם כשר משמע אף בלי בדיקה. הרי שהבין שהוא הוספת הבה"ג מסברא דנפשיה. וכן בר"ן שם כתב זה בשם הבה"ג יעו"ש להדיא. וכ"כ כל הפוסקים דין זה בשם הבה"ג. וא"כ ע"כ צ"ל דזה קאי על עיקר דין אינקיב עילאה דאיירי בה ולא על הא דאיגלד כאהינא שזה הביא רק לראיה ואין שייך לומר שיוסיף ע"ז והוא דל"מ זיקא. וא"כ מבואר דגם בניקב העליון בעי בדיקה [ואף אי נימא דגריס כן הבה"ג בש"ס. מוכח ג"כ זה. דכיון דמייתי מהא דרבה ראיה על אינקיב עילאה. א"כ דיו לבא מה"ד להיות כנדון ובעי בדיקה] וממילא אזדו להו כל החילוקים שחילקו התב"ש ולב"ש ושאר אחרונים בין נגלד רובו לנגלד פורתא. דהא מקור חילוקם הוא ממ"ש הבה"ג הא דלא מפקא זיקא רק על ריאה דאיגלדא כאהינא. אבל לפמ"ש שכתב זה על אינקיב עילאה שוב אין כאן חילוק כלל. ומ"ש הפוסקים זה על הא דאיגלדא נראה שלא דקדקו בזה משום דלא משמע להו שום סברא לחלק בזה. והרי כתב הרא"ש הטעם שכיון שנשתנית מברייתה והקרום התחתון דק חוששין שמא ניקב. וסברא זו שפיר שייכא גם בניקב העליון והתב"ש כתב בשמ"ח סק"ה לחלק דהקרום