דברי מלכיאל ב רעח

פירש"י דקאי על עשירית האיפה של כהן הדיוט ביום חינוכו: וכ"ה פשטות הכתוב שם דקאי על יום בואו לשרת בקודש דהיינו חינוכו. והכא י"ל ג"כ דקאי על עשירית האיפה שמביא כה"ג ביום חינוכו כדאיתא במנחות דף ע"ח. וס"ל דקאי קרא דיחזקאל על כה"ג ולא על כהן הדיוט. אבל מה שפירש"י דקאי על חביתי כה"ג צ"ע טובא: סימן טו ע"ד ורדא שהיה חסר ראשה. והשורש היה לו תואר ורדא ושיעור טרפא דאסא. ובשמאל בדרא נמצא חתיכת ורדא בכיס. וזה יוכל להשלים החסרון. וכבר שפיר חזי כת"ר שהתב"ש והב"א סי' ל"ה הביאו בשם הר"צ להטריף בזה משום דאיכא ג' ריעותות. חסר קצת ורדא. ויתר ורדא. ויתר כיס. ורק הביא שהמאיר נתיבים סי' מ"א ושו"ת נפש חיה הקילו בזה וכתבו דהר"צ לא החמיר בזה רק היכא שצריך להשלמת הורד אבל לא היכא שיש תואר ורד כשיעור. וכת"ר פלפל בדבריהם וחפץ לדעת דעתי בזה. הנה ספרים הנ"ל וכן שו"ת ב"א שהביא אינם אצלי. ובלעדי זאת אם באנו לדקדק בכל ספרי השו"ת אין אנו מספיקין ואין דרכי בכך כאשר יראה הרואה את חיבורי הנדפס. ולהאריך בזה ג"כ אין מקום באשר יסודי הסברות בזה הם הכל באחרונים ולמעשה אני נוהג להקל שהרי מפורש ברמ"א סי' ל"ה סוף ס"ב שכשר אף אם חסר ראשה לגמרי. וכבר כתב הפרמ"ג שם בש"ד סקכ"א דהא שמצריכים צירוף היינו אם אין בשורש תואר ורד בלעדי החתיכה יעו"ש ובש"ד ס"ק י"ח. וכ"כ בב"א ס"ק ק"כ ) ואף כי דברי הש"ך בסוף סקי"ח לא משמע כן: מ"מ ההכרח לומר כן. וגם דבאמת נראה שהש"ך הבין דברי הר"צ דאיירי שחסר משיעור ורדא ובכ"ז מהני להשלימה בחתיכה. ולבד זה הרי דעת הרמ"א להכשיר בשינתה תוארה לגמרי ע' בט"ז סק"ו ובמשבצות שם. וכן בארתי בחיבורי סי' מ"ה שחומרא זו אין לה יסוד בש"ס לשיטת רש"י. וגם יש לפרש שחסר חצי הורדא כולה ואין שם שורש שלם. ולזה כתב הש"ך בסקי"ח שע"י צירוף הוי תואר ורד. וגם דהר"צ החמיר בזה משום שמחמיר בשני כיסים בימין ולזה קרי לה ריעותא. אבל לדידן דמקילין בזה כהמהרש"ל ומ"ב וש"פ. לא הוי ריעותא. ובפרט בנ"ד דהוי בדרא א"כ לא הוי ג' ריעותות דהב"א ס"ק ק"כ הביא דהריעותא היא דהוי יתרת מקמא שיש מטריפין. ואף די"ל דהוי כיתרת ורד כיון שיש להחתיכה צורת ורדא וע"ש בב"א ובלבש"ר בזה. מ"מ הא דעת הט"ז וכמה אחרונים דיתרת ורד בשמאל כשירה. ונראה דאף להש"ך דמחמיר ביתרת וורד בשמאל. היינו משום שיש פוסקים דס"ל שאם נמצאת הוורדא בשמאל כשירה וכמבואר בראשונים. ולזה אם נמצאת בשמאל שם וורדא עליה והויא לה כיתרת וורדא. אבל אם נמצאת בדרי א"כ אין זה מקומה כלל. שפיר הוי רק יתרת בדרי וכשירה לכ"ע. ורק היכא שיש לה צורת וורד צורתה מוכחה עליה שהיא וורדא ולא יתרת בדרי. אבל בנ"ד שאין לה תואר וורד רק בקצהו. שפיר הוי יתרת בדרי. ובאמת צע"ק דהא כתב הש"ך ססקי"ז שאם יש לה כיס אף שאין לה תואר וורד הוי יתרת וורד ע"ש. וא"כ למה הוצרך הר"צ לומר דהוי ג' ריעותות דהא סגי בזה שיש יתרת וכיס. וצ"ל דהוצרך לזה כי היכי דלא נימא לצרף החתיכה לוורדא וליכא יתרת או דהכא שאני שאינה כמו יתרת גמורה רק כמו חתיכה בולטת וכידוע לבקיאים שהרגילות הוא להיות באופן זה. וע"ל סי' ד' בשיעור ט"ד בזה: והרי יש לנו כמה שיטות להכשיר שיטת הראשונים המכשירים בחסרה הוורדא. ואף להאוסרים. מ"מ רובם מכשירים בשינתה תוארה וא"כ לא איכפת לן כלל בזה שחסר ראש הוורדא [ולפ"ז ג"כ נראה דאין שייך לומר יתר וורדא במה שיש כעין וורדא בשמאל בדרי כיון שלשיטת פוסקים אלו אין צורה מיוחדת לוורדא דווקא. וממילא אין לנו לדון ליתרת וורדא רק כשנמצאת במקום הוורדא בימין ולא בשמאל. ואפשר שלזה הכשיר הט"ז ביתרת וורד בשמאל מפני דס"ל בסק"ו שהרמ"א מסיק להכשיר בשינוי צורה. והש"ך שפוסל לטעמיה דמפרש שם דהרמ"א קאי רק על החילופים ולא על שינוי צורה ע"ש ובפמ"ג וב"א. אך יקשה לפ"ז למה מכשיר הט"ז בימין באין לו צורת וורד וגם דהט"ז בעצמו כתב הטעם מפני שכל יתרת ל"א כנטול רק כשהוא במקומו יעו"ש]. ואף להאוסרים בשינתה תוארה. מ"מ י"ל דבנ"ד שיש לה תואר וורד בשורשה שפיר דמי וכמ"ש הרמ"א באמת כמש"ל. ואף אינימא דזה שחסר ראשה מיקרי שינוי תואר מ"מ נאמר להשלים ע"י החתיכה שבשמאל. ואין להחמיר בכגון זה ולהפסיד ממון ישראל. ובשביל יתר כיס כבר האריכו הפוסקים לברר שאין לחוש לחומרא זו וסברת התב"ש משום דתלינן שהיתה יתרת ואיתמוחי איתמוח דחוקה. דל"ד לכוליא דשם הקרום הוא מגוף הכוליא משא"כ כיס הוא חיצוני. ועי' בב"א שדחה ג"כ זה. ובנ"ד בלא"ה לא שייך זה לפי שיש לתלות שהכיס נחלק כמו שנחלקה הוורדא ועכ"פ הרי אנו רואים את החתיכה שבכיס. ואין לחוש שהיה בו יותר מכפי שהוא עתה: ובאמת הא איכא חזקת כשרות וכיון שהוא ספק אם היא יתרת בדרי או יתרת דוורדא נוקמא אחזקת כשרות וניזיל בתר רוב כשירות. וא"ל דהכיס הוא רגלים לדבר שהוא יתרת וורד ז"א. דהא באמת מצינו יתר כיס בלי שום אונא ג"כ וא"כ אפשר שיהא בה חלק אונא ג"כ וכיון דעכ"פ יש כאן שינוי דאף אם היא יתרת וורד הוא שינוי גדול מכפי הרגיל א"כ טפי עדיף לתלות השינוי להכשיר מלהטריף: סימן טז ע"ד ריאה שהיתה האונא הארוכה ועבה צמקה וקטנה מהאמצעית והאמצעית היתה גדולה מכפי שדרכה תמיד והיינו שהארו"ע נתכווצה ברחבה ועוביה אבל בארכה היתה שוה להאמצעית ובתוך האונא הגיע רוח כשנפחו הריאה והוגבהה על פני כולה רק לא שבה לברייתה והיתה מליאה מוגלא כידוע שכן דרך צמקה. והארו"ע היתה דבוקה בשורש שלה להאומא יותר מכפי שדרכה תמיד והצימוק היה רק ממקום שהתחילה להתפרד מהאומא ורוב היה נצמק כי הרוב היה פרוד. והארו"ע היתה סרוכה מגבה להאמצעית ומקמא לשומן הלב ועברה הסרכא במיעוך הנהוג: הנה מה שהארו"ע קטנה מהאמצעית כבר כתבו המהרש"ל ושאר אחרונים שאין לחוש לזה ובפרט בצמקה שי"ל שהיא קטנה מצד הצימוק ולא שהוא חליף. וממילא נראה דזה לא הוי ריעותא לצרף הסרכא לתרתי לריעותא דכיון שיש לתלות ההתקטנות בצימוק כ"ע מודו שאין כאן חשש חליף ואף שיש לדון מצד דצמקה דהוי ריעותא וכמ"ש הלב"ש בסי' ל"ו דהוי ריעותא כל דהו ועם סרכא דהויא ריעותא גדולה מצטרפת והוי תר"ל. וביאר הטעם דנהי שאינו מעיד על נקב מ"מ מעכב המיעוך. אכן הנה הלב"ש מדמה לה שם לסירכא מתוך הטינרי שמחמיר הט"ז בזה אף דלא הוי ריעותא וכבר כתבו האחרונים שיש להקל בהפ"מ בדבוקה מתוך הטינרי אם עברה במיעוך. ועב"א בתר"ל סט"ו ובר"א שם סקכ"א. וא"כ ה"ה בצימוק מקצת כיון שכל מקור החומרא של הלב"ש בזה הוא מטינרי כנ"ל. ובאמת יש מקום לחלק בין טינרי לצמקה ואקצר: אכן בצמקה רוב אונא הנה דעת הבה"ג להטריף. ואף להמקילין מ"מ הא הוי ריעותא לצרף להסירכא דליהוי תר"ל. וגם דהא מבואר באחרונים להטריף כדעת הבה"ג. אכן מה שנראה לצדד בנ"ד דכיון דהאונא היתה דבוקה בשורשה לאומא יותר מדרכה ושם לא היתה צמקה ואם היינו מצרפים חתיכת