דברי מלכיאל ב רעט

האונא מהתחלת שורשה עם המעט שלא צמקה מגוף האונא במקום שכבר התחילה להתפרד מהאומא היה ביחד רוב האונא ונמצא שצמקה רק מקצת האונא. וידוע שלכל דבר חושבין האונא לפרודה. אף שדבוקה כולה אם נמצא סדק או סמפון מיוחד וכמבואר בפוסקים. ומכ"ש בנ"ד שרובה פרודה. ובצמקה מקצת פשוט דלא הוי ריעותא כמש"ל. ואף דבאורך האונא היתה צמקה רובה. מ"מ מה שהיה דבוק מהאונא בשורשה היה רחב ועב יותר מעליונה של האונא. וגם מעט מהאונא במקום פרידתה מהאומא ג"כ לא היה נצמק וביחד היה רוב בערך כולה וזה נראה פשוט שרוב האונא אין משערים באורכה רק בערך כולה יחד בעוביה ורוחבה דהא באמת הבה"ג כתב דווקא צמקה כל האונא ורק התב"ש כתב בס"ק פ"ד דבכה"ת הוי רובה ככולה וה"ה הכא וכמ"ש מהרש"ל לענין צמקה הריאה דה"ה רובה ע"ש. וא"כ אין לך בו אלא חידושו דבעינן רוב ממש בצירוף כל עובי האונא וכל רוחבה ואורכה. ואף דגבי גרגרת קיי"ל ר"ס ל"ד שאין מצרפין רוב עובי הטבעות לשיעור רוב יעו"ש בפוסקים. התם שאני דקיי"ל רוב חללה וע' תב"ש סי' כ"א סק"ו ובאחרונים בזה. ואף שי"ל כי קודם שצמקה היתה עבה גם למעלה והיה שם רוב אונא רק עתה שצמקה נראה שמלמטה עבה יותר. נראה שז"א דהא כתבו הפוסקים דצמקה מיעוטה כשר. והו"ל לפרש שמשערין המיעוט כפי שהיתה קודם הצימוק. כי אפשר עתה שצמקה נראה שהוא מיעוט ובאמת הוא רוב. ועכצ"ל דכפי השתא משערינן. והענין כיון דעיקר הסברא הוא שהמיעוט נגרר אחר הרוב כמ"ש התב"ש ס"ק פ"ד. וא"כ השתא שהמיעוט נצמק נימא שהמיעוט הזה נגרר אחר רוב שלא נצמק וישוב לברייתו. ולכאורה י"ל שלטעם שכתב שם התב"ש בשמ"ח סעיף ל"ג ול"ד ובס"ק פ"ג בתב"ש דבעינן שרוב האונא יניף על הלב. א"כ הכא שקודם הצמיקה היה רוב הרי רוב האונא שבת ממלאכתו. ולפ"ז נראה שדין זה תלוי בשני הטעמים הנ"ל בהא דרובה ככולה. בכ"ז נראה ברור להקל כיון שכל עיקר דין צמקה אונא הוא רק מהבה"ג. ורוב הפוסקים לא הזכירו דין זה וגם גוף דין דרובו ככולו אף שהתב"ש כתב כן מ"מ יש לדון דדוקא צמקה כל האונא. וכל שיש כטרפא דאסא שלא צמקה. שפיר הרי יש שיעור אונא שמניפה על הלב. וכ"כ הפמ"ג בסי' ל"ו במשבצות סק"כ לצדד להכשיר בנשאר כט"ד שלא צמקה. וא"כ בנ"ד וודאי כשר. וגם דהתב"ש בסקפ"ד כתב בהחלט הסברא דהמיעוט נגרר אחר הרוב וא"כ אף דמקודם צמקה רוב האונא מ"מ השתא כפי שכבר צמקה שפיר נימא שהמיעוט הצמוק נגרר אחר רוב שאינו צמוק. וכן בכל שיעורי תורה אם נצמקו אזלינן בתר השתא כדאיתא בשבת צ"א ומנחות נ"ד ע"ש: ועוי"ל דלטעם שאינו מניף על הלב י"ל דזה שייך רק אם אין בו רוח כלל וכמו אטום בריאה ע"ש בתב"ש סקפ"ג. אבל בנ"ד שנכנס רוח באונא וכמו ברוב הצמוקות ורק אינה עולה בנפיחה כראוי. בזה י"ל דלא שייך טעם זה. ועוד יש לצדד בנ"ד מצד המוגלא שבאונא. שאלו היו מסירים המוגלא אפשר היתה חוזרת לברייתה. וכבר הביא התב"ש בסקפ"ג בשם בית לחם שרבנים הכשירו בכה"ג ורק הוא חלק עליהם שם. ולענ"ד אין דבריו מוכרחים דכיון שהטעם משום אטום. שפיר אם מוצאים מוגלא כשר וכמו באטום. ואף שחלילה לי לחלוק למעשה על התב"ש. אכן הכא בנ"ד יש לצרף זה לקולא. ובפרט שכן דעת הרבנים שהביא בספר בית לחם. שוב מצאתי שהבית אפרים בסי' ל"ו ס"ק רכ"א פקפק ג"כ בדין זה על התב"ש וצידד שיש מקום להקל במוגלא. רק סיים שבכ"ז אין לזוז מדברי התב"ש. וכן מצאתי שם בס"ק רי"ח רי"ט שהאריך לבאר שבדין צמקה אונא בעינן שאינה עולה בנפיחה כמו אטום. כיון שעיקר הטעם הוא מפני שאינו מניף על הלב והביא שכן מפורש בכה"ג הלשון שאין נכנס בה הרוח ע"ש. וא"כ פשוט דבנ"ד יש להקל. ובאמת יש לצדד להקל למעשה בשעה"ד בכגון זה בצמקה אונא. כיון דבלא"ה יש בזה כמה צדדים דרוב פוסקים לא ס"ל דין זה. עכ"פ בנ"ד נראה דלא הוי תר"ל וכשירה: סימן יז שו"ב אמר שבבדיקת פנים הרגיש סרכא באונא עליונה של ימין. וקרוב לוודאי היתה על החוד. ואח"כ כשהוציא הקצב הריאה לא נמצא הסירכא כלל. ועל החוד היה שלם ויפה ולא היה שם בצבוץ. ורק כשני אצבעות לצד קמא נמצא כעין חתך או קרע. ולמעלה מהחתך ובצידו ניכר שנתלש מכאן איזה קרום כי היה תלוי קצת קרום שם. והיה הקרום רחב יותר מכפי החתך הלז. והחתך יותר נראה שנעשה בסכין אך א"א להחליט זה. ואפשר ג"כ שנעשה ע"י קרע. וסמוך למקום ההוא נמצא על החוד סרכא תלויה. אך לא היה לה שייכות עם מקום הקרע: א) והנה לכאורה יש לדון זה לוודאי. דהא אם היה ספק לו באיזה מקום היתה הסרכא. ה"ז ספק שקול. וא"כ כשאומר שקרוב אצלו לוודאי שהסרכא היתה על החוד. הרי בזכרונו קבוע על צד הרוב כן. וניזול בזה בתר רובא. ולכאורה רציתי לומר שגם הגדת עד הוא ע"צ הרוב. דהא אפשר ששכח איזה פרט וכדומה. ורק בעדות שני עדים הוא בהחלט כי אז מדקדקים הרבה בעדותם. וע' תשב"ץ ח"א סי' פ"א באורך הסבר החילוק בין ע"א לשני עדים. וכעין זה בגיטין ג' ע"א בתוס' ד"ה הכא וד"ה אטו דבאחד לא מהני ידעתי ובשנים מהני. והחילוק הוא ג"כ כנ"ל ואכמ"ל בזה. וא"כ כשעדותו אינה בהחלט ה"ז רוב מן הרוב ואין זה רוב גמור. וכן מצינו שנסתפקו האחרונים בעד נגד הרוב אי מהני. אבל באמת ז"א דהא השו"ב נאמן גם להטריף שהוא נגד הרוב משום שהוא בידו. וא"כ הרי נאמנותו בהחלט גמור ולא מצד רוב. וא"כ נאמר בנ"ד דהוי רוב מן ידיעתו. וגם דהכא אם היה מגיד בברי שהיתה על החוד. לא שייך לומר שהנאמנות מצד הרוב כיון שראה בחוש מקום הסרכא. אך ז"א דמ"מ י"ל דאמר בדדמי וכמ"ש בתשב"ץ שם. אכן לפמש"ל שבדבר שבידו נאמנותו בהחלט קשה כנ"ל. אבל באמת מבואר בתוס' פסחים ט' ע"א ד"ה ואת"ל שקרוב לוודאי שאכלתו החולדה. ובכ"ז קרי לה הש"ס שם ספק. וכ"כ התוס' בע"ז מ"א ע"ב ד"ה ואנן דאף בספק הרגיל ג"כ אין מוציא מידי חזקת וודאי איסור. והיינו משום דמ"מ לא הוי רוב גמור. וכעין זה איתא בנדה י"ח ע"ב לחלק בין רוב גמור לשאינו גמור וע"ש בתד"ה למעוטי וד"ה מיעוטא. ואף דבחולין כ"ט מבואר דהיכא דבעינן רוב. סגי ברוב מצומצם וכ"ה בש"ס ופוסקים בכ"מ. ורק התב"ש כתב בסי' כ"א לדעת רש"י שי"ל דבעינן רוב הניכר מה"ת. מ"מ נראה דכ"ז ברובא דאיתא קמן. אבל ברובא דליתא קמן בעינן רוב גמור. וגם כיון שעכ"פ אינה ידיעה גמורה לא שייך כלל לומר רוב בזה. וע"ל סי' קל"ג בזה: ולכאורה נראה שי"ל שהסירכא היתה במקום הקרע דהא אמרינן בפסחים ט' שאם נכנס תינוק לבית עם ככר ונמצאו פירורים אמרינן שהפירורים הם מהככר. ורק בעכברים אמרינן שאין דרכם לפרר. וא"כ גם הכא כיון שנמצא קרום שניכר שנעשה איזה קרע שם. נאמר שנשאר זה מהסרכא שהיתה שם ונקרעה בהוצאת הריאה או ע"י סכין. ואף שיש לתלות שהיה כאן איזה סירכא תלויה או קרום נוסף וזהו שנקרע ע"י סכין או בהוצאת הריאה. בכ"ז תלינן שנעשה מחמת הסירכא דבוקה שהיתה שם וכדתלינן פירורים בככר שהכניס לשם: ג) ולכאורה י"ל שזה תלוי בפלוגתא דרבי ורשב"ג בפסחים דף י' באבד קבר בשדה ואח"כ נמצא שם קבר דרבי ס"ל שהוא הקבר שאבד ורשב"ג ס"ל תבדק כל השדה. וה"נ בנ"ד לרבי נימא דהיינו הסירכא שנאבדה. ואף לרשב"ג י"ל דרק שם לחומרא חייש אבל לקולא וודאי מודה דלא אמרינן הכי. וענו"ב מ"ק חאה"ע סי' מ"ו מ"ש בענין זה אי הלכה כרשב"ג או כרבי. ולנ"ד אין נ"מ דגם רשב"ג י"ל דמודה. ועוד דהא כתבו התוס' בפסחים י' ע"ב ד"ה מפני דכיון שרגלים לדבר שהפירורים הם מן הככר גם רשב"ג מודה ע"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד הוי רגלים