דברי מלכיאל ב רפב

והקרום הנ"ל עלה בנפיחה כאשר נפחו היטב. והיה ניכר שבעת הנפיחה הוגבה הקרום שעל גבי האונא בשטח אצבע ויותר אצל החוד. והנה השו"ב נסתפקו שאולי הוא קרום שקורין טילא שכתבו הפוסקים שאף שעולה בנפיחה כשר לפי שדנין שהוא מגוף הריאה רק שלא הספיק ליגדל שם בשר. ואף שמבואר בפוסקים דהיכא שיש חלון לא אמרינן הכי רצו לתלות החלון במשמוש ידא וכדומה שנעשה אחר השחיטה. והנה לתלות החלון אחר השחיטה הוא טעות. דכיון דאמרינן שהוא קרום הריאה א"כ הו"ל להיות הריאה פתוחה במקום החלון כיון שנקרע הקרום והלא בדקו שם בפושרין ולא בצבץ וע"כ שהיה פתוח שם מחיים. ועכ"פ מוכרח שאין זה קרום הריאה רק סירכא. וא"כ יש להטריף מפני שעולה בנפיחה וכהסכמת הפוסקים דסירכא כסדרן שעולה בנפיחה טריפה: אכן אמרתי להקל מצד דחזינן שע"י הנפיחה מתגבה הקרום ע"ג האונא ומשם נכנס הרוח לתוך הקרום ועולה בנפיחה. והנה אינימא שזה קרום הריאה. א"ש שמתגבה הקרום הריאה גם ע"ג האונא ונמשך לבין החיתוכים. אבל אי נימא שאינו קרום הריאה רק סירכא. ומה שעולה בנפיחה הוא לפי שיש נקב בריאה במקום הסירכא. א"כ לא היה מתגבה הקרום שע"ג האונא אחרי כי הרוח בא מהנקב שבתוך הסירכא. וכבר החליטו הפוסקים שאם הסירכא מחמת נקב אזי הסירכא עומדת על הנקב ולא במרחק מהנקב. וע"כ נראה דהכא יש נקב ע"ג האונא ומשם מתפשט הרוח לתוך הסירכא והקרום שמתגבה ע"ג האונא אינו קרום הריאה רק קרום נוסף ומהקרום הזה מתפשטת הסירכא. וא"כ הרי נראה לעין שהסירכא אינה מהריאה רק מקרום נוסף. וכמו קרום דריינוס שכתבו הפוסקים. ואף המחמירים במיעוך הסירכות וקליפתם. מ"מ בכה"ג מודו שיש להכשיר כי נראה לעין שאינו רק קרום נוסף. ומה שיש נקב תחת הקרום מלמעלה על האונא. כיון שהוא רחוק כאצבע ויותר ממקום הסירכא אין בזה חשש וכמו שהסכימו האחרונים שאין חוששין לבצבוץ שבהתפשטות רחוק ממקום הסירכא ובמרחק כזה כ"ע מודו. ואי משום הנקב בעצמו. הנה יש לתלות בחוזק הנפיחה. כי לפי דברי השו"ב נפחו הרבה מאוד שם בשביל סירכא אחרת. וגם הכו שם השו"ב בידם כדי שתעלה בנפיחה יותר. ואף שהאחרונים כתבו שאין לתלות בצבוץ בהכאת יד הבודק בכ"ז בכה"ג דאיכא חוזק נפיחה והכאת היד שפיר יש לתלות. וגם י"ל דע"כ לא כתבו זה רק שבצבץ במקום סירכא להמקילים לתלות במשמוש ידא דטבחא. וכדומה במקום שצריך בדיקה. אבל כאן שתחת קרום נוסף א"צ בדיקת פושרין. שפיר תלינן אף בהכאת יד וחוזק נפיחה כנ"ל. וכעין מ"ש הש"ך לחלק בזה בסי' ל"ו סק"ט יעו"ש ובאחרונים שם. ובאמת הדעת נותנת שיש לתלות בהכאת יד היכא שמכים בעת שנופחים הריאה. כי ע"י הנפיחה מתחיל הקרום להתגבה וכשמכה אז ע"ג הקרום שובר הקרום ומנקבו ע"י שהקרום מתוח ומוגבה קצת. וגם כי הכוחות מתנגדים כי הנופח מגביה הקרום למעלה בנפיחתו. והמכה משפילו למטה. ועי"ז נשבר ומתקרע קצת. ורק כשמכה בלא נפיחה אז יש מקום לומר שלא לתלות בזה: והנה הסירותי הקרום הלז ונתברר שהסירכא עלתה למעלה ע"ג האונא בשטח רחב. ובמקום הסירכא היה שלם ויפה ולא בצבץ כלל ורק ע"ג האונא במשך יותר מכאצבע ממקום הסירכא היינו מחוד האונא היה בצבוץ. ונתברר שמהנקב הזה יצא הרוח והוגבה הקרום הנוסף ונכנס הרוח משם לתוך הסירכא והוריתי להכשיר מטעמים שנתבארו בס"ד כי היה הפ"מ. וגם כי כבר כתבו האחרונים בשם הבל"י סי' מ"ח שבעתים הללו כל בהמה גסה הוי הפ"מ אם לא שידוע שאין כאן הפ"מ. וראוי לכל מורה ובודק לשית לב בעת שרואים סירכא שעולה בנפיחה להסיר הסירכא כי אולי עצם מקום הסירכא שלם ויפה והרוח נכנס מההתפשטות ממרחק והיינו אם אפשר לתלות שם באיזה דבר לפי הענין. וצריך לזה מתינות וישוב הדעת ובקיאות היטיב בטיב הענין כראוי. וכן בכל מקום שרואים בצבוץ צריך להבחין היטיב מאיזה מקום הוא הבצבוץ. כי לפעמים הבצבוץ אתא מרחוק. ונראה לכאורה שהוא כאן. והמורה המעיין ושוקל היטיב כל דבר בבואו לפניו למעשה ולא יורה בדרך העברה בעלמא ולהראות גדלו שא"צ להתיישב הרבה ויהי' כוונתו לש"ש למצוא האמת. אזי יבחין היטיב בדברים הללו שמצוי הרבה פעמים שאפשר להציל עי"ז מלהפסיד ממון ישראל על חנם: וכן בכל סירכא כסידרן שעולה בנפיחה נהי דודאי שיש להטריף ואף שהביאו איזה אחרונים שיש מקילין ובתפארת למשה סי' ל"ט מסופק בזה. וכן בלב"ש סי' ל"ט ס"ק ק"א כתב שיש מקום לצדד לקולא. בכ"ז העיקר הוא שטריפה וכהסכם רוב האחרונים וזה גרע מנקב תחת הסרכא דשם חזינן שהסירכא סתמה הנקב. וי"ל דהוי סתימה מעליא. אבל הכא חזינן שלא סתמה. מ"מ היכא שיש מקום לתלות שנעשה זה מחוזק הנפיחה או שמשכו קצת בכח האונות זו מזו ועי"ז אפשר שנעשה נקב תחת הסרכא כשמשכו הסרכא וכדומה בכל אופן שיש מקום לתלות לפי אומדן דעת המורה יש להקל כאן שהסרכא אינו ריעותא. אבל בסרכא שלא כסדרן חלילה להקל בזה וזה גרע מנתלשה הסרכא לגמרי: סימן כ א) בקצה הערוגה השמאלית למעלה היינו נגד האונא העליונה השמאלית ממש אצל החוד היה סרוך לצלעות והיה דבוק ממש כרוחב אצבע אגודל. והנה כאשר הוציאו הריאה נמצא כי נקרע שם קרום הריאה כי באשר המקום דחוק לא היה יכול הקצב להפריד היטיב קצת מבשר הצלע אל הריאה וקרע הריאה וארשום מה שעלה ברעיוני בזה למעשה בע"ה. והנה פשוט שלמעלה בערוגה הוי כאונא לענין סירכא לדופן כמבואר בפוסקים סי' ל"ט. וא"כ מדינא דגמרא כשירה בלי שום בדיקה ואף לקצת ראשונים דס"ל דבעינן סריך וסביך. י"ל דהכא דהוי דבוק הוי כסביך וממילא כשנקרעה הריאה במקום זה אין בזה חשש. ונראה דאף לדידן שכתב הרמ"א בסי' ל"ט שהמנהג להחמיר בסרכות לדופן לבדקן. מ"מ כיון דאינה אלא חומרא יתירה נגד כל הפוסקים וודאי שיש להקל בספיקה. וה"נ הוי ספק דאפשר אם היתה הסירכא לפנינו היתה עוברת במיעוך והוי רק כספק מנהג או ספק בחומרא דרבנן דהוי להקל. ואף לפמ"ש הפוסקים טעם החומרא משום דבעינן סביך לבשר ואין אנו בקיאים מה נקרא סביך. מ"מ הכא הוי טובי ספיקי דשמא הלכה כמ"ד דסגי בסריך. ואף אי בעינן סביך שמא גם זה הוי סביך. ואף אם אינו סביך. מ"מ שמא היתה עוברת במיעוך: ב) ולכאורה יש לומר דהא דסגי בסריך אין לצרף לספק כלל כיון שאנו נוהגים להחמיר כמ"ד דבעינן סביך דלהכי אנו מחמירין מפני שאין בקיאין מהו סביך וכמ"ש בתב"ש ס"ק ע"ב בזה והא דשמא היה סבוך י"ל דהוי ספק חסרון ידיעה ואין לצרפו. והנה בתשובת גאוני בתראי סי' ל"ג כתב הב"ח להכשיר בסירכא למכה בדופן שנקרעה משום דמדינא א"צ בדיקה. ועוד דהוי ס"ס שמא הסרכא מן הדופן. ואף אם היא מהריאה שמא היתה עוברת ע"י מיעוך. ולענ"ד קשה להקל ע"פ ס"ס זה דא"כ גם בסירכא לשומן הלב ולגרגרת ולטרפש וכדומה נקל ג"כ אם נאבדה או נקרעה משום ס"ס זה. וזה לא מצינו ובחיבורי ח"א סי' נ' צדדתי באמת שיש מקום להקל בסירכא לשומן שנאבדה בלי מיעוך. אכן לא למעשה יעו"ש. וגם כי שם בארתי הטעם מפני שהסירכות לשומן מצויות בריאה ורובן מחמת ליחות. וסירכות לדופן אינן מצויות כ"כ ולא שייך סברא זו. ונראה דהנה לכאורה דעת הב"ח שם צ"ע שכתב מתחילה להכשיר משום דסרכא לדופן כשירה. והלא הב"ח בעצמו בקונטרס אחרון סי' ל"ט סכ"ט כתב שיש להחמיר אצלינו בסירכא לדופן