דברי מלכיאל ב רפג

אף בהפסד מרובה ומסתמא קאי גם על מכה בדופן דהא הסכים שם למ"ש במהרי"ו שהמנהג להטריף הכל. ושם קאי על מכה בדופן וכמ"ש גם הרמ"א בסי"ח: ג) ולזה נראה ששני הטעמים שבתשובה שם הם אחד דמשום שסירכא מדופן כשירה מדינא דגמרא לזה יש לסמוך על ס"ס כזו. וא"כ י"ל דרק הב"ח שכתב בקו"א שם דמדינא מותר רק הוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור. או דחכמי אשכנז החמירו בזה במקום רביתא גזירה אטו מקום שאינה רביתא. כיון דהוי רק חומרא בעלמא לזה היקל בס"ס כזה. אבל לדידן לפמ"ש התב"ש בס"ק ע"ב שטעם החומרא מפני שאין בקיאין מה נקרא סביך י"ל דאין להקל אף בכה"ג. אבל ז"א דהב"ח בתשובה שם איירי במכה בדופן. ובזה כתב הב"ח בסי' ל"ט סכ"ו דנקטינן כהתו' והמרדכי בשם ר"י שפוסקים כאבימי דאף במכה בדופן לא מהני בדיקה ע"ש. וא"כ אסור מדינא. וצ"ל דמה שצידד שם מתחילה מהא דמדינא כשר היינו רק משום שסומך על מ"ש אח"כ דהכא איכא עוד צד להקל מפני שנקרעה הסירכא ואפשר היתה עוברת במיעוך. ועוי"ל דהכא שפיר אמרינן הס"ס דבמכה בדופן אף להמחמירים בזה כנ"ל. מ"מ שפיר מצוי שתהא הסירכא מן הדופן בכה"ג. והוי ס"ס גמור ולא דמי לשאר סרכות לשומן וגרגרת וכדומה וכמ"ש הראשונים שיותר מצוי שתקלט הריאה לדופן כשיש מכה ממה שתקלט לשאר מקומות אף כשיש מכה שם והובאו בסי' ל"ט וב"י: ובאמת נראה דשפיר יש לצרף ספק דשמא הוא סביך דכיון שאנו תופסין שאין אנו בקיאים א"כ הוי חסרון ידיעה לכל העולם. וכבר כתבו הרבה פוסקים דבכה"ג שפיר מצטרפין לס"ס. גם סברת הפוסקים דסגי בסריך יש לצרף ג"כ לס"ס דהא המחבר בסי' ל"ט פוסק דסגי בסריך וברמ"א אין הכרח שפוסק כמ"ד דבעינן סביך דהא סתמא כתב שהמנהג להחמיר וכ"כ בד"מ בשם מהרי"ו ובמהרי"ו ג"כ לא כתב טעם על חומרא זו. וא"כ י"ל שאין הטעם מפני שאין בקיאין רק מצד גזירה או דהוי דברים המותרים ונהגו בהם איסור וכמ"ש הב"ח בקו"א. וכל היכא שאנו יכולים שלא לאפושי פלוגתא בין השו"ע והרמ"א עדיף טפי וגם כי אם היה הטעם משום דס"ל דבעינן סביך וא"א בקיאים. כל כה"ג הו"ל להרמ"א לפרושי וכמ"ש בכמה דוכתי היכי שהחמירו מפני חסרון בקיאות וגם דנ"מ לדינא דלפ"ז היכא דסריך הוי וודאי טריפה. והיכא שלפי ראות עינינו הוי סביך ורק מחמירים מפני שאין בקיאין הוי רק ספק טריפה וזה נ"מ למילי טובי. וע"כ צ"ל שטעם הרמ"א מפני גזירה או מנהג וכמש"ל. ובפרט דבאמת יש ס"ס בכל אופן שמא הלכה דסריך כשר ושמא הוא סביך ורק המנהג להחמיר בזה וממילא כיון שאינו רק מנהג משום גזירה הוי רק דרבנן. וא"כ היכי שנאבד ויש כאן ספק שמא היתה עוברת במיעוך שפיר כשר דהוי ספק דרבנן וספק מנהג להקל. ועוד נראה להוכיח דטעם המנהג אינו משום שאין בקיאים דהא הרמ"א כתב בדרך כלל שנוהגין להחמיר בכל החילוקים שנזכרו בסי' ל"ט מסי"ח עד סוף הסימן והיינו אף במכה בדופן ושם לא בעינן סביך ולא שייך סברא דאין בקיאין בזה. אכן באמת בד"מ סי' ל"ט ס"ק כ"ה נראה להדיא שטעם החומרא מפני שמחמירים כשיטת הב"י לדעת הרא"ש שם דאף במקום ריביתא מחמרינן כרב נחמי' דבעי בדיקה ואין בקיאין בבדיקה זו רק כשעוברת במיעוך הוי הבדיקה לחומרא וכמ"ש האחרונים. ושפיר הוי טעם אחד לחומרא דסירכא לדופן ולחומרא דמכה בדופן. ורק בסירכא כסדרן אין מחמירין. אף שהב"י כתב שם להחמיר גם בזה לשיטה זו ואכמ"ל בזה. ומ"מ משמע בד"מ שם שאינו רק מנהג לחומרא. ולא שתפסו כן לדינא יעו"ש: ד) ולכאורה בנ"ד יש לדון להחמיר מצד דהוי בקצה הריאה סמוך לחוד וקיי"ל בסי' ל"ט ס"כ דהיכא דאיכא סירכא בשיפולי הריאה לדופן טריפה והוא מדברי הרשב"א הובא בטור. וא"כ אף מדינא דגמרא אסורה והוי ספיקא דאורייתא וככל סירכא שנאבדה וכמש"ל דלא מקילינן בכה"ג. אבל באמת גם הא לא תברא דהא כתב הטור בשם הרשב"א הטעם משום דחיישינן שמא הסירכא באה מבפנים מקמא ולא מגבה ולסירכא מקמא ולא מהני סתימת הדופן. ולפ"ז אין זה רק ספק שמא עיקר הסירכא מתחלת מפנים. ושוב הוי ס"ס שמא הסירכא מגבה והדופן סותם. ואף אם היא מקמא שמא היתה עוברת ע"י מיעוך וה"ז דומה למ"ש הש"ך בסי' פ"ג ובשאר דוכתי דהיכי דהוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן שפיר יש להקל. והאחרונים הערו מקור לזה מתו' פסחים ט' ע"ב ואכמ"ל בזה. וה"נ הוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן לפי מנהגינו להחמיר וכנ"ל. ועוד יש לצרף דהא דעת הפרדס לרש"י ז"ל סי' רי"ז והרוקח סי' שפ"ז בשם רבינו גרשום ז"ל ובכל בו סי' ק"א ובאו"ז סי' תי"א שהסירכא משיפולי אונא לדופן כשירה ע"ש. ואף דהב"י הכריע כהרשב"א י"ל דהיינו מפני שלא הביא בב"י רק דעת הכל בו להקל. ונראה שלא ראה דברי יתר הפוסקים. אבל עכשיו שמצינו חבל ראשונים הנ"ל המקילים וודאי שיש לצרף דעתם עכ"פ לס"ס. ונהי דאנן מחמרינן בכל גוונא. מ"מ כיון שיש ספק שמא היתה עוברת במיעוך וכשר אף למנהגינו שפיר יש להקל. וא"ל דהא הוי ס"ס לחומרא שמא הסרכא מבפנים ואף אם היא מגבה שמא לא היתה עוברת במיעוך ואסורה לפי מנהגינו להחמיר בזה. ז"א דמ"מ הוי ספק אחד בדרבנן וס"ס בדאורייתא ובפרט כשנצרף שיטת הסוברים להכשיר בשיפולי כנ"ל: ה) ובאמת גוף דברי הרשב"א צריכים ביאור דלמה נחוש שהסירכא באה מבפנים כיון שאנו רואים שהסירכא עומדת מגבה והרי מצינו שכתב הרשב"א בתשובה סי' קע"ד והובא בש"ע סי' ל"ט להלכה שאם יש סרכא מאונא לאונא ועומדת בשפת האונא וכשנפוחה הרבה נראה שהיא בחיתוך וכשאין נפוחה כ"כ נראה שהיא בגב ופסק שם הרשב"א שכשירה משום דרוב בהמות כשירות והעמידה בחזקת היתר ואמרינן שבחיי הבהמה נפוחה הריאה הרבה ע"ש. ולפ"ז קשה כיון דעכ"פ הסרכא עומדת סמוך לחוד א"כ ניחוש שמא עיקר הסירכא היא מחוד או מהגב וכמו דחיישינן בסירכא לדופן. וא"ל דסרכא כסדרן לא מיקרי ריעותא כלל. משא"כ לדופן הוי ריעותא ורק שדופן סותם ולזה לא שייך בזה רוב כשירות. דעכ"פ נקב יש כאן ויצאה מכלל רוב. ז"א דהא כבר כתב הרשב"א בחידושיו בחולין מ"ח דבסרכא לדופן איכא ספק שמא באה מצד נקב שבדופן או היא ליחות בעלמא וא"כ לא הוחזקה ריעותא כלל וע' חיבורי ח"א סי' נ' בענין זה. וא"כ מוכח שאין חוששין לומר שהסרכא באה ממקום אחר רק אמרינן שהסרכא עיקר מקומה במקום שהיא. ועוד דא"כ איזה שיעור בזה ומה נקרא שיפולי. ובתב"ש ושאר אחרונים סי' ל"ט תפסו הלשון במקום שמשפע והולך משמע מדבריהם שזה נקרא שיפולי. וקשה דכיון שהוא רחוק מן החוד איך שייך לחוש בזה שבאה הסירכא מבפנים. וע"ק מ"ש בשו"ע סי' ל"ט ס"כ והוא בב"י לדעת הרשב"א דסירכא בשפולי ועולה לגב האונא ונסרכה משם לדופן אזלינן בתר רובא יעו"ש. וקשה דכיון דחיישינן שהסרכא מקמא. א"כ מה שייך בזה לילך בתר רוב ואטו אם תהי סרכא מקמא ותהי גם מגבה נימא בזה ג"כ לילך בתר רוב וזה לא מצינו כלל: ו) והנראה בזה דהנה הרשב"א בתה"א בית ב' שער ג' ובתשובה סי' קס"א כתב דלזה סרכא משיפולי לדופן טריפה משום דחיישינן שמא מבפנים באה וכ"כ הטור בשמו. ובתשובה סי' קי"ב וסי' קס"ב כתב הטעם מפני ששם אינו מצר החזה ופונה לחלל לזה אין הדופן סותם ע"ש והדברים סותרים זה את זה. אבל באמת הדברים פשוטים דהיכא שהסרכא עומדת בשפולי אצל החוד ממש בזה יש לחוש שהסרכא הולכת מקמא או מחיתוך האונא ועלתה למעלה על החוד עד שנראה שיוצאת משיפול סמוך לחוד ובזה לא שייך להתיר משום רוב בהמות כשירות. דבסירכא כסידרן דאמרינן שמתוך רביצתם יחד הדרך