דברי מלכיאל ב רפ

לדבר שזוהי הסירכא שנאבדה. כיון שבכל השטח ההוא אין שום רושם מסירכא כלל. לזה יותר קרוב לומר שזו היא הסירכא: אכן נראה דבאמת רשב"ג הוא מחמיר מספק. ומפורש בבכורות כ"ה ע"ב הטעם משום דשכיח שיקברו שם עוד מתים. לזה חוששים שזה שמצאו הוא קבר אחר. וע' בנו"ב חאה"ע סי' מ"ו מ"ש בזה. וא"כ גם בנ"ד יש להסתפק שמא כאן היתה סירכא תלויה. והסירכא דבוקה היתה על החוד. ומש"ל דהוי רגלים לדבר יש לדחות דשפיר מצוי שסירכא קלה כשתעבור ע"י הוצאת הריאה וכדומה לא ישאר ממנה שום שורש ואינה מבצבצת כלל. וגם דהא בככר דעת הטור באו"ח סי' ת"ל דרק כשביטל אמרינן דזהו שאבד זהו שנמצא. אבל בלא ביטל חיישינן לאחר כרשב"ג. וא"כ מבואר דאף ברגלים לדבר הוי ספק לרשב"ג. ורק בדרבנן מקילים כרבי. עכ"פ בריאה ששכיח סרכות תלויות. שפיר י"ל שכאן היתה ס"ת. ובפרט שנמצאה סמוך למקום זה ס"ת. הרי מוכח שיש באונא זו ס"ת. ולכאורה יש לדמות זה להניח מנה של מע"ש ומצא מאתים בפסחים דף יוד. ובביצה ד"י דקיי"ל שכולם חולין. וה"נ כיון שנמצאו ב' סרכות. נימא דלאו היינו הסרכא שהניח. וההיא כבר הוסרה. אבל ז"א דשם עיקר הסברא כמ"ש התוס' בביצה שם שאין דרך להניח חולין אצל מע"ש. וע"כ תלינן שנטל המע"ש והניח חולין. אבל בנ"ד אין שייך זה. ואין הוכחה מהס"ת שנמצאת לסרכא השנית. אבל כיון דחזינן שבריאה זו נמצאים סרכות תלויות. שפיר יש להסתפק גם בזאת שהוסרה: ד) ולפ"ז הוי ס"ס ספק שמא היתה הסרכא על החוד ועברה כראוי. ואף אם הסרכא היתה על מקום זה דחזינן כעת שנקרע. מ"מ שמא אם היה השו"ב ממעכה היתה עוברת במיעוך כראוי. וכאן נקרע ע"י העברת הסכין. או בהוצאת הריאה מגוף הבהמה וכמו שאנו רואים קרע בגוף הריאה במקום זה. ובפרט שלפי דברי השו"ב היתה סרכא קלה ודקה. ולפי אומדן דעתו היתה עוברת במיעוך כראוי. ואף אינימא דהוי רגלים לדבר שהסרכא היתה במקום שנמצא הקרע. מ"מ הא כבר כתבו התוס' בכתובות ט' ע"א ד"ה ואבע"א דאף דרצון הוי רוב. מ"מ כיון דלא הוי רוב גמור. שפיר מצרפינן הא דאונס לס"ס ע"ש. ובפרט דבנ"ד השו"ב אומר שקרוב לוודאי אצלו שהסרכא היתה על החוד. וא"ל דהוי ס"ס משם אחד. דהוא ספק אחד אם הסרכא שראה השו"ב היתה סרכא גמורה או רק ליחה בעלמא שעוברת במיעוך. ז"א דכיון שיש ספק במקומה. הו"ל ס"ס גמור וכמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי. וכן מצינו שכתבו הפוסקים ס"ס כזה גבי סרכות בכ"מ. וכ"כ הב"י גבי סרכא כפולה בסי' ל"ט ע"ש בש"ע ס"ה ובאחרונים בזה דהוי ס"ס שמא הסרכא אינה מהריאה ואם היא מהריאה שמא עיקרה בצד השני ע"ש ובפמ"ג בש"ד סקי"ז בזה. ועוד דכבר בארתי בחיבורי ח"א בס"ד בסימן נ' שיש מקום להקל בסרכא לשומן שנאבדה הריאה קודם שהעבירו הסרכא ע"ש שבארנו שאם יש עוד צד להקל יש להקל למעשה. וא"כ בנ"ד שיש צד גדול להקל ולומר שהסרכא היתה על החוד וכמאמר השו"ב שכן קרוב בעיניו. וודאי שיש להקל בהפ"מ. וגם דלפי דברי השו"ב רוב סרכות דקות כאלו עוברות במיעוך. ויש לסמוך על הרוב בכגון זה וכדמוכח בכמה דוכתי. ואקצר כי רשמתי רק העולה על רעיוני בעת שבא מעשה לידי: ו) ובגוף פלוגתא דרבי ורשב"ג צריך להבין סברת מחלוקתם. ונראה דרבי ס"ל דהא שדה זו היתה בחזקת טהרה לבד ממקום הקבר. ורק כשנאבד הקבר חששו לטמאותה משום ספק קבר. אבל כשנמצא שם קבר. מוקמינן כל השדה בחזקת טהרה כמו שהיתה. ועוד דאף שאפשר שיהא קבר שאינו ידוע מ"מ הכא שמוחזק לנו בקבר ידוע. וודאי אלו היה שם עוד קבר היו יודעים ממנו. וכעין זה כתבו התוס' בנזיר ס"ה ע"א ד"ה אחד שאם אחד ידוע ונקבר בכוונה שם. היו ידועים כולם ע"ש. ועתוס' כתובות כ' ע"ב ד"ה טמאות שכתבו לדעת רש"י שכשקוברין מת. ידוע לכל שנקבר שם. והתוס' חולקין ע"ש ויש לחלק. ועוד דהכא אינימא שיש עוד קבר. ה"ז נגד החזקה שהוחזקה השדה בטהורה. ולזה אין לנו לחוש. וכן אמרינן בכתובות כ' ע"ב דמספיקא לא מחזקינן טומאה משום דעילה מצאו וטיהרו א"י. וכתבו התוס' שם ורש"י בנזיר ס"ה ע"ב שמצאו צלע של מת ותלו בזה החזקת הטומאה. הרי מבואר שאף שהוחזק שם טומאה. מ"מ כיון שנמצאה טומאה שם. תלינן שבשביל זה הוחזקה הטומאה ולא יותר. ורשב"ג סבר דכאן ליכא חזקת טהרה מבוררת על שאר השדה. דאם הקבר הנמצא אינו זה שאבד. א"כ יש עדיין מקום טמא. והך דעילה מצאו וטהרו א"י. נראה דשם לא היה קבר ברור. ורק שהיו מחזיקים שיש שם טומאה ולא ידעו למה. וכשמצאו הצלע תלו בו. ויותר נראה משום דהוי ספק טומאה בר"ה ולזה תלו בצלע זה. וכדאיתא בנדה ס' ע"א גבי שני שבילין דבספק טומאה בר"ה תלינן יעו"ש. אבל הכא בשדה משמע דאיירי שהוא רה"י וספיקו טמא. ועוד יש לדון בזה שיבטל מקום הטמא ברוב השדה הטהור. וכיון דאינו ניכר לא הוי קבוע. ורק שאין בטל משום דקרקע הוי דבר חשוב ואינו בטל וכדאיתא בגיטין נ"ד ע"ב ע"ש ברש"י. אכן זה הוי רק מדרבנן כידוע. וכשמצאו קבר אחד שוב הו"ל ספק דרבנן ולקולא. ורשב"ג ס"ל דכיון שאפשר לברר ולבדוק כל השדה. לא שייך לומר דליבטל וכן לטהר הספק. וכמו בית הפרס שטמא מספק ואף ספק בית הפרס טמא אף דהוי ס"ס. וע' רמב"ם ספי"ח מהאה"ט. והטעם מפני שאפשר לבדקו כדאיתא בפ"י מה' טו"מ. וכן בפ"ח מה' טו"מ קיי"ל בשדה שאבד בה קבר דעפרה טמא שמא נדוש הקבר וכמו בית הפרס וע' שעה"מ פ"י מה' מקואות כלל ג' שיש מחלוקת אם אמרינן סד"ר לקולא במקום שאפשר לברר. והש"ך בסי' ק"י הכריע לקולא וע"ש באחרונים בזה. ומבית הפרס משמע שמחמירים ואכמ"ל בזה. ועכ"פ י"ל דהיינו פלוגתא דרבי ורשב"ג הכא. וענין ביטול שהזכרנו יש לדחות דהא עצמות המת אינם בטלים. ורק העפר בטל. והעפר אינו טמא בעצמותו. רק מפני חשש תערובות עצמות כשעורה ואכמ"ל בזה. אחר זמן רב מצאתי בחו"ד סי' ק"י סק"ו שהקשה בהא דקבר שאבד שיבטל ואכמ"ל בדבריו. והעיקר כמש"ל בס"ד: עכ"פ בנ"ד גבי ריאה לא שייכי כל הני סברות דהא הבהמה היה לה בחייה חזקת כשרות. רק דאיתרע כשמצא הבודק הסירכא. אבל אין זה רק ספק דשמא תעבור במיעוך. וגם אפשר לברר לא שייך הכא כמובן. וגם לא הוי כספק טומאה ברה"י. ולזה שפיר יש להקל: סימן יח א) בא מעשה לפני שהבודק התחיל להעביר סירכא וכשאחז הסירכא להעבירה נתלש קרום הריאה שתחת הסירכא עם הסרכא שעליה. ואח"כ קלף הסירכא מעל קרום הריאה שנקלף מהריאה ועברה הסירכא כראוי רק לבדוק בפושרין א"א והנה הבודקי' רצו לדמות זה למ"ש בשו"ת גבעת שאול סי' מ"ט והובא באחרונים היכא שנקרע קרום הריאה ועל הקרום יש סירכא. שיש להקל להעביר הסירכא מעל הקרום הקלוף ובדיקת פושרין בהפ"מ לא מעכבא. אבל באמת הוא טעות דכיון שהסירכא קלטה עמה קרום הריאה. הרי זה אות שיצאה מן גוף הריאה ואינו קרום בעלמא. ומכ"ש לשיטת הפוסקים שטעם טריפות סירכא הוא משום שסופה להתפרק ולנקוב הריאה דבנ"ד וודאי טריפה דהא חזינן שנתפרקה הסירכא עם הקרום של ריאה. ולתלות שהעביר בכח זה וודאי לא שייך. כיון שהספק בגוף העברת הסירכא וחזינן שלא עברה. ואף דבסירכא שעברה ואח"כ בדקו הריאה בפושרין ובצבצה. יש מקילים לתלות במשמוש ידא דטבחא וכמ"ש הב"ח הובא בפמ"ג ושאר אחרונים. היינו רק התם דכיון